כל מה שחשוב ויפה

רק אל תמות: הסרט שאסתמטים ואלרגים מזילים בו דמעות הזדהות

לכבוד יום האסתמה הבינלאומי שחרר אורי גולדברג (״התקבלתי לכיתה של הווירדוז שנתיים ברצף״) את סרט האנימציה הקצר שלו ״רק אל תמות״, שבו מתי האסתמטי נחנק מג׳וינט ונכנס להתקף שיעולים בלתי נגמר, בזמן שכל חייו המגעילים והמביכים עוברים אל מול עיניו

יובל: הי אורי, מה שלומך בימים אלו של אחרי החגים

אורי: אחלה, אלה זמנים מרגשים. למען האמת בדיוק אתמול סיימתי מרתון אנימציה של איזה 30 שעות כדי להספיק לדדליין אז אני בהתאוששות… אבל למטרה טובה! עבודה מגניבה מאוד. ואני בהפקה של סרט קצר עצמאי חדש, אז אני רק נושם רגע וחוזר לעבוד עליו מיד. זמנים אינטנסיביים אבל פורים ומעניינים מאוד

יובל: טוב זה ממש הרמה להנחתה שחיכיתי לה: 30 שעות? ״רק נושם רגע״? רק אל תמות… (ראית מה עשיתי פה)

אורי: אתה אחד הטובים

יובל: טוב זה התבקש. ועכשיו ברצינות: הסרט שלך עלה לרשת ב־2 במאי, יום האסתמה הבינלאומי (מי ידע שיש כזה יום). ספר מה קורה בו ואז נצלול לתוכו

אורי: כן אני גם הופתעתי. רציתי מאוד כבר לשחרר את הסרט וחשבתי שיכול להיות לזה איזה הדהוד מצחיק אם אחפש יום שיהיה רלוונטי, וכך גיליתי שיום כזה קיים. צריך לציין שאסתמטים ואלרגים מזילים דמעות הזדהות בסרט. קיבלתי הרבה תגובות בהקרנות של אנשים שאומרים ״אלו הם חיי״.

בסרט בחור בשם מתי האסתמטי נחנק מג׳וינט ונכנס להתקף שיעולים בלתי נגמר, שלמעשה יהרוג אותו, וכל חייו המגעילים והמביכים עוברים אל מול עיניו

יובל: מאיפה הגיע הרעיון לסרט?

אורי גולדברג, רק אל תמות

אורי: שילוב של שני גורמים, אחד אורגני ואחד מלאכותי. 

האורגני הוא דלקת אזניים מחרידה שהיתה לי לפני כמה שנים, שהרופאה אמרה לי שנבעה מזה שכמויות הליחה המבהילות שלי גרמו לזיהום האזניים. זה גרם לי לחשוב איך מערכת הנשימה המשובשת שלי מחלחלת ומשפיעה לכל אספקט של החיים שלי, בריאותי, חברתי או רגשי. ושיש לזה הרבה ממדים קומיים ופתטיים אבל אמיתיים שיכולים להתגבש לכדי דבר מה.

המלאכותי היה קול קורא לסרט של 90 שניות בנושא ״הפוגה״. כשחשבתי לתעל אליו את הרעיון האסתמטי־אלגרי שלי היה צריך להבין מהי ההפוגה. אז בסרט שבו הרעש הבלתי פוסק הוא של חיים שמלווים במחלה תמידית והמחלה והחיים מזוהים כאחד, ההפוגה תהיה מוות. זה יהיה הרגע של השקט והמנוחה.

וזה גרם לי לחשוב שכששמעתי את המשפט הזה ״רק אל תמות״ פעמים רבות מספור מאז שאני ילד, המיאוס מהמשפט האוטומטי הזה עורר אצלי מתישהו את התגובה הרגשית של לרצות למות דווקא מהתקף השיעול כדי שמי שאמר לי את זה ירגיש ממש רע. אז יש פה איזה מידה של הגשמת פנטזיה, אני מניח

יובל: אהבתי…

אורי: חח כן, לא כל הדחפים הרגשיים שלנו הם נאצלים

יובל: לגמרי. ספר קצת על הטכניקה והסגנון האמנותי והאנימטיבי של הסרט

המיאוס מהמשפט האוטומטי הזה ״רק אל תמות״ עורר אצלי מתישהו את התגובה הרגשית של לרצות למות דווקא מהתקף השיעול כדי שמי שאמר לי את זה ירגיש ממש רע. אז יש פה איזה מידה של הגשמת פנטזיה, אני מניח

אורי: חלק מהתהליך של יצירת סרט כזה דחוס בזמן קצרצר הוא לדעת מה הנשק המתאים לקרב. זה כמו ההבדל בין מוזיקה תזמורתית לפאנק, ואם אין לך את התקציב לשלם ל־40 נגנים שיתאמנו חודש אולי כדאי לך להרים גיטרה ולהתחיל לצרוח.

הצורך בחלוקה חכמה של הזמן גרם לי לבחור בחירות אגרסיביות ופרועות. האנימציה בסרט היא לרוב מקוטעת מאוד, עם שישה או אפילו שלושה ציורים בשניה במקום ה־24 הנהוגים, בקו גס וצבעוניות רזה. בכנות, אני לא בטוח שהסרט היה עובד באותה מידה עם אנימציה חלקה יותר! אני חושב שהוא קיבל יתרונות אחרים מהדלות, כמו תחושת דחיפות ואנרגיה (אם כבר הזכרתי פאנק), ושחרור הצייר שבי לדמם על הנייר הדיגיטלי בלי לדאוג להמשכיות.

מאוד הקפדתי ליישם את העיקרון של Every frame a painting, וההנפשה היתה חוויה רישומית מעמיקה ומספקת שנתנה במה לג׳סטות ציוריות שלא נוכחות באנימציה דקדקנית או מסחרית יותר, שחותרת להעלים את יד האנימטור, ושהאנימציה תיראה זהה לא משנה מי מבצע אותה. והרי הכוח של אנימציה מגיע בין השאר בחיבור בין קולנוע לציור. הציורים עוברים מהר אז אי אפשר להתעכב עליהם, אבל על נייר אנלוגי היה אפשר להוציא מהם תערוכה די שווה לדעתי.

דווקא מתוך המחשבה החסכונית הזו ניסחתי לעצמי באופן ברור שאני מתבסס מבחינת סגנון על שני אמנים שאני אוהב מאוד, ראלף סטדמן ודני קרמן, כמוקדי השראה. הם גם ככה טמונים בי אבל לנסח את זה כהצהרת עבודה גרם לי להגיע לתוצאות מהר מאוד. ובאמת כל הסרט נעשה בחודשיים וחצי מתחילתו ועד סופו

אי אפשר להקדיש משהו גם לאבא שלך וגם לחבר מת

יובל: וואלה. אז לפני השאלה הבאה, אני פותח רגע טאב – ספר על עצמך קצת לטובת מי שלא מכיר.ה – ואז נחזור לסרט

אורי: אני אורי גולדברג, במאי אנימציה ירושלמי מבטן ועד היום. אני יוצר דברים החוצה לעולם מאז התיכון כשעשיתי פנזיני קומיקס, ובתורו הדבר הזה הוביל אותי כנראה לאנימציה, מה שגרם לי להרגיש שתוכל להיות גישה לאנימציה (שנתפסה לי בעבר כדבר קשה מכדי לעשותו בצורה שפויה אי פעם).

סיימתי את בצלאל ב־2017 וב־2018 ייסדתי עם חברים את קולקטיב תוהו, אנחנו פועלים מירושלים. איכשהו קרה שאני בעיקר עושה פרויקטים אמנותיים וכיפיים גם בחיים המקצועיים כמו קליפים, ארט ללהקות וסרטים וכו׳, וכאמן אני משלב בין זה לבין עבודה על סרטים קצרים או פרויקטי אמנות קיקיוניים.

אני עובד עכשיו כאמור על הסרט הראשון שלי שהוא עם תקציב ראוי מקרנות (וחשבתי שיהיה הסרט הראשון שלי כאמן עצמאי אבל איכשהו ״רק אל תמות״ עקף אותו), ופרויקט מאוד משונה שלי התקבל בדיוק להקרנה בפסטיבל אנסי, אני אטוס לשם ביוני להציג אותו

יובל: הו. אנסי! איזה פרויקט?

אורי גולדברג. צילום: לורן דסברג

אורי גולדברג. צילום: לורן דסברג

אורי: לסרט הקצר קוראים ״גלוג״, והוא מעין גרסה מד״בית עם הרבה יותר gore של העץ הנדיב, והפרויקט המשונה הוא MONSTERFUCKERS, שת״פ בנילאומי של אנימציה בנושא של מפלצות שמזדיינות. עבדו עליו 20 אנימטורים מכל העולם, חברים וחברים חדשים.

ובאנסי הקרוב תהיה הפרמיירה של הפרויקט בהקרנה השמורה לאנימציה קיצונית וביזארית, הקרנת ה־WTF, שזה כבוד פשוט ענק. גם ״רק אל תמות״ הוקרן במסגרת הזו שנה שעברה, אני התקבלתי לכיתה של הווירדוז שנתיים ברצף

יובל: והנה יש לנו כותרת… אני התקבלתי לכיתה של הווירדוז שנתיים ברצף. חתיכת השג

אורי: כן זה השג אדיר שלא ברור לי איך קרה, אבל אני מרגיש בר מזל מאוד

יובל: לגמרי. באיזה שלב נמצא גלוג?

אורי: תסריט גמור, בקרוב נתחיל הפקה. ממש בשבועיים הקרובים אני צריך להיסגר על כיוון אמנותי־טכני לסרט (שאצלי כאמור זה תמיד אכילת ראש כי מעורב בעניין איזה איזון בין חקר לקרקע ביצועית יציבה) ונתחיל לרוץ. השנה הקרובה שלי תאופיין במרתון ספרינט יצירתי. אני נורא רוצה זה יתחיל וייגמר בו זמנית, לעבוד נורא חזק במשך שנה.

אני כבר חי את זה זמן מה אבל ההפקה תהיה עוד יותר הדבר הזה

אני לפעמים לא בטוח אם זה עובר אצל אנשים, אבל מעבר לזה שזה סרט מאוד גרוטסקי וקומי, הוא מכיל רגשות רציניים לגבי חיים ומוות, וגם לעשות אותו היה חוויה רגשית חזקה

יובל: לגמרי. ואיפה נכנס תוהו לכל הסיפור הזה? ומה זה אומר קולקטיב אנימציה?

אורי: תוהו הם הבית, המשפחה היצירתית שלי.

אנחנו כבר עוד רגע חמש שנים ביחד, חלק מהאנשים יוצאים ואחרים נכנסים, אבל זה סטודיו שבו אנחנו עובדים גם כפרילנסרים וגם כאמנים, דוחפים אחד את השני ליצור את האמנות שלנו, לעבוד גם בשביל הרצונות והנפש שלנו. זה גורם לנו ליזום מתוך הקבוצה הרבה דברים שאפתניים שהיינו מתקשים לעשות לבד.

גם האנשים שכבר יצאו מהחלל הפיזי נשארים בקשר אישי ויצירתי, כבר יש ממש מעין קהילה מורחבת מחוץ לסטודיו של חברים ומשתפי פעולה. קהילה זה דבר חשוב, בעיקר לעצמאים, ובעיקר באנימציה.

כל אחד מאיתנו פועל כעסק נפרד, אבל בין החברים אנחנו המישור הראשוני של שיתוף פעולה בעבודות, חותרים להפוך עבודות שגדולות יותר מבן אדם אחד לפרויקט שחברי תוהו יעבדו עליו, וכבר עשינו פרויקטים בתור תוהו, כמו תערוכות ה־AR בכיכר ספרא בירושלים ובמוזיאון נחום גוטמן בתל אביב. אנחנו גם עושים אירועים, הקרנות וכו׳, איכשהו יצא שזה חלק גדול בפעילות הקבוצתית.

באירועים אני מתכוון לאירועי אנימציה ספציפיים, אבל אם מישהו רוצה שנעשה לו חתונה או בר מצווה זה יכול להיות הרפתקה מאוד גדולה. אנחנו עם ראש פתוח חברים לא להתבייש

יובל: לול. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

birds

אורי: תן לי לחשוב רגע… כן, נראה לי שכן

אני לפעמים לא בטוח אם זה עובר אצל אנשים, אבל מעבר לזה שזה סרט מאוד גרוטסקי וקומי, הוא מכיל רגשות רציניים לגבי חיים ומוות, וגם לעשות אותו היה חוויה רגשית חזקה. זמן קצר לאחר שנתתי עליו פיץ׳ וקיבלתי עליו מימון מת חבר שלי, שי יצחק, החבר הראשון שלי שמת. התקף לב, היו לו בעיות לב מאז שהיה מאוד צעיר, והוא באמת היה רק בן 30.

הדמות של החבר על הספסל מבוססת עליו בעיצוב ולא באופי, אבל כן היה בו איזה אלמנט של כמו בודהה ציני כזה, שכמו החבר בסרט לא לוקח דברים קשה מדי, והוא הדמות בצד של הגיבור, כמו ההפך ממלאך המוות. חשבתי להקדיש לו את הסרט אבל במהלך העבודה דווקא החיבור החזק שנפתח עוד יותר היה עם אבא שלי, שמאוד התלהב מהסרט וממש הזדהה איתו, ברמה שאמר לפעמים שהוא מרגיש שאני עושה סרט עליו.

גם הוא נוכח שם באחד השוטים, אני הפעוט מורח לו נזלת על הכתף מתוך שינה. ורציתי להקדיש לו את הסרט. אבל אם יש דבר שגיליתי, זה שאי אפשר להקדיש משהו גם לאבא שלך וגם לחבר מת. משיקולים פוליטיים בחרתי את אבא שלי כי אני מתעדף את החיים על המוות, ועל זה הסרט בסופו של דבר.

או לפחות את החיים על המתים. אם מישהו יכול להעריך וליהנות מההקדשה הזו מוטב שכך. אני לא בטוח אם בקבר של שי יש wifi

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden