כל מה שחשוב ויפה
רונילי לוסטיג שטינמץ והוגו דניאל. צילום: ינאי יחיאל
האוצרים רונילי לוסטיג שטינמץ והוגו דניאל בתערוכת ג׳קומטי. צילום: ינאי יחיאל

רונילי לוסטיג שטינמץ: ג׳קומטי ענק גם במיניאטורות

בתערוכה ״אלברטו ג׳קומטי: שוב, מהתחלה״, האוצרים רונילי לוסטיג שטינמץ והוגו דניאל שואפים לפרק את הסיפור של האיש ״שהוא קצת הסיפור של המאה ה־20 באירופה״

חגית: בוקר טוב רונילי, ברכות על התערוכה המאווווד מדוברת של ג׳קומטי!

רונילי: תודה תודה 😌

חגית: איך את מרגישה?

רונילי: מתרגשת מאד, לא מעכלת

חגית: זה באמת יוצא דופן ״לעבוד עם״ אמן בכזה סדר גודל… אחד הנפילים. איך נכנסת לעניין?

רונילי: המנכ״לית והאוצרת הראשית של המוזיאון, טניה כהן עוזיאלי, הציעה לי ״הצעה שאי אפשר לסרב לה״ 🙂 עם כל כובד המשקל של ג׳קומטי. ולא הייתי לבד: אצרתי את התערוכה בשותפות ובדיאלוג מתמשך עם הוגו דניאל, אוצר ומומחה מקרן ג׳קומטי בפריז

חגית: נשמע כמו הזדמנות מרתקת. למה דווקא את, זה קשור לתחום ההתמחות שלך?

רונילי: לא בדיוק. התערוכה הקודמת שאצרתי, בשותפות עם שחר מולכו, הייתה אלכסנדר קלדר – אמן המאה ה־20. בלימודים התעסקתי בתיאטרון ואמנות של המאה ה־20 ובמוזיאון לא נכנסתי לתחום או מחלקה מסויימת. בכובעי השני אני מנהלת את אגף ניהול התערוכות במוזיאון

אלברטו ג׳קומטי: שוב, מהתחלה. צילומי הצבה: אלעד שריג

אלברטו ג׳קומטי: שוב, מהתחלה. צילומי הצבה: אלעד שריג

חגית: קלדר נשמע כהכנה טובה ממש לג׳קומטי, מהקל אל הכבד… איך ניגשים לגוף העבודות ולסיפור הקודר למדי של ג׳קומטי? מה למדת עליו מהעבודה עם דניאל?

רונילי: בהתחלה זה כמו לקפוץ למים עמוקים. כל כך הרבה נכתב ונאמר, איך בכלל מתחילים מחקר בטווח זמן של כשנה לקראת התערוכה? אז קראתי, בוקר ערב צהריים, אכלתי ונשמתי את החומרים. ולאט לאט הנרטיב מתחיל להתבהר, לפחות הנרטיב שלי – של מה אני רוצה להגיד על האמן הזה. ואז מתחיל מיקוד – מאחר ואי אפשר באמת לכסות הכל.

בניגוד אליי, הוגו מגיע מתוך הקרן, שתפקידה לשמר את העבודות ואת הזכרון של האמן. יש להם תפיסות ברורות מאד לגבי איך הוא צריך להיות מוצג – לפעמים זה היה נראה לי מגביל, אבל במבט היום על התהליך, זה מדהים לראות ברעיונות שהוא הביא לשיח היגיון שמובנה לתוך ההצבה, שהוא אינהרנטי לקו המחשבה של ג׳קומטי, או לפחות לניסיון להתחקות אחרי קו המחשבה הזה

היה לי חשוב למקם את התערוכה בקונטקסט המקומי – בכאן והעכשיו של הביתן, של הרגע הזה של פתיחתו המחודשת, ברגע שמאיר זרקור על אדריכלות ואמנות שנעשו במחצית המאה העשרים. זו הזדמנות לספר סיפור, והסיפור הוא לא ג׳קומטי האיקוני, אלא התהליך שלו, על הקשיים וההצלחות שבדרך

חגית: דווקא המבט הרענן שלך הוא שהופך את התערוכה בעיניי ליותר אקטואלית. גם המעבר משם לכאן, גם הכניסה לביתן המחודש – ביתן איל עופר שהיה הלנה רובינשטיין – בכל המהלך יש תחושה של ״מסע בזמן״ (ועל הביתן נדבר עוד קצת בהמשך השיחה)

רונילי: זה בדיוק העניין. שיתוף פעולה שמאפשר את שני המבטים – ההיסטורי, והמחקרי, אל מול המבט שלוקח צעד אחורה ומשקיף מהצד. היה לי חשוב למקם את התערוכה בקונטקסט המקומי – בכאן והעכשיו של הביתן, של הרגע הזה של פתיחתו המחודשת, ברגע שמאיר זרקור על אדריכלות ואמנות שנעשו במחצית המאה ה־20.

וגם ההבנה שעבור הקהל שמגיע זה מפגש ראשון – אולי לא עם ג׳קומטי המאוחר, אבל בהחלט עם העבודות המוקדמות ועם הציור והרישום. אז זו הזדמנות לספר סיפור, והסיפור הוא לא ג׳קומטי האיקוני, אלא התהליך שלו, על הקשיים וההצלחות שבדרך

אלברטו ג׳קומטי. צילום: הרברט מאטר. עזבון אלברטו ג'קומטי / ADAGP פריז, 2023

אלברטו ג׳קומטי. צילום: הרברט מאטר, עזבון אלברטו ג'קומטי / ADAGP פריז, 2023

חגית: מההבט החזותי – הפאלטה של ג׳קומטי מאוד מונוכרומטית, וזה נראה כאילו הבניין מקבל הרבה מקום בזכות השקט הוויזואלי. התערוכה דורשת התמקדות, בכל פעם לגשת לעבודה ולבודד אותה מהנוף הכללי

רונילי: זה היה חלק בלתי נפרד מהאוצרות והעיצוב של התערוכה. מעצבת התערוכה היא לילך שטיאט (הנהדרת) ומהרגע הראשון הנחת היסוד הייתה שהאדריכלות היא פקטור. מעין ״תערוכה זוגית״ לאדריכלות ולאמנות. שימי לב שאין קירות פנימיים בתערוכה, וגם על הקירות הקיימים אין כמעט טקסטים – כל החומרים לקהל מונגשים על ידי חוברת.

מתוך הנחת היסוד הזו, של לעבוד עם האדריכלות ולא לכפות בתוכה תוצר אחר, לילך התחילה בניתוח של המבנה. העמודים, המעקות, הצבעוניות. ולכך נוצקו המודולים של העיצוב. המבנה הפתוח בעל ארבעת המפלסים הוליד תערוכה בארבעה פרקים. והמפלסיות משרתת היטב את העיסוק של ג׳קומטי בפרספקטיבה ובגודל.

יש הרבה מידע בתערוכה, ולכן היה חשוב לייצר את השקט הזה שאת מדברת עליו. לתוך זה נכנס גם העיצוב הגרפי של נועה שוורץ, שכולל צורות וצבעוניות שכמו נלקחה מתוך הפסלים והציורים עצמם. העבודות כל כך מונומנטליות, יש להן נוכחות מאד חזקה. כמה שידעתי את זה, לא הבנתי את זה עד שראיתי אותן בחלל

חגית: אם כי אין כאן את הענקים – הפסלים הגדולים באמת של ג׳קומטי. זה מזכיר לי את דילמת העכביש (שלא הוצב מחוץ למוזיאון בתערוכה של לואיז בורז׳ואה) תמיד יש לנו ציפייה למקסימום. אבל אצל ג׳קומטי, גם העבודות הפעוטות ביותר נראות משמעותיות כל כך. במרכז פומפידו יש ויטרינה אופקית לאורך אחד הקירות עם מיניאטורות של ג׳קומטי – אחת הנקודות האהובות עליי שם

רונילי: אין את הענקים. וזה הטריד אותי לתקופה, חשבתי שזה משמעותי כדי לתת תמונה מלאה, והיום אני שמחה על כך. לא כל התערוכות של ג׳קומטי זהות, ואני חושבת שהפסלים שמוצגים כאן שומרים על איזון עדין ומעבירים תמונה מאוד ברורה של מי האמן, של המחקר שלו, החזרתיות, שוב ושוב על אותן דמויות על אותם מנחים (postures) יש לזה המון כוח. זה איפשר ריבוי שלא היה מתאפשר בחלל אם היו עבודות גדולות. וזה גם הנושא של התערוכה – שוב, שוב, שוב, מהתחלה בניסיון להגיע לביטוי נכון יותר, לאמת מסויימת בקשר לדמות האנושית.

המיניאטורות היא הקומה האהובה עלי בתערוכה. כמו בפומפידו, ההצגה של הפסלים בתוך ויטרינות גדולות מימדים, שנותנות להן הרבה אוויר, מייצרת מופע חזק ומצד שני אינטימי. לא סתם קראנו לפרק הזה ״מונומנטליות בקנה מידה קטן״. זה מגיע מג׳קומטי עצמו, הוא ממש גאון בהבנה שלו את הכוח של הזיקוק והמינימליזם. הרבה לפני שזה הפך לזרם. הוא התחיל עם זה בשנות ה־30

רוחות הזמן משפיעות

חגית: החלפת שם הביתן העלתה הרבה מתח סביב הפתיחה המחודשת, איך זה השפיע עלייך? על אווירת העבודה?

רונילי: זה השפיע, בוודאי שזה השפיע. את עושה מעשה שאת מאמינה בו וקשה לשמוע ביקורת. אבל כשמפרקים את זה, אני אישית לא בהכרח מסכימה עם הטענות שהועלו בעתירה, ונשמעות נגד החלפת השם. ולכן לא הרגשתי שאני פועלת בניגוד לאמונותיי. וגם האווירה הכללית שבה התערוכה הזו נוצרה והוקמה הייתה חלק בלתי נפרק מהחוויה שלי – של ההפגנות, של החרדה מהפיכה משטרית, של מאבקים מרים וחשובים על שמירת זכויות הנשים במדינה. אז כן, מוכרחה להגיד שזה העסיק אותי יותר

חגית: אני מרגישה כמוך (גם בקשר לאווירת המחאה והחרדה). כתבתי על נושא התרומה ושינוי השם בכתבת הפריוויו לקראת התערוכה. אין בושה בתרומה, והכעס הצדקני מחטיא לא פעם את הצורך האמיתי בהזרמת חמצן לגופי התרבות. ואפילו יש לי רעיון לפתרון מהמם: אני מציעה לקרוא לרחוב על שם הלנה רובינשטיין – כך היא תהיה זכורה לנצח, בין תורמים אחרים, כמו הברון רוטשילד וראש העיר מייסד המוזיאון, מאיר דיזנגוף…

רונילי: נדמה לי ששמעתי משהו כזה. אני גם חושבת שזה רעיון מהמם. לפתחו של חולדאי

חגית: מה היה האתגר הגדול ביותר בתערוכה הזו?

רונילי: שאלה מעניינת, כמו כל תערוכה גם זו הייתה תערוכה רצופת אתגרים. האוצרות המשותפת עם קרן ג׳קומטי היתה מאתגרת – התפיסות שלנו את התערוכה, ההנגשה, הטקסטים היו הרבה פעמים שונות, אבל במבט לאחור זה רק חידד אותנו, ואיפשר חשיבה מעמיקה על כל הפרטים. אבל אולי האתגר המרכזי היה לעבוד בביתן תוך כדי שיפוץ. בעצם עבודות השיפוץ נמשכו עד הרגע האחרון. לאורך כל תקופת העבודה על ההצבה, ותכנית החלל לא היה חלל ממשי לראות אותו, להכנס ולהרגיש אותו. וברמה הלוגיסטית זה היה סיוט. הרבה רגעים מלחיצים, למדנו ועדיין לומדים את המרחב תוך כדי תנועה

חגית: ספרי משהו עלייך – מי את, מאין, איפה ועם מי, ואיך הגעת לאוצרות?

רונילי: הגעתי לעולמות האמנות הפלסטית מאוחר. למדתי משחק בניו יורק והייתי שחקנית כמה שנים, לאחר מכן חזרתי לארץ והתחלתי לחפש כיוון אחר. עם כל האהבה שלי לתיאטרון, החשיפה שנדרשה במשחק לא תאמה את האופי שלי והייתה לי אינטימית מדי. עשיתי תואר במגדר ורק לאחר מכן, לקראת גיל 30, התחלתי מסלול של תואר רב תחומי באמנות באוניברסיטת תל אביב.

במקביל התחלתי לעבוד בגלריה זומר וכך הכרתי קצת יותר מקרוב את עולם האמנות הישראלי ואת שוק האמנות. משם הגעתי למוזיאון תל אביב. חוץ מזה אני נשואה ואמא לשלושה בנים שהם המרכז שלי

birds

חגית: מה היית רוצה לשדר לצופים בתערוכה ואיך זה פוגש את התגובות שאת מקבלת בפועל?

רונילי: בתערוכה כזו של אמן יחיד, נורא חשוב לדעתי להתחבר לסיפור. אני יודעת שאני מתחברת דרך סיפורים. הרעיון השגור על ג׳קומטי של אמן שהצליח לבטא את מצב האדם אחרי המלחמה הוא כללי וגדול ודורש פירוק. אז בואו נפרק את הסיפור של האיש הזה שהוא קצת הסיפור של המאה ה־20 באירופה, וקצת של הסביבה הרב תרבותית שהוא פועל בה, וקצת של מערכות יחסים, ושל יחס לנשים ולמגדר, וקצת סיפור אישי על תחושות של כישלון וחיפוש. וכל אלו מרכיבים תמונה.

האמנות שלו מאד חזקה, ומדברת בעד עצמה. לצידה התערוכה מונגשת בהרבה מידע – יש חוברת ויש 32 טקסטים מורחבים. ויש את המבט של האמן שצילום שלו תלוי על קיר של 6 מ׳ בביתן, והוא עוקב אחרי הצופים בכל הקומות של התערוכה. ויש סרט שמראה את העבודה שלו בסטודיו. מבחינתי ההישג הכי גדול הוא לראות את הקצב של אנשים בתערוכה – יש תחושה של השתהות. אין כמעט אנשים שעושים סלפי בתערוכה הזו.

אני גם מאמינה שזה קשור לסוג הקהל – זו לאו דווקא תערוכה לקהל צעיר, וגם לקשור לאמנות המוצגת. אני לא יודעת כמה היא מעוררת להצטלם איתה, אבל יש גם תחושה ישנה וטובה של לבוא לראות, לשוטט, לקרוא, לצפות. זה נורא מרגש אותי בכל פעם מחדש

חגית: נראה שאת מאוד עסוקה עכשיו עם סיורים ומפגשים עם הקהל בביתן. זה לא תמיד ככה. הפעם מוקדשת תשומת לב מיוחדת לתיווך של האוצרת?

רונילי: אנחנו מרגישים שיש המון סקרנות ועניין גם בפתיחה המחודשת של הביתן , וגם בכל זאת בהזדמנות לראות היקף כזה של יצירות של אמן בסדר גודל של ג׳קומטי. אז כרגע יש ניסיון להיענות לזה. יש סיור בתערוכה פעם בשבוע שמעבירות אני ונטלי אנדריאשביץ, עוזרת האוצרים בתערוכה, ויש גם הרבה סיורים של מחלקת ההדרכה. אבל אני נענית להרבה הצעות כי אני פשוט אוהבת את זה. כל סיור מלמד אותי עוד משהו

חגית: מה הדבר הבא שאת עושה (ומה את חולמת לעשות)?

רונילי: כרגע אין דבר הבא 🙂 אני נושמת, חוזרת לעצמי, וגם לשולחן העמוס בכובע השני שלי – ראש אגף ניהול תערוכות ואוספים של המוזיאון, שבמסגרתו אני לוקחת חלק בכל התערוכות של המוזיאון, ויש הרבה מרגשות שמתוכננות כרגע

חגית: בהצלחה


״אלברטו ג׳קומטי: שוב, מהתחלה״
אוצרים: רונילי לוסטיג שטינמץ והוגו דניאל
ביתן איל עופר, מוזיאון תל אביב, שדרות תרס״ט 6
נעילה: 7.10

*כוכבית מייצגת שדות חובה

3 תגובות על הכתבה

  1. Modern Noa

    רונילי, אחת מבעלות המקצוע האחראיות החרוצות האלגנטיות ובעלות המצפון המוסרי שבנמצא. הרווח כולו של מוזאון תל אביב

  2. Modern Noa

    רונילי היא אחת מבעלות המקצוע האחריות, האינטליגנטיות והאלגנטיות בכל מה שהיא עושה. הרווח כולו של מוזאון תל אביב

  3. אסנת לוי

    תערוכה נפלאה ביתן מרשים . קצת התפלאתי שהאוצרת הנהדרת לא הזכירה את הסרט הלא קצר על ג׳קומטי שמוקרן בקומה התחתונה , חשוב לצפות בו לפני השוטטות בתערוכה , הוא עמוק מרחיב את היריעה ומוסיף להבנת האמן המופלא .

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden