בסרטים של מאיה קסל וענת אייזנברג, המבט הוא כמעט הדבר היחיד שנשאר

גן הפסגה ביפו, בריזה של ערב קיץ, מסך גדול בחוץ, והקרנות טרום בכורה של סרטים קצרים. החגיגה הזו שתתקיים ביום ראשון (25.6) היא אירוע הפתיחה של הפסטיבל הבין־לאומי לסרטי סטודנטים וסטודנטיות בתל אביב. הבסיס של הפסטיבל הוא תחרויות סרטי סטודנטים (ישראלית, בינלאומית, אמנות וידאו, קולנוע ניסיוני, מדיה דיגיטילית), ובנוסף מתארחים בו אורחים מרתקים שיערכו לכבודם גם הקרנות חגיגיות (עוד נכתוב על זה בנפרד). מתוכננת בו הקרנת בכורה ל״העיר הזאת״, סרט ישראלי שהוא עיבוד למופע משובח של תיאטרון האינקובטור, ועוד ועוד. חגיגה.

בערב הפתיחה של הפסטיבל יוקרנו ארבעה סרטים שאינם סרטי סטודנטים, אלא סרטים שהופקו במסגרת פרויקט ״קצר על הדרך״, פרויקט משותף של הפסטיבל ושל קרן גשר, שניים מהם סרטי אנימציה. שניים מהם מספרים סיפור שמתרחש מחוץ לישראל, והשניים האחרים (שצפיתי בהם בצפייה מוקדמת) מספרים סיפור על זרים או זרות במקום הזה, ואם לדייק יותר, הם מספרים על ישראל או ישראלים מעיניים של זרים.

בצילו של ההר. צילומים: גל רומבק

הראשון, ״בצילו של ההר״ של מאיה קסל, הוא סרט עדין ונוגע ללב שכולו התבוננות. בוקר, חדר פשוט, מיטה על קומות, גברים מתעוררים ומתכוננים לעוד יום עבודה. לאט, דרך הלבוש, השפה, האופן שבו מנהל העבודה מדבר אליהם, מסתבר שהם מהגרי עבודה מסין שעובדים בבניין.

קסל בוחרת לספר את היום־יום שלהם, את הזרות, את התלות, את הגעגועים הביתה, דרך חצי יום שבו השגרה שלהם מופרת. כמה היא יכולה להיות מופרת? במקום לעבוד באותו חצי יום בבניין, המעסיק משתמש בהם באיזו דרך אחרת שמניבה לו רווחים. בלי להכנס לספוילרים אני יכולה להגיד שהניצול שלו אותם כמשאב הוא לא כיד הדמיון המפלצתית; לכאורה כמעט להפך, הוא משתמש בהם דווקא באופן שלכאורה מאפשר להם איזו הרפיה, איזו מכובדות, כמעט ״טעם של בית״. להיפוך הזה יש כמה שכבות בסרט הזה, כשהם מקבלים הנחיה ״להתרכז בעצמם״ ולא להתבונן במה שהם תפאורה לו, הם ממלאים אותה באיזה אופן מפתיע ונוגע ללב.

יש בסרט הזה רגעים של עדינות יוצאת דופן, של מחוות של מבט, של השתאות. יש בו שימוש מרשים בפסקול (מיכאל אמת), לא רק בגלל המוזיקה המקורית והיפה שמושמעת בו (אדם ויינגרוד), אלא בעיקר בשל המעברים העדינים שבין הרעשים שבחוץ לבין איזה עולם פנימי, של זכרון, של שפה, של געגוע, שעומד לעצמו. המעברים האלה הולכים ומתבררים כלב הסיפור. 

אבל יותר מהכל הלך איתי מהסרט הזה המבט של פועל צעיר שהוא הדמות הראשית בסרט הזה (מינגז זאנג). איש זר, לא מכאן, עומד ומתבונן. המבט שלו, מה שהוא רואה, הגעגועים שלו, כל אלו יכולים להתקיים במקום הזה רק בינו לבינו. 

נובי גוד. צילומים: אופק חסיד

הסרט השני, ״נובי גוד״, של ענת אייזנברג, הוא סיפור על גלינה, מהגרת עבודה ממולדובה, אבל לא פחות מזה הוא סיפור על נוצי, הקשישה שגלינה מטפלת בה. הסיפור לכאורה פשוט: גלינה היא מטפלת מסורה ונוצי אסירת תודה לה וקשורה אליה מאד. הטיפול בצרכי הגוף הפרטיים ביותר, הכאב, הזקנה, החיים שהם עבודה מתמשכת ובלי הפסקה, ההיענות האין־סופית לצרכים של האחרת, המגורים שאין בהם הפרדה בין חיים לעבודה, כל אלו יוצרים איזו קרבה ותלות ותסכול, שקשה מאד להפריד ביניהם או לקרוא להם בשם. 

הסרט כולו מתרחש בכמה שעות של ערב נובי גוד. הילדים של גלינה נמצאים עם אחותה במולדובה, היא לבד כאן, הרבה זמן היא לא חגגה, ובעיקר הרבה זמן היא לא הרגישה שהיא אישה. גלינה רוצה לחגוג. היא נחושה, ויש לה תכנית.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

היא קובעת עם מישה – גבר שהיא מכירה, שיבוא לאסוף אותה. היא מזמינה חברה אחרת שתחליף אותה לערב אחד בטיפול בנוצי. היא לא עושה שום דבר מאחורי הגב; להפך, היא דואגת לכל הפרטים, לתרופות, לשינה, אפילו לארוחת החג של שתיהן לפני שהיא תצא לחגוג עם הגבר ההוא. נוצי לכאורה שמחה בשמחתה ומלאת נדיבות. אבל מה שקורה בהמשך הערב הוא מטלטל ושובר לב.

מה שמרשים בסרט הזה הוא העוצמה הרגשית ההולכת ונצברת במהלכו. שתי השחקניות, מירי אלוני וקטיה קוסוי משחקות באופן מלא תעוזה. איזנברג לא מעדנת פינות, וקוסוי מרשה לעצמה שחרור לא רק של הזעם, אלא גם של כל מה שאסור לדבר עליו בקול רם. 

גם בסרט הזה, כמו בסרט ״בצילו של ההר״, הסיפור הוא לא על מהגרי עבודה, לא (רק) על האופן שבו מתייחסים אליהם, אלא בעיקר ניסיון להתבונן במבט שלהם, לראות מה נשקף דרכו. המבט של המהגר בשניהם הוא חשוף מאד, ונוגע ללב, אבל גם מלא עוצמה פנימית. המבט הוא כמעט הדבר היחיד שנשאר לעצמם. 

מאיה קסל, בצילו של ההר, 21 דקות
ענת אייזנברג, נובי גוד, 19 דקות
הפסטיבל הבין־לאומי לסרטי סטודנטים וסטודנטיות בתל אביב
25.6-1.7.23
סינמטק ת״א וברחבי העיר