לערוך את פון־טרייר: עורך הסרטים ג׳ייקוב סחר שולזינגר מגיע לישראל

אחד האורחים המרתקים שיגיע לפסטיבל סרטי הסטודנטים והסטודנטיות בתל אביב, הוא העורך ג׳ייקוב סחר שולזינגר. הוא עבד בין השאר עם רובן אוסטלונד (המשחק, הריבוע, כוח עליון), וערך סרטים של לארס פון־טרייר (נימפומנית, הבית שג׳ק בנה) וסדרות טלוויזיה (עונה שלישית של הממלכה). לקראת הביקור שלו וכיתת אמן שיעביר בפסטיבל – נפגשנו לשיחה.

יעל: לקראת הפגישה שלנו צפיתי שוב בחלק מהעבודות שלך, והיה מעניין לצפות בעבודות של במאים משמעותיים באופן הזה. כלומר, לא לצפות בהם כחלק, לדוגמה, מרטרוספקטיבה של לארס פון טרייר או של רובן אוסטלונד, אלא כפרויקט שלם שלך, של עבודות עריכה. אני רוצה שנדבר על הפרספקטיבה הזו שלך, אבל אני רוצה להתחיל מהתחלה. אתה יכול להיזכר ברגע שבו אתה יודע או מבין שאתה עורך? שזו העבודה שלך?

ג׳ייקוב: אני חושב שהרגע הזה לא קיים, או לפחות עדיין לא התקיים. אף פעם לא ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיים שלי. יש אנשים שיודעים בדיוק מה הם רוצים וחולמים על זה, ויש כאלה שמקווים לדעת מה הם בדיוק רוצים לעשות, אבל אף פעם לא מצליחים באמת לדעת. אני חושב שאני אחד מהם

יעל: ובכל זאת, אם אני מבינה נכון, אתה עושה בדיוק את מה שאתה רוצה לעשות, וגם בוחר את הדברים שאתה רוצה לעבוד עליהם

ג׳ייקוב: אני בפוזיציה שאני יכול לבחור את הפרויקטים שלי, אבל תמיד עשיתי את מה שאני רוצה. תמיד לקחתי רק פרויקטים שהיה להם ערך בשבילי. זה משתנה כמובן לאורך הקריירה, בהתחלה אתה אומר כן לסרט קצר כי אף פעם לא התנסית בזה, וזו הסיבה לעשות את זה. אחר כך אתה יכול להיות יותר בררן כי יש כבר כמה סרטים קצרים. אבל תמיד אמרתי לא לדברים שלא יכולתי בקלות להגיד להם כן

יעל: הפיצ׳ר הראשון שערכת היה ״משחק״ של אוסטלונד, או שהיה משהו קודם?

ג׳ייקוב: הפיצ׳ר הראשון היה ״וולקנו״ של הבמאי האיסלנדי רונאר רונארסון (2011). אחריו ערכתי את ״משחק״ של אוסטלונד

יעל: מעניינת אותי צורת העבודה שלך עם אוסטלונד. ב״משחק״ יש הרבה פערים – אירועים משמעותיים בעלילה שהסרט מדלג עליהם. ויש גם פער בין העובדה שהאירועים בסרט מתרחשים במקומות ציבוריים ויש אנשים מסביב כשהם קורים, כלומר יש עדות, אבל באותו זמן מי שרואה מפנה את המבט. מה מתוך זה הוא בימוי ומהו עריכה? עד כמה אתה מעורב בסרט?

ג׳ייקוב סחר שולזינגר. צילום: מיגואל בואנו

בהרבה מובנים זה כמו עבודה של פסל, שמסתת קצת באבן ואז הולך אחורה להסתכל איך זה נראה מכל הכיוונים, ואז עובד עוד קצת, וזז אחורה שוב, ועוד קצת, ושוב מסתכל, וברגע מסוים הסרט כבר נהיה

ג׳ייקוב: רובן הוא איש שעשה עד אז כמעט הכל בעצמו: ביים, ערך, אפילו צילם חלקים מהסרטים. ל״משחק״ אני צורפתי אחרי שכבר היה אסמבלי ראשון, הודות לרעיון של מפיק שעבד עם שנינו. הרעיון שלו בסרט היה שמשך הזמן של האירועים על המסך יהיה אותו הזמן שלוקח להם במציאות, גם הסצנות וגם המעברים ביניהן. אם, לדוגמה, הילדים מצולמים בסצנה בקניון ואחר כך הם בטראם – כשהם עוברים מהקניון לטראם אתה לא רואה אותם על המסך אלא דברים אחרים, אבל זהו אותו משך זמן שלוקח להם להגיע. כשצפינו בזה יחד חשבתי שזה נהיה כבד מבחינה קצבית, ושאפשר לחתוך קצת את הכלל הזה של המשך האמיתי, ועדיין – תהיה אותה תחושה שאתה עד למשהו. זו בעצם היתה התרומה המרכזית שלי לסרט הזה.

אני חושב שזו דוגמה לאופן שבו אמן יכול לעבוד עם כללים או תנאים שהוא שם לעצמו. צריך לנסות לשמור עליהם, אבל כשאתה שובר אותם הם עדיין חלק מהדי.אן.איי של העבודה. רובן ידע בדיוק איך הוא רוצה שהסרט ייראה – חשיבה רעיונית שהיא הכרחית. אבל גם כשאתה קצת משנה – זה לא נעלם מהסרט

יעל: איך עבדתם על הסרטים הבאים?

ג׳ייקוב: צורת העבודה שונה מבמאי לבמאי, עם אוסטלונד אנחנו רואים את הסרט הרבה מאד פעמים, וכל פעם עושים שינוי קטן. לי לדוגמה כל פעם יש 25 דברים שאני רוצה לשנות, אבל אז רובן עוצר את זה, קודם כל כי אולי הוא לא אוהב את כל השינויים, אבל גם כי הוא חושב שצריך לעשות כל פעם רק שניים או שלושה שינויים ואז לראות שוב. כי אם לדוגמה אתה רק מוציא כמה דקות של סצנה, זה משפיע על איך אתה רואה את הסצנה הבאה, ואם תעשה יותר מדי שינויים בבת אחת אפשר לאבד את התחושה מה עובד ואיך זה משפיע.

אני מסכים איתו נגיד בתשעים אחוז, אבל עם במאים אחרים אני עושה יותר שינויים. זה תהליך סיזיפי. בהרבה מובנים זה כמו עבודה של פסל, שמסתת קצת באבן, ואז הולך אחורה להסתכל איך זה נראה מכל הכיוונים, ואז עובד עוד קצת, וזז אחורה שוב, ועוד קצת, ושוב מסתכל, וברגע מסוים הסרט כבר נהיה

סרט באורך של יותר מחמש שעות

יעל: שני הסרטים של פון טרייר – ״נימפומנית״ ו״הבית שג׳ק בנה״ – שניהם אינטנסיביים, יש בהם סקס גרפי ואלימות בוטה. איך אתה עובד עם חומרים כאלה? כי אני מקבלת מהם הנגאובר, אבל צריכה להיות שם גם איזו אינטימיות. איך אתה עובד על המתח הזה? ואולי לפני כן – איך עובדים על סרט באורך של יותר מחמש שעות?

ג׳ייקוב: בדנמרק מקפידים על שמונה שעות עבודה ביום. הקאט הראשון ב״נימפומנית״ היה באורך של שבע שעות, כך שאם אתה רואה את כולו, אין לך זמן לעשות שום דבר אחר. זה היה מאתגר מהבחינה הזאת

הבית שג׳ק בנה. צילום: כריסטיאן גייסנס

הריבוע. צילום: מ״ל

יעל: עבודה עם חומרים של לארס פון טרייר במשך שמונה שעות ברצף נשמעת לי קשה

ג׳ייקוב: משום מה לי זה לא קשה. אולי משהו לא בסדר איתי, אבל אפילו ב״נימפומנית״ שיש בו הרבה חומרים גרפיים, זה לא קשה כי אני יודע שזה פייק. היה חלק בסרט שהיה לי קשה – של אנשים אמיתיים שקופצים מבניין. זה נמשך אולי שתי דקות, אבל זה היה החלק הכי קשה בסרט עבורי. אני אפילו לא זוכר אם הוא נכנס בסוף לסרט. אני לא אוהב לצפות בזה כי מפריע לי הרעיון שחיים אמיתיים של מישהו עכשיו נמצאים בסרט, יש לי בעיה אתית עם זה. כשיוצרים דימוי של ראש חתוך לדוגמה, זה לא קשה לי. כל אדם בוגר שהולך לראות את סקורסזה יודע שזו העמדת פנים

יעל: ״הפרה״ של אנדריאה ארנולד הוא סרט שונה מהסרטים האחרים שעשית – סרט שמתעד פרה לאורך כמה שנים. איך הרגשת איתו? כמה היית מעורב בו?

ג׳ייקוב: הוא צולם במשך יותר משש שנים, ורוב הזמן הבמאית והצלמת היו שם. היתה עורכת (רבקה לויד) שעשתה חלק גדול מהעבודה, ואז הבמאית הרגישה שזה עדיין לא שם ובקשה ממני להצטרף. עבדתי שלושה חודשים כדי לסיים את הסרט ומאוד נהניתי מזה

יעל: זה הדוקומנטרי היחיד שעשית?

ג׳ייקוב: לא, עשיתי הרבה דוקומנטרי. שכשסיימתי את בית הספר לקולנוע חשבתי שאעשה רק דוקומנטרי, אבל בסוף עשיתי בעיקר פיקשן

בסדרות יש לא פעם דמויות שנשארות פחות או יותר אותו הדבר לאורך הסדרה. הן לא משתנות, ואז הסדרה יכולה להמשיך ולהמשיך. בסרטים הדמויות עוברות השתנות. אני לא חושב שדבר אחד יותר נכון מהשני, אני מתעניין יותר בחיים האמיתיים מבסרטים, ובחיים קיימות שתי האפשרויות

יעל: איך מתבצעת העבודה על עריכה וסאונד בינך ובין אנשי הסאונד?

ג׳ייקוב: זה משתנה. באופן מסורתי אתה מצלם את הסרט, עורך ואז מוסיף את הסאונד. אבל בסדרה ״הממלכה״, לדוגמה, גם אני וגם הסאונדמן התחלנו לעבוד הרבה יותר מוקדם. זו סדרה שמתרחשת בבית חולים ודיברנו עוד לפני העריכה על הרעשים במקום, כמו לדוגמא הרעש שמייצר מיזוג האוויר.

זה נכון לעבוד כך כי בעריכה אתה מוכרח לחשוב גם על הסאונד. אם יש סצנה של מריבה של זוג והגבר עוזב את החדר וסוגר את הדלת. מה עושים עכשיו? אם אתה מוסיף סאונד של כמה צעדים שהוא הולך מאחורי הדלת, ואז עצירה, ושוב כמה צעדים – זה סיפור אחד, ואם הוא פשוט סוגר את הדלת והולך משם – זה סיפור אחר. אם אתה רוצה לספר על ההשתהות מאחורי הדלת אתה משאיר את האימג׳, ואם לא אתה חותך. אתה חייב לקחת בחשבון איך הסאונד ישפיע על מה שאתה עורך

יעל: ״נימפומנית״ הוא סרט של יותר מחמש שעות בשני חלקים, ועונה של ״הממלכה״ היא קצת יותר משש שעות בשישה פרקים. זו סדרה וזה סרט. מהי הפרספקטיבה שלך ביחס להבדלים האלה?

ג׳ייקוב: בסדרות יש לא פעם דמויות שנשארות פחות או יותר אותו הדבר לאורך הסדרה. הן לא משתנות, ואז הסדרה יכולה להמשיך ולהמשיך. בסרטים הדמויות עוברות השתנות. אני לא חושב שדבר אחד יותר נכון מהשני, אני מתעניין יותר בחיים האמיתיים מבסרטים, ובחיים קיימות שתי האפשרויות. הרבה חברים שלי נשארו אותו הדבר, ואחרים שונים ממה שהיו כצעירים. כך שאין אופציה אחת עדיפה על השנייה.

מה שכן יש בו הבדל הוא האופן שבו אנחנו צורכים את הסדרות. בקולנוע אתה ממקם את עצמך ואתה יושב שם גם כשזה משעמם. כשאתה צופה בסדרה על הלפטופ יש לך מאחורה את האימיילים שלך, ואת האינטרנט, וקשה להיות סבלני. אולי זו הסיבה שבגללה סרטים יכולים ללכת יותר רחוק, כי אנשים שצופים בהם נמצאים רק בצפייה. זו גם קבוצה שיושבת יחד וצופה. זה אחרת.

יעל: כן, אבל אני חושבת שגם זה משתנה. אנשים כבר צופים גם בסרטים במחשבים שלהם או בטלפונים

ג׳ייקוב: כן, זה משתנה גם אצלי, גם אני צופה ככה. זה לא שיפוטי, אבל אני לא חושב שאני זוכר סדרות שצפיתי בהן. אני נהנה מהן, אבל זה לא משפיע עליי כמו סרטים. אני חושב שזה קשור גם במאמץ שנדרש. זה כמו כשהייתי ילד ושנאתי ללכת למוזיאון כי זה דרש מאמץ להסתכל על הציור ולחשוב עליו, ולצפות בטלוויזיה לא דרש מאמץ

פרה. צילום: קייט קירקווד

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

יעל: ״הפרא״ של אמט אסקלנטה שערכת הוא סרט מקסיקני עם סיפור של תשוקה מלא שכבות. אתה דובר מקסיקנית?

ג׳ייקוב: לא

יעל: אז איך עבדת עליו?

ג׳ייקוב: ערכתי גם סרטים באיסלנדית ואני לא מבין איסלנדית. קיבלתי כותרות. בסרטים שאני עורך אין הרבה דיבורים, ועיקר העבודה שלי קשורה בניסיון האנושי. אני מסתכל על ההבעות, איך הם פועלים, אם זה נראה לי ״אובר אקטינג״

יעל: כשאתה לא מבין את השפה אתה מבין יותר את הוויז׳ואל?

ג׳ייקוב: כן. אבל אני חושב שזה גם עובד הפוך. אני רואה הרבה סרטים דנים שאנשים בכל העולם חושבים שהם נפלאים ויוצאי דופן. אבל אם תשאלי צופים דנים הם יגידו לך לגבי חלק מהם אחרת. אני מניח שזה קורה גם עם סדרות ישראליות שצופים בהן בכל העולם. אם אתה מבין את השפה אתה רואה את זה אחרת. אני עובד עם הבמאי ואני צריך לסמוך עליו שהוא רואה את הניואנסים האלה, והם צריכים לסמוך עלי שאני רואה ניואנסים אחרים

יעל: זו פרספקטיבה מעניינת לסיים איתה, העבודה עם המימד הוויזואלי, היחס בין שפה להבעה, זה פותח הרבה מחשבות. תודה רבה, שתהיה טיסה טובה ושיהיו מפגשים נהדרים בפסטיבל

רגע האמת: על אמנות העריכה עם ג׳ייקוב סחר שולזינגר
הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטיות וסטודנטים
30.6, 15:00 סינמטק 2 תל אביב
הקרנת ״פרה״: 1.7, 12:00