כל מה שחשוב ויפה
רעי רביב, חווארה בוערת; זמן אמת בבית חנקין. צילומים: מירב רהט
רעי רביב, חווארה בוערת; זמן אמת בבית חנקין. צילומים: מירב רהט

זמן אמת: אמנות־חרדה מעל הצרכניה

בתערוכה המוצגת במשרדים הנטושים בכפר יהושע, אלי שמיר, סימה לוין, כרים אבו שקרה ואחרים, מגיבים למשבר המתחולל בישראל - בין להבות חווארה וחורבן בית שלישי לבין חיפוש התשובות האישי והקיומי

בימים קשים אלה במדינת ישראל, כשהמנהיגות מכל הקשת הפוליטית לא מצליחה ליצור חיבור ולהוביל למהלכים שפויים, הופך תפקידם של האמנות, אמנים ואוצרים, לחיוני וחשוב במיוחד. אקטים של יצירתיות הצומחת מתחושה של אחריות חברתית הולכים והופכים יותר ויותר נוכחים, ולמול השבר החברתי הגדול, יש משמעות לתרבות הצומחת, ככלי שמשקף תודעה ואולי גם תקווה והנעה לשינוי.

את התערוכה ״זמן אמת״ בכפר יהושע הגו ויזמו אוצרות הגלריה לאמנות בבית חנקין – נטע הבר, איילת הרצוולף, וארנה אתקין רביב – כחלק ממהלך הישרדותי של הגלריה, בתקופה של שיפוץ מתמשך. לאחר שהציגו תערוכה קודמת במרחב הציבורי, התערוכה הפעם מוצגת באופן חריג במשרדים הנטושים של מזכירות המושב כפר יהושע, מעל הצרכניה.

כרים אבו שקרה, אנחנו

כרים אבו שקרה, אנחנו

אלי שמיר, חורבן הבית, תמונת נוף מאוסף הקבע של מוזיאון ישראל בירושלים

אלי שמיר, חורבן הבית, תמונת נוף מאוסף הקבע של מוזיאון ישראל בירושלים

המיקום חסר ההוד וההדר הוא רב־משמעות בפני עצמו, חלק מעולם ישן ששרידיו, כמו ערכים שנקשרו בו, הולכים ונעלמים. האמניות.ים הוזמנו להשמיע את קולם ולבטא את תחושותיהם הקשות, בזמן אמת, והחלל סיפק לאמנות מרחב פעולה ותגובה. כך נוצר מערך המבוסס על עבודות סייט ספסיפיק, תלויות חלל והתוצאה – מרהיבה ומכאיבה.

בחדרון קטן קרוב לכניסה, כרים אבו שקרה מביט למבקרים ישר בעיניים, מתוך דיוקן עצמי שכותרתו ״אנחנו״. זוהי עבודה אקספרסיבית, שצוירה בחלל התערוכה במהלך מספר ימים, על גבי רקע שחור דחוס. מעין חור שחור שבולע את כולנו, ומבט חודר, שלא מאפשר לברוח מהמציאות המכאיבה המשתקפת בו.

חלל אחר מציג רעי רביב את ״חווארה בוערת״ – הצבה רבת עוצמה שקשה להסיר ממנה את העיניים. הציור הנפרש על פני החלל כולו מכסה את חלונות המבנה, והאור הטבעי הבוקע מהם מעצים את פרטי הרישום ואת תחושת הבערה העולה מתוך העבודה. נקודת המבט שממנה מצוירת הסצנה – מהגב של הדמויות – מעמידה את כל מי שניצב בחלל בפוזיציה מאוד לא נוחה, כעֵד ושותף לסיטואציה האיומה המתוארת בה.

בשבוע של תשעה באב, בתקופה שבה התחדדה עוד יותר התחושה שחורבן נוסף מרחף מעלינו, מציב אלי שמיר לצד חלון המשקיף אל מרכז כפר יהושע את ״חורבן הבית, תמונת נוף מאוסף הקבע של מוזיאון ישראל בירושלים״. ציור אקספרסיבי כאוטי, המהווה תגובה לקיר במוזיאון ישראל שבמרכזו מופיע ציורו של ניקוֹלָא פּוּסֶן ״חורבן בית המקדש ובזיזתו״ מ־1626, ולצידו ״עקדת יצחק״, שצייר סלומון דֶה בְּרֵאיי ההולנדי ב־1659. שמיר מצביע על כך ששני האירועים הינם תוצאה של קנאות – תקדימים שההיסטוריה של המקום מלמדת עליהם, ומעלה תהיה אם לא מתקיימת בהם (גם) נבואת חורבן עתידי.

משל המערה בחדר הכספת

בחדר הכספת של גזברות המושב לשעבר, מציגה סימה לוין את ״המערה״ – חלל חשוך שעל קירותיו היא רושמת חורבות עיר ושיירה של דמויות היוצאות לצעדה אל הלא נודע. לוין מתכתבת עם משל המערה הנודע של אפלטון, מכניסה את המבקרים למרחב רעיוני של מי שכבולים לקונספציות מוכרות ולא מוכנים לצאת מהן למקומות חדשים.

בו־זמנית היא מהדהדת יצירות משדה האמנות העכשווית (שאף הוצגו בארץ בשנים האחרונות) דוגמת מיצב הווידאו של ויליאם קנטרידג׳, ״ביֶתֶר מתיקות נַגְּנו את הריקוד״ (2015), ושביל ישראל – התהלוכה של מירב הימן ואילת כרמי (2018). אך יותר מכל, עבודתה מעלה על הדעת את המציאות העכשווית בישראל, של מי שבוחרים לא לצאת מהמערה החשוכה, ואת צעדות המחאה של התקופה הזו – דוגמת העלייה לירושלים של עשרות אלפי אזרחים מודאגים, ערב ההצבעה בכנסת על ביטול עילת הסבירות.

סימה לוין, המערה

סימה לוין, המערה

רחל נמש, גזלייטינג

רחל נמש, גזלייטינג

פואד אגבריה

פואד אגבריה

רחל נמש מציגה את ״גזלייטינג״, מערבבת תמונות מן העבר (פסל אלכסנדר זייד הרכוב על סוסו ודמותה של אמה ניצולת השואה) עם דימויים של מציאות בת זמננו (סוסים שועטים ודמויות מההפגנות). כמי שלא מאמינה למראה עיניה, בהפגנות שהולכות והופכות יותר ויותר אלימות, נמש מגיבה באמצעות המושג גזלייטינג – המתאר ערעור הדרגתי של תפיסת המציאות, תחושת רדיפה ואיבוד היכולת להבחין בין מציאות לדמיון.

בעבודה של פואד אגבריה הולכות העיניים ומשתלטות על הטבע, מכסות ומחליפות פריחות פרחים, הופכות ציפורים למטוסים ורחפני פיקוח, מנכיחות ״טבע מקומי״ של נשק, מלחמה, מצלמות מעקב ואובדן זכויות וחירויות האדם

פואד אגבריה מציג ציור של צבר – מוטיב חוזר ונטוע עמוק בדיון אודות זהויות היסטוריות, חברתיות, תרבותיות ופוליטיות, ישראליות ופלסטיניות, המייצג (גם) את המחלוקת סביב השייכות והזכות לחיים במקום הזה. ברקע, מאחורי צמח הצבר, אגבריה משלב מוטיבים אורנמנטאליים כרקע של המקום. אך מה שמתחיל כאורנמנטיקה של טבע ופרחים הולך ומתחלף בעיניים, שמהוות רקע מטריד – לא ״העין הטובה״ המגנה מעין הרע, אלא זו ההופכת למקור הרע. בעבודתו הולכות העיניים ומשתלטות על הטבע, מכסות ומחליפות פריחות פרחים, הופכות ציפורים למטוסים ורחפני פיקוח, מנכיחות ״טבע מקומי״ של נשק, מלחמה, מצלמות מעקב ואובדן זכויות וחירויות האדם.

מקום לדאגה

מקום לדאגה

עידית לבבי גבאי, שוד ושבר

עידית לבבי גבאי, שוד ושבר

במסדרון על גבי קיר ריק רשום ״מקום לדאגה״: מעין קפסולה בתוך התערוכה, שבה מקבץ עבודות שמשקף רבות מהתחושות העולות ורוחשות בימים אלה בארץ. בחדר האחרון, אחרי השלט המציין ״מקום לדאגה״, עידית לבבי גבאי מציגה את עבודתה ״שוד ושבר״, שבה היא חוזרת לקיר ילדותה בקיבוץ מרחביה ועל גביו היא מתייחסת למאורעות העת הזו:

״בימים אלו, של קרעים ושברים בחברה בישראל, גם השפה העברית מגיעה אל גבולותיה, אל סיפיה. מצד אחד מילים המתרוקנות מתוכנן, מאבדות את אמון שומעיהן ומתעופפות לכל רוח כקליפות ריקות, ומהצד השני מילים ההופכות כלי נשק ונורות מהבל הפה כקליעי רובה מכווני מטרה.

״דומה שאין מקום בזמן זה למגע עדין, לשיח קשוב, מהורהר, מורכב, חומל – כשהכול נעים אל הקצה… הביטוי ׳שוד ושבר׳ כמוהו כאנחת כאב ומועקה. זו שבאה אחרי שנגמרות לך  המילים. אבל יש בו גם ש.ו.ד וגם ש.ב.ר על כל נגזרותיהם״.

זעקת השוד ושבר של לבבי גבאי מסכמת באופן חד משמעי את רוח התקופה. אוי למצב אליו הגענו ואבוי למצב שאליו נראה שאנחנו שועטים.


זמן אמת | ציירים.ות מגיבים.ות בזמן אמת למציאות בארץ
אוצרות: נטע הבר, איילת הרצוולף, אורנה אתקין רביב
בית חנקין, המשרדים הנטושים בכפר יהושע (מעל הצרכניה)
משתתפים: כרים אבו שקרה, פואד אגבריה, עתר גבע, שירה גפשטיין מושקוביץ, רותי הלביץ כהן, מיכל ויטליס, עמית קבסה, עידית לבבי גבאי, סימה לוין, רחל נמש, רגד סואעד, אורי קלוס, רעי רביב, אלי שמיר, Erezoo & Zivnik
נעילה: 9.9

 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

3 תגובות על הכתבה

  1. דן

    אהבתי את התערוכה ובמיוחד את עבודתו של אלי שמיר.

  2. יונת ענבר

    תערוכה נוקבת מעולה
    במקום שבו המילים לא מספיקות
    בזמן אמת
    העבודה של רחל נמש מצויינת
    תודה רבה לכארים, לפואד לאלי לרחל ולשאר האומנים המעולים

  3. תמי

    תודה גדולה לאמנים ולאמניות ולאוצרות!
    'זמן אמת' מרתקת אמנותית וחודרת ללב עם היצירות העוצמתיות שבה!
    חללי התצוגה הלא שגרתיים מוסיפים עוצמה!
    שימו לב שאין נגישות.
    אם לא הייתם – ממליצה למהר ולתאם ביקור בטרם תסתיים, וחלק מהיצירות שצוירו על הקירות תיעלמנה.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden