דמיינו רגע: פסטיבל א־ז׳אנר בתיאטרון תמונע

יובל: הי איתי, הי ארז, מה שלומכם בימים אלו של אוגוסט 2023? איך אתם שורדים את הקיץ ואת התקופה?

ארז: שלומנו לוחמני וגם חולמני, הימים האלו מזמינים גם וגם

איתי: האמת שמזל שיש את הפסטיבל כי הוא מכריח אותנו לדמיין כל הזמן מה אם… לא יכלנו לדמיין כמה נצטרך את הדמיון הפעיל הזה בתקופה הסוערת הזאת. ואני טס לתאילנד יום אחרי הפסטיבל – אז גם מדמיין את זה ברגעים קשים

יובל: וואי, הכי מבין, אני עוד רגע ביפן! וגם אני מוצא את עצמי לא פעם בשנה האחרונה מברך על פרויקטים שצריך לעבוד עליהם ששומרים איכשהו על שפיות. ובואו נדבר על הפרויקט המשותף הקרוב שאתם מנהלים אמנותית (נכון? זה הטייטל?) – פסטיבל א׳־ז׳אנר.

מי רוצה להתחיל להסביר מה זה הפסטיבל הזה באופן כללי ואז נצלול לתוך ההתכנית של הפסטיבל הקרוב

ארז: זה לגמרי הטייטל. מנהלים אמנותיים במשותף.

פסטיבל א־ז׳אנר הוא פסטיבל שממציא את עצמו כל שנה מחדש, אבל המהות היא תמיד של יצירה שהיא אפילו לא רב־תחומית אלא היא א־תחומית. זו פלטפורמה לאמנים להיפרע מהמדיום שלהם ולעשות יצירה משוחררת מכל מגבלה מדיומלית. התוצאה היא תמיד מאוד מעניינת ומרובה חושית ורגשית.

כל שנה לפסטיבל יש איזושהי תמה שדרכה אנחנו חושבים באותה שנה. השנה – דווקא בגלל שהכל קשה וכבר ומורכב ואנחנו מרגישים מקרוב כל כך את הגבולות והמגדלות – החלטנו להזכיר לאמנים מה אמנות יכולה להיות , ולדמיין יצירות באופן משוחרר מכל כבלים.

הפסטיבל קם לפני כבר כמעט 20 שנה על ידי יאיר ורדי ונאוה צוקרמן כמענה לצורך שהיה ליצירה שהיא לא תיאטרון ולא מחול ולא פסל ולא מוזיקה ולא וידאו אלא משהו בין כל אלה, והיא גם אף אחת מאלה

יובל: יפה. יש לי מה לשאול על זה אבל נמשיך רגע לפסטיבל השנה: דמיינו רגע. מה מתוכנן, מה על הפרק?

איתי: אז המון על הפרק – בגלל שזה הפסטיבל הכי קטן בתמונע הוא גם הכי שובב, ממזרי משהו… והשנה ניסינו להזמין לדמיון פעיל מעגלים שונים של א.נשים.

יש כמה תוכניות בפסטיבל – התוכנית הראשית נקראת ״דמיינו רגע, אמנות״ והיא אסופה של 11 יצירות חדשות שנוצרו במיוחד לפסטיבל מתוך הקריאה שלנו לדמיין יצירת אמנות ללא מגבלות – להפוך את המשוואה הרגילה של צמצום החזון האמנותי למציאות ולפרקטיקה ולהגיד בואו ננסה דרך התרגיל הזה ליצור יצירות שיזכירו לנו את הפוטנציאל הרדיקלי של מעשה היצירה.

זה אירוע של 3.5 שעות – שכולל שוטטות בין מיצבים ומיצגים, בר, חנות מזכרות של יצירות מדמיינות ולא מעט מופעים קצרים שכולם מנסים לתת תשובות לשאלה למה אמנות? למה ליצור? ואיך? אפשר למצוא שם יצירות אישיות, פוליטיות, רדיקליות, נאיביות והכל ביחד.

והשנה החלטנו במקום תוכנייה רגילה ליצור מחברת השראה שבעמודים הראשונים אפשר למצוא את פירוט העבודות אבל בהמשך המון דפים ריקים לכתוב דברים שעולים: דמיונות, התחלות ליצירה, חזיונות, רגעים…

יובל: נייס. מה עוד?

ארז מעיין שלו: רגע לפני ההפגנה בקפלן במוצ״ש ופסע ממנה – נתכנס לשמוע חזונות וחזיונות על מה הארץ הזו יכולה להיות. הזמנו שבעה דוברים סופר מעניינים להציע את המצפן שלהם ויצביעו על הכיוון שאליו צריך לפנות. בסוף נכין שלטים ונצא ביחד לקפלן

איתי: אני רק אוסיף שבאירוע המרכזי של דמיינו רגע אמנות משתתפים אריאל ברונז, השוטרת אז־אולי, דניאל כהן־לוי, אמי ספרד, מתן דסקל, יעל סעדי, עדי יקותיאלי, ניצן מיוסט, מעיין שירה הדר, אבימור מאמא, שחר בלומנפלד – והוא מתרחש שלוש פעמים במהלך הפסטיבל

ארז: בנוסף על התכנית המרכזית יש אירועים נוספים תחת אותה מחשבה. ״דמיינו ארץ״ – אסיפה אזרחית רגע לפני ההפגנה בקפלן במוצ״ש ופסע ממנה – נתכנס לשמוע חזונות וחזיונות על מה הארץ הזו יכולה להיות. הזמנו שבעה דוברים סופר מעניינים (עבד אבו־שחאדה, נילי ארד, ג׳נט בלאי, לינוי בר־גפן, מהרטה ברוך, זאב דגני, יולי נובק) להציע את המצפן שלהם ויצביעו על הכיוון שאליו צריך לפנות. באסיפה ינגן גם הרכב של אלשיך בית ספר למוזיקה מסורתית. בסוף בסוף נכין שלטים ונצא ביחד לקפלן.

״דמיינו רגע, מוסד תרבות״ – ניסינו לדמיין מה מוסד תרבות יכול להיות באופן אידיאלי, איזה סוג של תפקיד הוא יכול לקחת. כינסנו את מיטב המוחות משדה האמנות, ניהול תרבות, ניהול אמנותי, אוצרות, אדריכלות, תכנון ערים, מדיניות ציבורית לפעולה של דמיון משותף, השראה ולימוד מתוך הנסיון האישי אל עבר חזיונות למה התפקיד של מוסד התרבות העתידי. התכנסות סביב שולחן אוכל, כי ככה חושבים הכי טוב ביחד, למחשבה על מוסד תרבות אידיאלי.

״מה באתי להגיד״ הוא אירוע ספוקן וורד על דמיונות, חזונות, חלומות ורעיונות; ו״קווינדילייט״ הוא מופע לא־דראג של ארבע מלכות וואו

לא עושים פסטיבל למגירה

יובל: אז אני רוצה לשאול קצת על המהות, ונתחיל בקהל: מי הקהל של הפסטיבל (הכי קטן של תמונע)?

ארז: קהל אוהב אמנות, קהל שמתעניין באירועים לא שגרתיים, מעוררי מחשבה והשראה. וגם קהל שרוצה פשוט ליהנות מאוירה מעניינת בחברת אנשים מעניינים

איתי: זה כן פסטיבל שהוא יותר מאתגר, תמיד במחוזות ניסיוניים קונספטואלים – נראה לי שבגלל זה הוא קריטי במרחב, הוא באמת פונה לקהל שמחפש את האתגור הזה – בגלל זה רואים המון צעירים, סטודנטים לאמנות, יוצרות ויוצרים

יובל: עד כמה חשוב לכם להיות מובנים? קומוניקטיביים? נגישים? ועוד כמה מילים מהשדה הזה? כי אנחנו מכירים את הקשיים של מה שנקרא הקהל הרחב עם שדה האמנות. מעניין אתכם לפנות אליו? להרחיב אותו? ואולי זה המקום גם לתת דוגמה דרך אחת העבודות

ארז: בטח!

אמנות חייבת לתקשר עם אנשים, היא חייבת לפגוש אותם; לא עושים פסטיבל למגירה. היצירות עצמן בנויות כדי להיות מגרות או מאתגרות־חשיבה, והאירוע כולו נעשה כדי לתת השראה ומחשבה, וגם להיות אירוע חברתי נעים. 

לפסטיבל, בשונה מהרבה מסגרות אחרות (הצגה, מופע, תערוכה), יש ערך חשוב של פסטיבליות – אותו מפגש נעים של אנשים בסביבה מגרת חושים ומוח, עם מוזיקה אלכוהול ואוכל סביבם. זה לא אומר שחלק מהיצירות לא מורכבות או מאתגרות, אבל המכלול מייצר דווקא תמונה די בהירה ואפילו אופטימית. אפשר לחלום

איתי: אנחנו כן מנסים לפתור את עצמנו מצמצום מחשבה או מורכבות אבל שנינו אנשים שהקהל מאוד בראש שלנו. אנחנו עושים את כל זה בשביל ליצור חוויה משמעותית. כן – אחרת, מאתגרת, ניסיונית, שגם יכולה להיות מוזרה – אבל כן חוויה משמעותית ונעימה, ומכניסת אורחים

ארז: לדוגמה – בפרוייקט התחלות (אבימור מאמא) – הזמנו עשרות יוצרות ויוצרי במה לכתוב טקסטים קצרים שמתארים התחלות של מופע, ויצרנו מעין ארכיון חי של פתיחות מדומיינות למופעים מפונטזים. באינסטליישן שיצא גם כספר הקהל מוזמן לעבור בין ההתחלות, להסתכל דרכן על הבמה הריקה ולצלול במחשבות לאן זה עוד יכול ללכת.

בין הכותבים: מעיין אבן, עמית אפשטיין, רוני ברודצקי, אבי גיבסון בראל, עידית הרמן, נעה וגנר, אריאל נ. וולף, יחזקאל לזרוב, צבי סהר ומאיה ערד־יסעור, ציפורלה, יונתן לוי, ניב שיינפלד ואורן לאור, רותם תש״ח והמון אחרים.

אתה גם בטח מכיר את השוטרת אז־אולי המעולה, שפעילה בכל מרחב שיש בו חיכוך פוליטי. גם היא חולמת – שיהיו עוד ליצנים שיטוריים. נכון פאטץ׳ אדאמס התחיל כליצן רפואי יחיד והנה היום מה קורה? אותו דבר רק עם משטרה

יובל: אז תנו לי רגע להקשות עוד קצת למרות שאני הכי איתכם. בעולם אידיאלי להגדרות לא הייתה חשיבות, אבל אנחנו מתמודדים איתם כל יום – כל אחד בתחומו. אפילו פה בפורטפוליו יש לנו את ההגדרות של אמנות, עיצוב, איור – שמצד אחד הכי הייתי שמח להיפתר מהן אבל מצד שני אני גם חושב על הקהל שקורא, ומעניין אותו תחום ספציפי, ואני מקווה שיעבור גם לכתבה אחרת משדה אחר, אבך חשוב לי שיהיה לו נוח ושימצא את מה שהוא מחפש.

אני לא בטוח שיש פה שאלה…

ארז: אוהבים שמקשים!

יובל: אז מה עושים עם ההגדרות והתחומים?

איתי: הם שם כל הזמן! וחשוב שיהיו גם…

הפסטיבל קם כדי לנסות ליצור אלכמיה אמנותית חדשה; לערער על האוטומט של יוצרים וקהל לגבי מה אמנות יכולה וצריכה לעשות. אם כל המרחבים היו א־תחומיים זה באמת היה יכול להיות מאוד מבלבל. אבל בתוך עולם מאוד תחומי יש חשיבות למרחבים שדוחפים ומעודדים חיפוש אחר, המצאה של מנגנונים אמנותיים חדשים…

זאת מעבדה פתוחה ומסעירה לחשוב לא רק על מה אמנות צריכה ויכולה לעשות אלא גם על האיך שלה

איתי דורון: הפסטיבל קם כדי לנסות ליצור אלכמיה אמנותית חדשה; לערער על האוטומט של יוצרים וקהל לגבי מה אמנות יכולה וצריכה לעשות. בתוך עולם מאוד תחומי יש חשיבות למרחבים שדוחפים ומעודדים חיפוש אחר, המצאה של מנגנונים אמנותיים חדשים

ארז: אני חושב שההתגדרות הדיסציפלינרית היא בעיה שנובעת מהקשרים שפחות ופחות רלוונטיים בזמננו. אנחנו כבר עשרות שנים בעידן פוסט מדיומלי, ואני מאמין באמת שאמנים, או לפחות חלק ניכר מהאמנים, הם אנשים שיש לה מה לומר על העולם, והם אומרים את זה באמצעות דימויים, והמדיום הוא תוצאה של התהליך הזה ולא המקור שלו. 

אני מעריך מאוד אמנים דיסציפלינריים, וחושב שיש לצד זאת חשיבות אדירה לאמנות שקוראת תגר על ההחלטיות הזו

יובל: אז הנה אני מבקש מכם לדמיין רגע, בלי מגבלות תקציב, בלי מדבלות קהל, בלי מגבלות מיקום גיאוגרפי: איזו יצירה או פרויקט או מוסד הייתם רוצים לעשות, להקים, ליצור?

ארז: אתה התפרצת לדלת כל כך פתוחה. אין פה דלת בכלל

איתי: חחח מנסים לנסר אותה כבר כמה חודשים את הדלת הזאת

יובל: 🫣

איתי: ביום שבת בצהריים נתכנס לבראנץ׳ שבו נזמין כל מי שזה מעניין אותו ואותה לשתף ולחשוב על מוסד האמנות האוטופי.

במשך כמה חודשים ניסינו לדמיין לפרטי פרטים איך מוסד אמנות יכול להיראות בלי מגבלות. עם חבורת אנשים מבריקים בטירוף. וזאת משימה קשה ומורכבת. למדנו גם כמה מגבלות הן חלק חשוב בפיתוח של מחשבה, מדיניות, ניהול. אנחנו מכורים למגבלות ולפעול בתוך מציאות נתונה ובכל זאת ניסינו לדמיין איך מוסד קיים יכול לתקד, איך רשת ארצית של ספריות לדוגמה יכולה להתנהל וגם איך מוסד חדש לגמרי יכול לפעול. 

בבראנץ׳ הזה נשתף את ערכי הליבה שניסחנו בתוך חוברת משותפת – וגם את החזיונות והסקיצות למוסדות חדשים – האם יש לו מבנה פיזי (ספויילר – לאו דווקא)

ארז: קיצר אנחנו מאוד מאוד עסוקים בלדמיין מה מוסד אמנות יכול להיות, מה פסטיבל יכול להיות, מה אמנות יכולה להיות, והאמת שגם מה תמונע יכולה להיות (בין היתר לקראת המעבר למקום החדש, אינשאללה בשנה הבאה).

ספציפית – פסטיבל א־ז׳אנר, למרות מגבלות התקציב והמקום, הוא מקום מופלא לדמיין מחדש כל פעם. זו הפעם הרביעית שאני עושה א־ז׳אנר והפעם השניה עם איתי וכל פסטיבל היה כל כך שונה מקודמו, התיאטרון פשט ולבש צורות, אמנים יצרו חוויות אחרות בתוך מסגור אחר… זה באמת פסטיבל זיקית

יובל אז לפני סיום שאלת מיליון הדולר: אתם אופטימיים? כי נראה לי שהשדה המקומי מתקשה יותר ויותר לדמיין בחודשים האחרונים עתיד טוב במקום הזה. לא קל פה, באנדרסטייטמנט

ארז: זו שאלה שיש לה כל מיני תשובות.

אופטימיים לגבי אופק המחשבה – מאוד. ידענו את זה ובכל זאת הופתענו עד כמה אנשים מוכנים ומסוגלים לעוף רחוק במחשבות, דמיונות, חזונות וחזיונות.
אופטימיים לגבי הפוטנציאל לפגוש אנשים למחשבה משותפת.
אופטימיים לגבי הרצון לחשוב קדימה.

לא יודע לגבי שאר הדברים. הימים בכל זאת ימים קשים. אולי זו הסיבה לכך שאנשים מתפנים פתאום לחלום, לדמיון ולחזון

איתי: אני מרגיש המון אופטימיות בתקופה האחרונה – בעיקר כי הדברים הופכים לברורים יותר ויותר. במשך יותר מדי זמן קיימנו חברה ששקועה בסם הרדמה שהיא בעצמה פיתחה. ועכשיו הדברים יוצאים החוצה. הקונפליקט ברור ומתבהר בכל יום שעובר. וגם את התסריטים הפסימיים ביותר אני מעדיף על אשליית הנורמליזציה שהיינו אפופים בה. 

המציאות מחייבת נקיטת עמדה. פעילה. וזה דבר וואוו. פתאום מתגלים כל מני כוחות חדשים בשטח, אצל האנשים הכי לא צפויים – והאמנות וגם היוצרים וגם המוסדות ברגעים האלה צריכים להידרש לפעולה.

ובגלל זה אנחנו גם מקיימים את האירוע שקראנו לו ״דמיינו ארץ | تخيلوا بلد״ והזמנו את הא.נשים שהכי רצינו להקשיב להן מדמיינות מה יכול וצריך לקרות פה על פיסת הארץ הזו. ולצאת להפגין התנגדות מתוך חזון מחודש ולא רק מתגובתיות לאיזה אמירה נלוזה של שר כזה או אחר

יובל: יפה. משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרתם לפני שנפרדים?

ארז: שזה בדיוק הזמן לחזור לשורשים ולשאול לא רק איך אלא גם למה. וזה בדיוק מה שאנחנו מנסים לעשות פה

איתי: ובואו לדמיין איתנו! גם אתה יובל אם אתה כבר לא ביפן תבוא לשונצינו

---

דמיינו רגע: פסטיבל א־ז׳אנר 2023
ניהול אמנותי: ארז מעין שלו, איתי דורון
תיאטרון תמונע
6-9.9