MuZeuM: תיאטרון חצוף ומעולה (של זומבים)

זומבית צעירה יושבת בשולחן קבלה בקומת החניון העליונה בבניין טפר, ונוהמת בידידותיות לקראת האורחים. הם נדרשים למלא טופס רפואי קצר, כדי להבטיח שהם לא סובלים מתסמינים מדבקים. בכל סבב, עשרה מהם יוצאים בעקבותיה לסיור במוזיאון רב־מפלסי, שסוקר את אחד מהאירועים המחרידים שאירעו בתל־אביב בתחילת שנות ה־90: התפרצותה של מגפת זומבים. המוזיאון מציג ברוב פאתוס את גלגוליה, כדרכם של מוזיאונים היסטוריים; והוא עושה זאת באופן חווייתי למדיי. 

מנחת הסיור, שהרעב הרצחני שלה טופל במסגרות שיקומיות, מנחה את הסיור מבלי לדבר; היא מפעילה רדיוטייפ או אוחזת במסך שעליו מוקרן סרט. כל תחנה במסע היא ביטוי שנון של יצירתיות, שמגיב למוסכמות של אתרי הנצחה וזיכרון ומביא אותן אל סף הגרוטסקה והאבסורד. בהדרגה, הוא מגולל את סיפורה של התפרצות המגיפה, ההתמודדות איתה והמורשת שהיא הותירה. 

הכול החל בתחילת שנות ה־90, במסיבת ריקודים במועדון תל־אביבי; עד מהרה המגפה התפשטה ברחבי גוש דן, שהושם במצור. אלפי קורבנות נאכלו בחיים, אבל מדינת ישראל עמדה באתגר בגבורה. היא בודדה את החולים ושיקמה אותם. כשיורדים בקומות הבניין במהלך הסיור, המבקרים נדרשים לחבוש קסדות מגן; הם חולפים על פני דלתות חסומות שמאחוריהן נמצאים הזומבים שעדיין לא התגברו על הזיהום. על אף הסכנה, ההדרכה נמשכת כסדרה, להשכלת הציבור. 

הסיור כולל שיחות מוקלטות היסטריות שמתעדות את התפרצות המגיפה וסרטון משעשע שמתאר את מקורותיה במכון אבו־כביר הסמוך. המבקרים עוצרים ב״מוזיאון הפריט הבודד״, שכולל חפצים מעזבונם של הקורבנות, ואף משתתפים בהדמיית נסיעה בניידת מילוט של ניצולים (זו כוללת הוראות עולצות בקולו של דורי בן זאב, על הסכנה בהוצאת יד מהחלון).

ההמשך כולל ביקור בחדר מטיל מורא, שמנציח את המסיבה שבה החל הכול, כמו גם התנסות בפעילויות השיקום של הזומבים: הניסיון לגמול אותם מבשר אדם אל תחליפים צמחוניים (חלק זה כולל טעימות); הטיפול בטריגרים שעלולים להפעיל את הזומבים (היזהרו ממוסיקת טכנו!), וגם טיפול בוויסות תנועתי – שבמהלכו מבקרי המוזיאון חובשים אוזניות ומתנסים בשפת התנועה של הזומבים.

 מסר אידיאולוגי סמוי

גלריה תיאטרון החנות היא קבוצה שפועלת באופן חסר עכבות, אינטליגנטי ושנון; במופע Radio Play צחקתי כל כך, עד ששרירי הפנים שלי כאבו. ההפקה הנוכחית, MuZeuM, היא מופע שופע הברקות חזותיות, קוליות ופרפורמטיביות. בתנועה מתמדת בין רגעים משעשעים ומצמררים, הוא יוצר פרודיה על מוזיאוני הנצחה ועל האבסורד מלא הפאתוס שלהם, וגם על טכסי יזכור, טיפול פסיכיאטרי, סדנאות תנועה, הפרעות אכילה ותרבות הפופ של שנות ה־90.

יותר מכל, MuZeuM עושה שימוש נבון במרחב השומם של בית טפר, בניין תעשייתי בדרום תל אביב. באחד הרגעים המצמררים ביותר במופע, ליד פינת הזיכרון לקורבנות, המדריכה הזומבית מאירה בפנס על הקומות של הבניין, שמקיפות את המבקרים. מכל פינה בבניין התעשייתי האקספרסיבי הזה, עלולה להתרגש הרעה. 

למרבה ההקלה, MuZeuM אינו משרת סדר יום ביקורתי גלוי או דידקטי, גם אם אפשר בנקל לראות את הרלבנטיות שלו כיום: האיום הלאומי מקונן בלב תל אביב הנהנתנית; היא נתונה למצור, עד שכוחות הצבא והמשטרה ממגרים את הסכנה הליברלית שנשקפת ממנה

המופע משתמש באופן יצירתי בדימוי של הזומבים, שמעסיק את הדמיון הפופולרי, בספרות, בקולנוע ובטלוויזיה מאז 1968, אז יצא סרטו של ג׳ורג׳ רומרו ״ליל המתים החיים״. האספסוף שמתגודד בזרועות פשוטות ותאב לבשר אדם טרי, שימש תמיד – כמו כל הדמויות מעוררת אימה – למסר אידיאולוגי סמוי.

בסוף שנות ה־60, עם התקדמות חוקי שוויון הזכויות לשחורים בארצות הברית, הזומבים היו דימוי גזעני של שחורים (הלבושים בבגדים בלויים המזוהים עם עבדים), הפולשים לתוך החברה הלבנה והבריאה ועושים בה שמות. מאוחר יותר, הזומבים שימשו להתקפה כנגד הקפיטליזם הצרכני: הם קולקטיב מוסת וחסר תודעה או מוסר, שמקיף את הקניון האמריקאי שבו מסתגרים ניצולים ומאיים לפלוש אליו. כל מבוקשו הוא לצרוך עוד ועוד. רובד אחר משקף ביקורת על הסוציאליזם הקומוניסטי, משום שבחברת הזומבים מתקיים החזון האוטופי של שוויון מעמדי מוחלט, ללא הבדלי דת, גזע, מין או מעמד; אבל השוויון הזה מצית אלימות איומה.

למרבה ההקלה, MuZeuM אינו משרת סדר יום ביקורתי גלוי או דידקטי, גם אם אפשר בנקל לראות את הרלבנטיות שלו כיום: האיום הלאומי מקונן בלב תל אביב הנהנתנית; היא נתונה למצור, עד שכוחות הצבא והמשטרה ממגרים את הסכנה הליברלית שנשקפת ממנה. פרטיה מועברים להסגר, או למחנה חינוך מחדש.

אבל הסכנה לא נעלמה; על פי מוסכמות ז׳אנר האימה היא לעולם אינה ממוגרת. דמויות מעוכבות־שיקום עדיין נעות במפלסים החשוכים של בית טפר, ועושות בו תיאטרון חצוף ומעולה. 

---

MuZeuM
המוזיאון הישראלי לאפוקליפסת הזומבים
גלריה תיאטרון החנות, בית טפר, תל גיבורים 5