״המזרחיון״: הארכיון שמעניק במה למאבקים חברתיים בישראל

במחאה החברתית של 2011 היתה ספיר סלוצקר עמראן, אז בת 20, במהלך השירות הלאומי שלה. היא הגיעה לאירוע הראשון ברוטשילד עם תיק ואוהל, ולא אהבה את מה שראתה. היא הסתובבה וחזרה הביתה. ״חזרתי כשהיו יותר אנשים, ונהייתי מעורבת במחאה בראש העין בתור הנציגה של המאהל. הכרתי את מה שהיה בזמנו פורום גוש הפריפריות, שהיו בו כמה ארגונים וצוות דיור ציבורי שייצג את האוהלים של מחוסרי הדיור והשכונות – ביפו, באל עראקיב, את מבקשי המקלט והפליטים מלוינסקי. חברתי למאהל בשכונת התקווה. זו הייתה ההכרות הראשונה שלי עם תחומי הדיור, העוני וקורת הגג״.

בהמשך התחילה לעבוד בקשת הדמוקרטית המזרחית וללמוד תואר ראשון ושני במשפטים וזכויות אדם. כשדלאל דאוד שוחררה מהכלא היא עזבה את האגודה לזכויות האזרח שם עבדה כעורכת דין מספר שנים, בכדי להקים את ״שוברות קירות״ (2020), בראשה היא עומדת יחד עם כרמן אלמקייס עמוס.

ביולי האחרון הושק המזרחיון – הארכיון למאבקים חברתיים שהוא הפרויקט החדש מבית שוברות קירות. עוד במחאת האוהלים של 2011 הבינה סלוצקר עמראן את הצורך באיסוף חומרים. ״למזלי היו אקטיביסטים יותר מבוגרים ומנוסים״, היא מספרת בשיחת זום מהודו, שם היא נמצאת בחופשה. ״זו הסיבה שחשובה לי ההעברה הבין־דורית. היא לא חייבת להתקיים בין דורות, אלא יכולה להיות גם בהפרש של חמש שנים. בתחילת ימי האקטיביזם שלי עניין אותי התיעוד – איך אפשר לתעד בשביל להתמודד עם אלימות משטרתית, או בכדי ללמוד על מאבקים שקורים בעולם במקביל״.

״ביקרתי בניו יורק ליום אחד, וחיפשתי בגוגל מהם הדברים הכי אקטיביסטים שאפשר לעשות שם. עלתה לי רשימה אזוטרית היפסטרית שהמליצה לבקר בארכיון המאבקים Interference Archive בברוקלין. זו הייתה מבחינתי תגלית.

אני רגילה שלא אוספים חומרים וצמחתי בעידן דיגיטלי. ראיתי שם פוסטרים שצוירו ביד של הפגנות נגד מלחמת העולם השנייה, למדתי המון על מאבקים שלא הכרתי ואסטרטגיות פעולה. זה טלטל אותי״.

בסיפורם של האנשים, שמסופרים בנרטיב שלהם, כל קהילה תוכל להשתמש כדי לארכב את החומרים של עצמה בדרכה. הרעיון הוא להפוך את הארכיון לעוד כלי לשינוי חברתי, לצד כלים משפטיים או כלים ציבורים וחברתיים

באותה התקופה היא ביקרה גם בביתו של ראובן אברג׳יל, מנהיג הפנתרים השחורים, שסיפר לה שחומרים רבים מהמאבק של הפנתרים נהרסו בגלל נזילה בדירת העמידר שלו. ״הבנתי שאין מקום שאפשר למסור אליו חומרים בכלל. יש את ארכיון ׳אישה לאישה׳, שהוא מקום מדהים ויוצא דופן שהיה עבורי השראה. אבל עלתה לי המחשבה, שאם חלק מהעשייה שלנו בשוברות קירות וחלק מהעשייה האקטיביסטית שלי במשך השנים עסקה בסולידריות בין קהילות וחיבורים – האם צריך לייצר ארכיונים נפרדים? במיוחד במדינה כל כך קטנה, שמי שפעיל בה במאבק נגד הכיבוש הוא לא פעם פעיל גם במאבק של טבעונים, של הקהילה הגאה ושל התנועה הפמיניסטית? האם לא צריך למצוא את הקשרים בתוך העשייה והחיבורים שנובעים מתוך החומרים עצמם?״.

את היסודות לתשתית הארכיון היא התחילה להניח עוד במוסד אקדמי שבו עבדה. ״זה פחות הסתדר בגלל שיקולים שקשורים לחופש אקדמי והיכולת לספר את הנרטיב. זה ארכיון שהוא קהילתי וקולקטיבי, שלא שייך לא למדינה או למוסד – אלא לציבור הרחב. הבנתי שאם לא יהיה ידע קולקטיבי שעובר בצורה מסודרת יותר, נמשיך לקיים את אותן פגישות, להתמודד עם אותם אתגרים ועם אותן שאלות״.

דרך בית הספר לדתות בהרווארד התחילה סלוצקר עמראן לפתח את הפרויקט, באמצעות מלגה שקיבלה לשנה. ההצעה שלה כללה הקמת ארכיון דיגיטלי פתוח שיעבוד בצורה קולקטיבית. ״כל קבוצה חושבת שהיא המציאה את הגלגל, ולא בהכרח מכירה מאבקים קודמים כי יש מעט מאוד חיבורים בין־דוריים. אין מספיק למידה הדדית. ההצעה שלי הייתה לאסוף את הידע הקולקטיבי דרך הארכיון, ללמוד ממנו, לקחת ממנו פרקטיקות פעולה וללמד אותן בתוך ההתארגנויות שלנו.

״כלומר, אם אנחנו רוצות לפעול בתחום של קורת גג – ללמוד ממאבקים קודמים שהיו: מה עבד ומה לא, להכיר את האנשים, להשתמש בחומרים מקוריים, לא רק בכתבות מהתקשורת אלא גם בהיסטוריה שבעל פה. בסיפורם של האנשים עצמם, שמסופרים בנרטיב שלהם, כל קהילה תוכל להשתמש כדי לארכב את החומרים של עצמה, וגם להחליט באילו אמצעים להשתמש ואיזה נרטיבים היא רוצה להציג. הרעיון הוא להפוך ארכיון לעוד כלי לשינוי חברתי, לצד כלים משפטיים או כלים ציבורים וחברתיים״.

את המימון לפרויקט קיבלה מקרן רוזה לוקסמבורג, ואת החלק השני קיבלה לאחרונה ממבואות – הקרן לרעיונות ע״ש יואב בראל. זה אפשר להן להקים באתר אזור אישי, שבו כל אחת תוכל להעלות חומרים משלה, וגם פלטפורמה לתערוכות דיגיטליות. את המידע הזה אפשר למצוא באתר של המזרחיון, כמו גם את הסכומים המדויקים שקיבלו, וניכר בכך הרצון לשקיפות אל מול הציבור.

שקיפות אל מול הציבור

הפרויקט מבוסס על ידיים רבות, כמו כרמן אלמקייס עמוס – שותפתה של סלוצקר עמראן בשוברות קירות, ד״ר יעל נצר שהיא המלווה המקצועית, ואבישג בן שלום שאחראית יחד עם סלוצקר עמראן על אופי הארכיון והקטלוג שלו. הדוקטורט שכותבת בר שלום במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון מתמקד ביהודים הספרדיים בבוסניה, ועוסק במיוחד בדמותה של לאורה פפו, המחזאית הראשונה בבוסניה. ״מה שהיא עשתה זה במובן מסוים מה שספיר ואני מנסות לעשות במזרחיון״, מספרת בר שלום. ״היא העלתה מחזות בלאדינו לקהילה שלה, בתקופה שבה הדור הצעיר לא ידע לאדינו אלא דיבר את שפת המקום. לתוך המחזות היא יצקה גם מסרים פמיניסטים. אחת המטרות של המזרחיון היא ללמוד ממאבקים של העבר כדי לדעת איך לשפר מאבקים חברתיים בהווה ובעתיד. המסרים החשובים שלאורה העבירה במחזות הם אלה שהיא קיבלה מהדור של האמהות, ורצתה להעביר לדור הבא״.

איך את מיישמת את הידע שלך בארכיון? הרי המודל של הארכיון הוא אחר, באופי הארכיבאות, בקהילתיות.

״כשאנחנו מנסות להוציא מידע מארכיונים אנחנו נתקלות במחסומים, בין אם פה בארץ ובין אם בחו״ל״, אומרת אבישג בן שלום. ״לארכיונים של אוניברסיטאות גדולות בארצות הברית יש תמונות מהפגנות שקרו פה שהם קנו עליהן את הזכויות, כך שלנו אין גישה אליהן. זה מגוחך. במזרחיון אנחנו רוצות שהכל יהיה פתוח לכולם. אין היררכיות. זוהי האלטרנטיבה לארכיון הממשלתי. אנחנו גם מלוות את הארגונים בבניית וקטלוג הארכיון שלהם, כי לדרך שבה מקטלגים יש משמעות פוליטית״.

בפתח ספרה ״בת של מי את״, כותבת יאלי השש על הפמינסטית הראשונה שהיא הכירה. שמה היה סימה חג׳ג׳, מדריכת חבורות רחוב. ״אדם לא לומד להיות נגר, נכון?״ אמרה חג׳ג׳ להשש. ״בבת אחת יצרה סימה עולם של אפשרויות״, היא כותבת. אותה משמעות הרת גורת של תהליך הלמידה שטומן בתוכו עולם רחב של חשיבה, דיבור או ייצוג, היא זו העומדת בלב לבו של המזרחיון.

הפנתרים השחורים פרסמו בשנת 1971 מניפסט אוניברסלי שכלל דרישה לחינוך חינם מגן חובה ועד אוניברסיטה, דיור לכולם, שוויון לכל, התייחסות לפלסטינים. הם היו יותר רדיקלים מהמחאה כרגע

בקרוב הן יפיצו את פרויקט ״אמצי ארכיון״, שבו כל אחת ואחד יכולים לאמץ ארכיון ולקחת חלק בארכוב ובקטלוג שלו. ״המטרה היא שתהיה למידה הדדית״, אומרת סלוצקר עמראן. ״יש ארכיונים שכבר סרוקים ורק צריך לקטלג, יש כאלה שמצריכים ראיון או השלמה של מידע. יש כאלה שאנחנו מעוניינות לעשות עליהם ערב או מערך שיעור. זה מאוד פתוח ואנחנו משתדלות שזה יהיה גם נגיש. הרצון הוא שהעבודה תהיה אפשרית לתלמידי חטיבה אפילו״.

אני מבינה את הרציונל. עם זאת, אם האיסוף והקטלוג של מתנדבות לא יהיו בהלימה לרוח הכללית של המזרחיון, או תהיה חסרה רגישות מסוימת, איך זה יעבוד עם הרצון לשמר את הקהילתיות?

״יהיה אזור אישי שבו לכל אחד יש את הארכיון שלו והוא יכול להעלות חומרים. אבל זה לא יעלה אוטומטית – אנחנו נעבור על זה לפני, כדי שנוכל לנהל ארכיון שלא נופל במקצועיות שלו מארכיונים רשמיים עם תקציבי עתק של המדינה. תלמידת תיכון לא תעבוד על ארכיון של לאה שקדיאל כי הוא דורש ידע והבנה מסוימת, אבל היא יכולה לעבוד על ארכיון של מישהי אחרת. אין לנו תו תקן לפיו אנחנו מחליטות מי נחשב מספיק אקטיביסט או איזה תנועה הייתה מספיק אפקטיבית כדי להיכנס. יש לנו קווי גבול באתר ביחס לסקסיזם, גזענות, להט״בופוביה, חוסר סולידריות, שנאת זרים. אלה הקריטריונים לסינון. מישהי סיפרה לי שאמא שלה הייתה הנהגת הראשונה באגד. למה שזה לא יכנס לארכיון הפמיניסטי? היא תצטרך לספר את זה בעצמה כמובן – מה היא עשתה והאם היה מאבק״.

הארכיון נקרא ״המזרחיון – הארכיון למאבקים חברתיים בישראל״. האם המאבק המזרחי הוא סמן ימני שממנו הארכיון יוצא, כמאבק גדול שממנו נגזרים עוד מאבקים?

הרצון היה לתת את השם הזה כקונטרה לשיח הציני שיכול לעסוק במזרחיות, שמגיע מעמדה שמרנית, ימנית, מסורתית. אבל זו לא מסורת שמדברת על זכויות אדם או מבקשת מעוד קהילות להצטרף, אלא דווקא מדירה וממצבת. המזרחיות כוללת גם מאבקים של זכויות אדם ומאבקים פמיניסטים, זו הגדרה פוליטית שבאה לדבר על דיכוי וקיפוח אבל גם על שוויון, ודרישה לצדק לכל. היא לא רק נישה. להפך, היא סוג של מטריה. יש צורך למיתוג מחדש למזרחיות. אגב בחלק מהמקומות כתוב ׳ישראל׳ ובחלקם ׳ישראל־פלסטין׳. לא אני זו שתבנה את הארכיון הפלסטיני, אבל אם יש קבוצות פלסטיניות שרוצות לכלול ולהשתמש בפלטפורמה – הן מאוד מוזמנות״.

למה יש צורך במיתוג מחדש למזרחיות?

״הימין השמרני השתלט על ההגדרה של מזרחיות. הוא רוכב על דיכוי ואפליה שעדיין קיימים, לכדי מקום שמשמר את השנאה. וגם, מתוך רצון להגיד שהמזרחיות ונגזרותיה לא תועדו. הדוגמא הכי קלה היא שאם תחפשי ׳הפנתרים השחורים׳ בארכיון המדינה, התוצאה תעסוק בעובדה שגולדה אמרה או לא אמרה שהם לא נחמדים. זה לא מעניין אותי וזה לא העיקר במחאה שלהם. הפנתרים השחורים פרסמו בשנת 1971 מניפסט אוניברסלי שכלל דרישה לחינוך חינם מגן חובה ועד אוניברסיטה, דיור לכולם, שוויון לכל, התייחסות לפלסטינים. הם היו יותר רדיקלים מהמחאה כרגע.

״לכן היה רצון להדגיש את הסיפור שלנו, במילים שלנו, בנרטיב שלנו ועל ידנו. בקרוב נעבוד על מאבקים שקשורים לאנשים בעלי מוגבלויות. אני לא אדם בעל מוגבלות ולא אני אהיה זו שאקטלג. מי שניהלו את המאבקים האלו או שיש להם ידע יותר גדול הם אלה שצריכים לעשות את זה. גם בנושא של המאבק הטרנסי אנחנו נשאל ונעודד פעילים ופעילות טרנסים להיות מאלה שעורכים את הארכיונים הללו. אולי הם רוצים להשתמש במונח אחד או אחר. כרגע אנחנו עוד ברדודים כי אין לנו עוד הרבה חומרים, אבל ברגע שיתחילו להיכנס עוד קהילות ועוד מונחים, יכולה להיות גם התנגשות ויהיה עם מה להתמודד״.

המחאה שמתרחשת בימים אלה היא משהו שיכול להיכנס מבחינתכן?

״התשובה הפשוטה היא שזה לא מתפקידי לקבוע. אנחנו שמות דגש כרגע, במסגרת המשאבים המוגבלים שלנו, על איסוף חומרים פחות נגישים, תיעוד של אקטיביסטיות מבוגרות יותר וארכיונים בסיכון שלא ברור לאן החומרים שבהם יתגלגלו. מחאה שהיא עד כדי כך מתועדת ויוצאים עליה כבר ספרים, והיא גם עשירה ברובה, לא צריכה אותי שאארכב אותה. זה לא משהו שנעשה באופן אקטיבי, אבל אם יש מישהו שרוצה לעשות את זה – נאפשר לו. הליווי שלנו יהיה צריך להיות פרופורציונלי ביחס למשאבים של אחרים. יצרנו את הפלטפורמה הזו כדי שישתמשו בה. יכול להיות ויכוח, וזה חלק מערך היסטורי והתמודדות איתו. אם בעוד כמה שנים יחקרו את המחאה, אני רוצה שיראו שהיו בה כמה קבוצות מגוונות. זה ראוי תיעוד, ואם לא במזרחיון – אז איפה?״.