אבנר לוינסון: תשומת לב לדברים הקטנים

חגית: בוקר טוב, אבנר, מה שלומך? ברכות לתערוכה החדשה – בחזרה למקור, בגלריה שגם היא חדשה למדי, Sheetrit & Wolf בנווה צדק

אבנר: שלומי טוב 🙂 תודה. איזה כיף שאנחנו מדברים שוב!

חגית: ממש משמח. תתחדש, עוד לא הספקתי לראות, אבל נראה לי שמשהו קרה והעבודות שלך, לראשונה, קטנות יותר מבעבר?

אבנר: זה נכון, התערוכה מציגה עבודות שאני בדרך כלל לא מציג, או עבודות שאני לא שם עליהן דגש מיוחד בתערוכות גדולות. אבל הן לא כולן חדשות. יש שם עבודות פיסול ורישום שנעשו ב־20 שנה האחרונות.

חגית: יש בהן איזו פואטיקה ועדינות שלא חושבת שזיהיתי קודם. מה נשתנה?

אבנר: לרוב הדגש שלי הוא על הפסלים הגדולים, היותר מונומנטליים, ראשים ודמויות. והפעם החלטנו לשים דגש על הקטן והאינטימי

חגית: אם כך זה האוסף הפרטי שלך מהבית? מה שנשמר בדרך כלל מאחורי הקלעים?

אבנר: זה די נכון. אני מציג את הפסלים הקטנים מדי פעם, בתערוכות קבוצתיות או כתוספת לתערוכה. אבל לא כגוף עבודות בפני עצמם. על הפסלים הקטנים אני עובד באופן אחר מאשר על הגדולים. אלו עבודות שברובן נעשות מול מודל, או בהשארת מודל. והרבה מהן הן מעיין סקיצות מהירות, ״סקיצות הכוונה״ למשהו פתוח וחופשי יותר. לא במובן של סקיצה כהכנה לפסל גדול (שזה משהו שאני אף פעם לא עושה).

לגבי הפסלים הגדולים התהליך שלי הוא אחר, אני עובד פנימה. עובד בלי להתבונן, מתוך דימויים פנימיים ואיזו תחושה שאותה אני רוצה להביע (שגם היא מאוד משתנה ככל שהתהליך מתפתח).

והרישומים, זה ממש משהו חדש שלא הצגתי בעבר. החלטנו לבחור 50 רישומים ולמסגר אותם. אני רושם כבר קרוב ל־30 שנה, מגיל 13, אבל אף פעם לא הצגתי אותם. וזה מאוד מרגש מבחינתי שהם מוצגים ופעם ראשונה ״יוצאים מהסטודיו״

חגית: זה באמת מרגש. קצת כמו לפרסם ספר שירה אחרי שכל מה שראו ממך זה פרוזה. הנפח השונה קורא להתבוננות מקרוב. איך זה קרה? ואיך ההרגשה בחשיפה מרוכזת של חומרים יותר אינטימיים?

אבנר: זו שאלה מצויינת. אני חושב שזה קשור לגיל שלי ולהתפתחות האמנותית שלי. כשהייתי צעיר ונראה לי שזה לא משהו ייחודי לי, היה לי חשוב לצאת בגדול, ליצור רושם עז גם כלפי חוץ וגם פנימה אצלי. הרגשתי שדרך עבודות גדולות אני יכול להיכנס ללב של אנשים. היום אני עדיין עובד על פסלים גדולים, אבל מרגיש מאוד שלם ובטוח לחשוף גם עבודות אינטימיות יותר, אישיות, קטנות במובן הפיזי וגם הלא פיזי, זה יותר מרגש אותי

כשהייתי צעיר היה לי חשוב לצאת בגדול, ליצור רושם עז. הרגשתי שדרך עבודות גדולות אני יכול להיכנס ללב של אנשים. היום אני עדיין עובד על פסלים גדולים, אבל מרגיש מאוד שלם ובטוח לחשוף גם עבודות אינטימיות יותר, אישיות

חגית: בן כמה אתה היום? ומה קורה בחיים האישיים, לא רק באמנות?

אבנר: אני בן 42, יש לי ילדה שממש עכשיו היא בת שנתיים. קוראים לה אביה, וזה אולי נשמע נדוש להגיד, אבל היא ממש שינתה את האופן שבו אני רואה את העולם ושינתה את התפיסות שלי לגבי מה חשוב ומה הדברים המשמעותיים בחיים. בנוסף, כבר מעל לשנתיים בת הזוג שלי, הציירת עותה פטינקין ואני, עובדים במשותף על פרויקט שאנחנו מאוד מאמינים בו, האטליה

חגית: ושני הבייביז – המקצועי והאנושי – נולדו במקביל. אז אם יורשה לי להינמס פה רגע ולגלוש לפסיכולוגיה בגרוש, כמעט ניחשתי שהשינוי בפרספקטיבה הגיע עם הילדה. כאילו הדגש על דברים קטנים שהם לא פחות חשובים. ויש גם כמובן את ההבט הפגיע – החרדות שנולדות עם ילדים, והתחושה שצריך לגונן על מה שרך, שברירי. אלה מחשבות שעוברות יותר עם הפסלים הקטנים והרישומים ופחות במאסה של הפיסול הכבד, הגושני.

אתה מוצא את עצמך מתלבט – מה נעשה היום, פסל גדול או עבודה עדינה… או שאתה עובד במקביל על כמה וכמה?

אבנר: האמת שאני עובד במקביל כל השנים האלו, על עבודות גדולות וגם על עבודות קטנות. וגם על רישומים. התנועה ביניהם מאוד עוזרת לי, כיוון שעל הפסלים הגדולים אני עובד בלי התבוננות, זה לפעמים נתקע ואני צריך להתאורר. בעבודה מול מודל יש משהו מאוד חי, מישהו שנמצא מולך, ואני רוצה להגיע אליו, להצליח להעביר משהו מהחוויה שלי את אותו אדם. לא מעניין אותי הדומות, שהפסל יהיה דומה באופן הישיר לאדם, אלא לנסות לגעת במהות עמוקה יותר, מבעד לקליפה החיצונית.

ואותו הדבר בעבודה על רישום, המדיום האחר, הפחות פיזי של העיפרון במקום החימר, מוציא משהו אחר. החיפוש אחרי חוויה פלסטית ברישום מאוד מלמדת אותי וגם כמובן עוזרת לי להבין דברים לגבי הפיסול. בקיצור – כל השנים אני עובד על כל הדברים במקביל, אבל עכשיו אני מרגיש בטוח יותר לחשוף את העבודות הקטנות, הפחות מחייבות, העבודות המהירות.

אחד ממקורות ההשראה שלי – במוזיאון נשיונל גלרי בוושינגטון יש חדר של ציורים צרפתיים קטנים. החדר בפינה צדדית, לא נכנס לאוסף המרכזי של יצירות המאה ה־19-20 של המוזיאון. זה אחד מאוספי האמנות היפים והמרגשים שיש. לא יומרני, לא גדול, אינטימי, אישי ונוגע ללב

חגית: ואולי גם משהו באירועים ה״גדולים״ שבחוץ, דוחף אותך להתמקד באישי ובאינטימי. איך אתה מרגיש מול ״העולם״, אופטימי?

אבנר: זה שאלה ממש מורכבת, העבודה שלי בסטודיו לא מחוברת באופן ישיר לאירועים חיצוניים שקורים. אבל מה שקורה בחוץ מאוד משפיע עלי, אני פעיל מאוד במחאה ונע בין הרגשה מאוד רעה של מה שקורה פה ועוד יכול לקרות בתקופה הקרובה, לצד אופטימיות מסויימת, לנוכח תנועות המחאה

חגית: ובמקביל לתערוכה נפתחת שנה חדשה באטליה, שהולך ומתרחב כל הזמן. אמרתם לי פעם (אתה ועותה) שחשוב לכם לא רק לעסוק באמנות האישית אלא גם ללמד ולהוביל מעורבות ולמידה של אמנים אמנים, קהילה, בסגנן סטודיו סקול

אבנר: האטליה היום הוא בית ספר לפיסול, ציור ורישום, וגם חנות לציוד אמנות. האטליה פועל בשיתוף פעולה עם גלריה מאיה, שנמצאת צמוד, וביחד שלושת הגופים: בית ספר, חנות וגלריה, יוצרים מרכז אמנותי.

חנות האטליה היא החלק הכי חדש, מהחודשים האחרונים. היא התחילה כחנות קטנה ששירתה בעיקר תלמידים. ובעקבות הצורך והאהבה שלנו לציוד אמנות איכותי החלטנו להפוך אותה לחנות אמיתית. יצרנו חנות כמו בפנטזיות של איך אנחנו היינו רוצים לחוות מקום כזה. היום החנות היא חלל גדול, שיש בו ציוד אמנות מקצועי, הכול ממש יפה ונגיש ויש צוות של אמנים שמרכז יידע ויכול לייעץ ולעזור

חגית: ועכשיו שהתערוכה באוויר והאטליה בפעילות, יש באופק משהו חדש שאתה עובד עליו?

אבנר: אני מרגיש עכשיו, אחרי כמה שנים של עשייה בבניית הגלריה, בית הספר והחנות, שאני רוצה להתכנס, לחזור באופן מלא לעבודה שקטה בסטודיו שלי – במושב צפרירים, בטבע. יש קבוצה של פסלים חדשים שעליהם אני עובד באופן מאוד איטי כבר כמה זמן ואני רוצה להיכנס לעומק ולפתח את זה. הם עכשיו ממש מוזרים ושונים ממה שעשיתי בעבר וזה מעניין ומאתגר אותי

חגית: נשמע מצוין. אני מפנטזת על פגישת סטודיו על קפה קר, בשקט של המושב… שתהיה שנה טובה ובהצלחה
אבנר: מאוד מוזמנת! תודה ושנה טובה

---

אבנר לוינסון | בחזרה למקור
גלריה Sheetrit & Wolf, שבזי 35, נווה צדק, תל אביב
נעילה: 10.10