פסטיבל הסרטים חיפה 2023: מחוות אנושיות והאפשרות לסירוב

בין סרטים זוכי פסטיבלים, סרטי ביכורים מסקרנים וסרטים חדשים של במאים נודעים, יוקרנו השנה בפסטיבל הסרטים בחיפה כמה סרטים חדשים וזוכי פסטיבלים מאיראן. הצפייה בכל אחד מהסרטים האלה היא צפייה מטלטלת, ובהרבה מובנים כל אחד מהם מאפשר לראות שכבות נוספות גם בסרטים האחרים. שניים מהסרטים הם סרטים תיעודיים והבמאים שלהם יהיו נוכחים בהקרנות בפסטיבל. המפגש איתם בוודאי יאפשר עוד פרספקטיבות להתבוננות.

הסרט התיעודי ״שבעה חורפים בטהרן״, שזכה בפרס השלום בפסטיבל ברלין, מספר את סיפורה המצמרר של רייהאנה ג׳בארי, אשה צעירה שנידונה לעונש מוות. ג׳בארי, בת 19 בזמן שהפרשיה התחילה, הגיעה לפגישה עסקית ומצאה את עצמה סגורה בחדר עם הגבר שאיתו נפגשה כשהוא מנסה לאנוס אותה. 

בתושייה ובאומץ היא הצליחה לדקור אותו כדי להגן על עצמה והצליחה להימלט. זמן קצר אחר כך היא נעצרת באשמת רצח ומועמדת למשפט. לכאורה יש בית משפט, וראיות, ועורכי דין, ושופטים, אולם לאט לאט מתבהר שהמשפט כולו נתון לכוחות חזקים, בתוך האולם ומחוץ לו. ככל שעובר הזמן נדמה שהסיפור שנבנה אודותיה ונגדה, ככל שהוא רחוק מהמציאות, כך העיגון שלו בבית המשפט הולך ומתהדק.

עורכי דין מסרבים להגן עליה כי הם חוששים לחייהם, אנשי השלטון המקורבים לנרצח בוחשים מאחור, וככל שהמשפט מתקדם הנרצח הופך לקדוש ואילו היא לאשה פרוצה. משפחתה, באומץ רב, לכל אורך הדרך מספרת את סיפורה של רייהאנה בפומבי ובקול רם, תובעת צדק במקום שבו כוחות גדולים רומסים את האפשרות להשיג אותו. 

שבעה חורפים בטהרן

הבמאית מספרת את סיפורה באמצעות מכתבים שרייהאנה כתבה מהכלא, סרטים שמשפחתה צלמה בהיחבא, ושיחות עם הוריה ואחיותיה. מה שעולה מהתיעוד הזה הוא דיוקן של אשה אמיצה עם כוחות נפש יוצאי דופן, ושל משפחה מרשימה ומחויבת, שחיה את חייה ללא מורא. כשהאם מתארת את השיחות שנהלה עם קרובי משפחתו של האנס, את הנדיבות שבקשה מהם עבור בתה, את הנדיבות שגלתה כלפיהם, היא מעוררת השראה ושוברת לב בו זמנית.

לקראת סיום הסרט, אחותה של רייהאנה שואלת את עצמה מה היתה עושה במקום אחותה, מה היתה עושה אם גבר מוכר או לא מוכר היה מנסה לאנוס אותה, האם היתה מנסה להתנגד? להימלט? התשובה המצמררת שלה לשאלה הזו הלכה איתי כמה ימים אחרי שצפיתי בסרט.

סיפור על מקום לא פחות מסיפור של דמויות

הסרט ״גבולות חסרי גבולות״, שזכה בפרס המסך הגדול בפסטיבל רוטרדם, הוא סרט מלא יופי, שמספר סיפור על מקום לא פחות מסיפור של דמויות. אחמד ונילופאר, זוג מורים מעיר באירן, נעצרים בשל אותה עבירה ומופרדים. נילופאר נשלחת למאסר, ואילו אחמד מוגלה ללמד בכפר קטן על גבול אפגניסטן. הדבר הזה שביניהם, השותפות לכאורה, ההפרדה, השאלה מה סיפרו לחוקרים האחד על השנייה, המחיר האחר שכל אחד מהם שלם, כל אילו פולשים ללב האינטימיות שביניהם. רובו של הסרט מתרחש באותו כפר על הגבול שאחמד נשלח אליו כמורה. 

חלק גדול מהסרט הוא הסיפור של המקום מחוץ למקום הזה. זה איזור ספר שבעיקר ״עוברים בו״: מבריחים, פליטים, אנשים שמנסים לברוח למקום אחר. כך לדוגמה מתגלגלת לשם נערה צעירה שמחותנת בעל כורחה לגבר זקן שילדיו תובעים ממנה את כבודו, רופא שמנסה לברוח מהמשטר ולמצוא לעצמו חיים אפשריים יותר, אנשים שמבקשים לשרוד, שנמצאים בדרך למצוא איזו תקווה.

תנאי החיים במקום הזה, מדבר קר וצחיח, קשים מנשוא. עוני, ריחוק, נוכחות תדירה של הצבא, ומחסור תמידי. השאלה מה מורה יכול לעשות למען עתידם של תלמידיו במקום הזה, מומרת בהבנה שהמשטר שהגלה את אחמד למקום הזה, לא התעניין לפני הגעתו באנשי או ילדי המקום וגורלם, וגם לא יתעניין בהם אחרי שילך משם. במילים אחרות זהו הכלא שיועד לו, מרחבים פתוחים עד האופק למראית עין, אבל מרושתים בשומרים ומשגיחים גלויים ונסתרים. האלימות שעומדת להתפרץ כנגדו בכל רגע סוגרת על הנשימה.

הסרט לא מתייחס לדמויות כקרבנות של השלטונות. כלומר, למרות הגורל הנורא שנועד להם, למרות הפיקוח האינסופי, למרות ההישרדות היומיומית, העוני, העליבות, הסרט תובע איזו עמידה אנושית ומחויבת של אדם לזולתו. תמונת הסיום היפהפייה והמטלטלת שלו מביאה את התביעה הזו עד לקצה שלה. 

הסרט מוקדש לבמאי הנפלא מוחמד רסולוף, שביים בין השאר את ״אין רשע בעולם״, ונאסר על ידי השלטונות. נדמה שכמו בסרטו של רסולוף, הסירוב, ההתנגדות, גם בשני הסרטים האלה, היא התנגדות שעיקרה אינו דווקא בקריאת תיגר על המשטר, אלא בשמירה על איזו אמת שבין אדם לבין עצמו או בין אדם לזולתו. 

לא קולנוע, לא דיאלוג

הסרט השלישי, ״האויב הגרוע ביותר״, הוא סרט תיעודי מרתק ולפרקים מצמרר, שבוחן שאלות שנוגעות גם לשני הסרטים האחרים, אבל מפרספקטיבה אחרת לגמרי. מהראן טמאדון הוא במאי איראני שחי בגלות בצרפת. בסרט הזה הוא מבקש משלושה פליטים איראנים בצרפת ״להחליף תפקידים״ ולשחק את מי שהיו החוקרים והמענים שלהם במפגשים שהיו להם עם זרועות המשטר. למה הוא מבקש את זה מהם? מלבד הניסיון להבין את האופן שבו פועל המשטר, הוא מתכנן להקרין את הסרט באיראן ולעורר דרכו דיאלוג. 

בצד המטרה החברתית או הפוליטית שלו הבקשה הזו שהוא מבקש מאותם פליטים היא כמעט בלתי אפשרית. אני מתקשה לנסח במדויק את הדבר שאותו הם אמורים לעשות, שהרי כדי לעשות את תפקיד ״החוקרים״ הם אמורים להישען על הידע שצברו בעצמם כנחקרים ומעונים. האם אפשר לקרוא לזה שחזור? האם זה אתי לבקש מאנשים שהצליחו לברוח ולהתחיל לבנות חיים חדשים לחזור אל אותם ימים שמהם נמלטו? האם זה לא מסוכן להם?

האפשרות היחידה לא להפוך לחוקר כזה, לא לאבד את תחושת המצפון, האנושיות, היא לסרב לתפקיד מלכתחילה. אי אפשר, הוא אומר במילים אחרות, גם להיות חלק מהשיטה, וגם לשמור על עצמך אנושי בתוכה

הסרט מתחיל לאט, טמאדון משוחח עם שניים מהפליטים הללו, מנסה להבין מהם איך לבנות את הסט, כלומר איך נראה חדר עינויים, איזה מין שאלות שואלים. לאט לאט הם מתחילים לדבר על החוקרים עצמם. מי הם האנשים שמסכימים למלא את התפקיד הזה, הוא שואל, האם יש להם מצפון? האם הם עצמם היו מסוגלים למלא את התפקיד הזה?

זו שיחה לא קלה. אחד מהם לא מבין את השאלה אם יש להם או אין להם מצפון. זה מופשט מדי, הוא אומר. הם אנשים רגילים, יש להם עבודה, ילדים. חלקם, הוא מספר, שואלים פתאום בתוך החקירה שאלות על סקס, על איך אתה עושה את זה. הם רוצים להתענג, הוא אומר. לפעמים הם צופים בפורנו, לפעמים הם מדברים על זה. 

השני אומר שהאפשרות היחידה לא להפוך לחוקר כזה, לא לאבד את תחושת המצפון, האנושיות, היא לסרב לתפקיד מלכתחילה. אי אפשר, הוא אומר במילים אחרות, גם להיות חלק מהשיטה, וגם לשמור על עצמך אנושי בתוכה.

האויב הגרוע ביותר

שני הגברים האלה, פליטים איראנים בצרפת, מסרבים בסופו של דבר לקחת חלק בסרט הזה. אבל הסרוב שלהם הוא חלק חשוב ממנו, והוא תמונת מראה דווקא של ההסכמה. מי שנענית לבקשה היא השחקנית הנהדרת זאר אמיר אבראהימי. נדמה שהיא לא רק נענית לבקשה של טמאדון, אלא לאט לאט מתחילה חקירה עצמאית משלה. מה שקורה שם בין שניהם הוא מטלטל ממש.

החקירה שהיא מנהלת לא נשארת אבסטרקטית: הסדיזם, האלימות שנוכחת שם בכל פינה בחדר, הרעד של הגוף, החשיפות, ההפשטה, החדירה אל תוך האינטימי, העינוי הגופני, התוקפנות המתגברת שלה, בכל אלו היא משתמשת כדי לחקור את טמאדון על הסרט שלו עצמו. 

כך, לרגעים מה שמתרחש שם אינו רק אימפרוביזציה, אלא כתב תביעה ממשי שהיא מטיחה כלפיו. היא מטיחה בו במסגרת החקירה לא מעט ״אמיתות״: על הפגיעה האפשרית שהסרט יכול לפגוע במשתתפים בו, במשפחות שלהם, על הזכות (?) להעמיד אנשים שוב בסיטואציות המחרידות שנצלו מהן, ועוד ועוד. ״אתה לא מתבייש ללהק אנשים לסרט?״ היא שואלת. ״הם יכולים לסרב״ הוא עונה לה. ״אולי הם לא יכולים? אולי הם מזוכיסטים?״; ״אתה תעשה את הסרטים האקזוטיים שלך, תקבל מחיאות כפיים, ואז תחזור לאיראן ותבקש כמו איזה איש פתטי – סלחו לי, באתי לפתוח דיאלוג. מתי תודה בזה? זה לא קולנוע, זה לא דיאלוג״.

החקירה הזו, או הסרט הזה, מצליחים לעשות שני דברים בו זמנית: להתקרב אל האימה והאלימות שכרוכה בחקירות האיומות האלה, ובו זמנית לבחון את חלקו של הקולנוע, דווקא זה של ההתנגדות, בתוך האלימות הזו. האם יש משמעות לקולנוע במציאות הפוליטית הזו? האם הוא יכול להשפיע? האם זה בכלל אתי לעשות ״סרטים אקזוטיים״ על מציאות מחרידה כזו? לקבל מחיאות כפיים? האם בכלל אפשר לחשוב שהם יכולים לעורר דיאלוג? 

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

לקראת סיום הסרט, לרגעים לא ברור אם אבראהימי רק משחקת או לגמרי מתכוונת לכל מילה שהיא מטיחה בבמאי. לרגעים הסיפור הממשי שלה, מה שעברה בחקירות ועינויים שלה עצמה, מטלטל את הבמאי לא רק כי הוא מבין מה היא עברה, אלא גם מה הוא עצמו העביר אותה.

כשהיא מתארת מה קרה לה במהלך ״האימפרוביזציה״ הזו, מה הרגישה לרגע שהיא מסוגלת לעשות, הסירוב של שני הפליטים האחרים להשתתף בסרט מקבל משמעות נוספת. הדרך היחידה לא להיות חלק היא לסרב מראש, אומר אחד מהם לבמאי. הוא מתכוון כמובן לתפקיד החוקר ולשירות של המשטר, אבל אולי ההכרח לסרב כדי להינצל מן הרשע הזה חל גם על השחזור בסרט הזה? אולי גם על המעשה הקולנועי?

השאלות שהסרט הזה מעלה נוגעות כמובן גם לשני הסרטים האחרים, הן עוסקות בלב האתיקה של המעשה הקולנועי, והן נוגעות כמובן גם לצופים. האם לצפות בסרטים הללו זה מעשה של עונג אקזוטי? האם אפשר לצפות בהם מבלי לנקות את עצמך דרכם? 

אני לא יודעת לענות על השאלות האלה. במקום זה אני רוצה לחזור אל הסרט שפתחתי בו, ״שבעה חורפים בטהרן״. מי שיצפה בשני הסרטים, האויב הגרוע ביותר שלי, ושבעה חורפים בטהרן, יבחין שקולה של רייהאנה, האשה הצעירה שנידונה למוות בטהרן מוכר לו. מאיפה הוא מוכר? את מכתביה של זוהיירה מקריאה בסרט זאר אמיר אבראהימי, אותה שחקנית שהופכת לחוקרת בסרט השני.

בסרט אחד היא משאילה את קולה לאשה שלא יכולה להשמיע אותו, בשני היא משאילה את נסיונה וגופה ומאפשרת להתבונן דרכם כמו במראה. הקול והגוף, האלימות החרותה בהם, הן עדות על האימה, ובו זמנית המעשה הנדיב שלה באמצעותם הוא מחווה אנושית מעוררת השראה. מחווה אנושית, לפעמים, היא אולי האפשרות היחידה לסירוב. 

פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה
28.9-7.10

שטפי נידרצול, שבעה חורפים בטהרן; צרפת, גרמניה; 2023, 97 דקות. הקרנות בנוכחות הבמאית
עבאס אמיני, גבולות חסרי גבולות; איראן, צ׳כיה, גרמניה; 2023 110 דקות
מהראן טמאדון, האויב הגרוע ביותר; צר פת, שווייץ; 2023, 82 דקות. הקרנות בנוכחות הבמאי