כל מה שחשוב ויפה
דור פלג, It's Gonna Be Okay. צילום: מ״ל
דור פלג, It's Gonna Be Okay. צילום: מ״ל

דור פלג // It's Gonna Be Okay

עבודת הקיר שיצר דור פלג, כחלק מפרויקט ״הקירות המצוירים של נוה שאנן״, הושלמה ערב פרוץ המלחמה. השאיפה לספק מידה כלשהי של נחמה, ואולי מעט אופטימיות, נותרה בעינה

הפרטים הטכניים

היצירה היא חלק מהפרויקט העירוני ״הקירות המצוירים של נוה שאנן״ ביוזמת עיריית תל־אביב-יפו, שמטרתו שיפור חזות השכונה ותמיכה מתמשכת של העירייה באמנים ואמניות שלטובתם הועמדו קירות בשכונה לטובת הצגת יצירות חדשות ומקוריות.

העבודה מוצגת על גבי קיר גרם המדרגות המוביל לבית שרנו ההיסטורי, הממוקם ברחוב ראש פינה 25, בכניסה לשכונת נוה שאנן מצומת לה־גווארדיה. היצירה היא קולאז׳ בטכניקה מעורבת, המשלבת צבע, הדבקה וקילוף מבוקר של הקיר.

העבודה על היצירה הושלמה ב־6.10.23, ערב פרוץ מלחמת ״חרבות ברזל״, ותוצג שם עד שמישהו או משהו יחליטו אחרת…

צילומים: יערה מזור

צילומים: יערה מזור

מי אני

דור פלג, בן 34, חי ועובד בתל אביב, אמן, ארט־דירקטור ומנהל קריאייטיב. טכניקת העבודה שלי מאופיינת באופן מובהק בקולאז׳ים, בדרך כלל פיגורטיביים, המשמשים לי כפלטפורמה לאמירה אמנותית גם על ידי המפגש הברור בין דימויים, אבל גם בין חומרים, טכניקות וטקסטורות שונות. היצירות, שנוצרו בעיקר במדיה הדיגיטלית, קיבלו ביטוי לראשונה גם בתצורת קירות ומיצגים עם השתתפותי במוזיאוני הפופ־אפ בעיר שאצרה יערה זקס.

העבודה

היצירה נוצרה במקור בהשראת סבתי בת ה־94, ילידת תל אביב, שרבים מזיכרונות ילדותה תופסים מקום בשכונת נווה שאנן שבה גדלה ברחוב הגדוד העברי. בשנים האחרונות עוגנים רבים נעלמים מחייה – החברים רובם אינם, השכנים עזבו, והשגרה שבה החזיקה שנים נאלצה להשתנות ולהצטמצם גם היא, ולכן היא נאחזת יותר ויותר בזכרונות, רבים מהם משכונת ילדותה, שמשמשים לה נחמה.

תוך התייחסות בלתי נמנעת לשכונה שבה היא ממוקמת והשינויים הדרמטיים החלים בה, היצירה במשמעותה המקורית ביקשה לספר את סיפור ההיאחזות בעבר ובזכרונות, ואת הנחמה שהם מספקים עבורנו. אך מועד השלמתה של היצירה, ערב פרוץ המלחמה והאירועים המצמררים בישובי עוטף עזה, הקנתה לה משמעות נוספת, רובד חדש של כאב, בעוד השאיפה לספק מידה כלשהי של נחמה, ואולי מעט אופטימיות, נותרה בעינה.

birds

תעבירו את זה הלאה

בהתחשב בזה שאני מאוד משתדל ליצור עבודות שהן סייט־ספסיפיק, ככל הנראה עד לפני כמה ימים הייתי אומר שלא הייתי רוצה למקם את היצירה הזו בשום מקום שאינו בדיוק היכן שהיא נמצאת, בשכונת ילדותה של סבתי.

אך אני לא יכול להתעלם מהקונטקסט החזק שהיצירה קיבלה בזמן המלחמה, ומאוד הייתי רוצה לקוות שיום אחד, כשתושבי העוטף יצליחו לקום מהטרגדיה הנוראית ואולי לחזור לשקם את הישובים, אוכל ליצור יצירה־אחות באחד מישובי עוטף עזה, שתהיה לסמל להשתתפות הקולקטיבית שלנו בכאבם.

מוזיאון הפופ־אפ השני. צילומים: מ״ל

מוזיאון הפופ־אפ השני. צילומים: מ״ל

פלוס אחד

במוזיאון הפופ השני שהתקיים בשלהי תקופת הקורונה, הצגתי את Porcelain, יצירה שבה הבאתי את נקודת מבטי על הקשישים בתקופת הקורונה, ש״נשארו בחוץ״ בכך שנשמרו בבתיהם. היצירה משלבת הדבקת דימויים של קשישה ושל פסל, בשילוב צמחיה המוצגים על גבי קיר שבמרכזו חלון.

תקופת הקורונה, שטשטשה עבור כולנו את ההגדרות והגבולות בין הפרטי לציבורי ובין החוץ לפנים, היתה עבור רבים מאיתנו תקופה שבה הזמן עצר מלכת, אבל דווקא עבור המבוגרים במובנים מסוימים הזמן הואץ, וההזדקנות הואצה איתו.

הפופ־אפ במלום אימפריאל. צילום: גדעון לוין

הפופ־אפ במלון אימפריאל. צילום: גדעון לוין

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden