מגזין ארטפורום פיטר את העורך בעקבות סערת מכתב התמיכה בעזה

מגזין האמנות הבינלאומי ארטפורום פיטר אמש (26.10) את העורך הראשי דייוויד ולסקו, שבוע בדיוק אחרי פרסום המכתב הפתוח המביש והחד צדדי, שבו מי שהגדירו את עצמם כ״קהילת האמנות העולמית״ קראו להפסקת אש וזעקו כנגד המתקפה של ישראל על האזרחים בעזה. אלפי החותמים על המכתב ״הזדעזעו עמוקות״ מההפגזות הישראליות, אך התעלמו לחלוטין ממתקפת הטרור הנפשעת של חמאס ב־7.10, ומהעובדה שגם העורף בישראל נמצא תחת מתקפת טילים מתמדת. כאילו לא התחוללו רצח המוני, טבח בקהילות שלמות, התעללות וחטיפה של מאות תינוקות וילדים, קשישים, נשים וגברים, אזרחים וחיילים.

ולסקו עמד בראש מערכת ארטפורום בשש השנים האחרונות ונמנה על צוות המגזין היוקרתי מאז 2005. על פי הפרסום בניו יורק טיימס, הפיטורים נומקו בכך שפרסום המכתב – עליו חתום גם ולסקו עצמו – היה נגוע בכשלים בקבלת ההחלטות במערכת. בהצהרה המופיעה בעמוד הבית של ארטפורום כותבות בעלות המגזין, דניאל מקונל וקייט קוזה, שלמרות שהמכתב מייצג דעה של רבים בקהילה הוא לוקה בחוסר התייחסות להקשר הגאו פוליטי הרגיש של המצב, ובעיקר חורה להן שהתפרש כהצהרה מטעם המגזין. הן מגנות את מתקפת חמאס ובאותה נשימה קוראות להפסקת הפגיעה באזרחים משני הצדדים. ולסקו אמר בתגובה לפיטוריו שאין בו חרטה, והוא מצר על כך שהמגזין נכנע ללחץ חיצוני.

פיטוריו של ולסקו הם תגובה מאוחרת ואחרונה בינתיים, לסערה שחולל המכתב בעולם התרבות והאמנות: עשרות תגובות ואלפי חתימת על גינויים פומביים לפגיעה הישירה בישראלים ויהודים בעולם, לבורות ולעיוורון החד צדדי שהפגינו מנסחי המכתב והמגזין שפרסם אותו. ביניהם של חברי איגוד המוזיאונים הבינלאומי איקו״ם בישראל; מכתב פתוח של אמנים ואוצרים שניסחו עורכי מגזין ערב רב יחד עם האוצר אבי לובין; מכתבים של אספנים, תורמים ותומכי מוסדות אמנות ותרבות (בעיקר יהודים, אך לא רק) מרחבי העולם; ומכתבי מחאה אישיים (ביניהם המכתב שלי, ששותף רבות ברשתות החברתיות).

מגזין ארטפורום הופתע מעוצמת התגובות והחל בהדרגה לסגת ולנסות להרחיק את עצמו מהמכתב המקורי. מה שהחל כבר ביום הראשון לפרסום בהסרת הפוסט בחשבון האינסטגרם של המגזין, המשיך בהוספת הסתייגות רפה בראש המכתב, לפיה ״הכתוב הוא על דעת החותמים ולמגזין ארטפורום אין כל חלק בניסוח או בעמדות שהוא מביע״. למחרת פורסם מכתב תגובה (אחד מני רבים) של הגלריסטים דומיניק לוי, עמליה דיין וברט גורווי. לפני מספר ימים נוספה למכתב המקורי פיסקה חיצונית, שבאיחור ניכר מגנה את מתקפת החמס וכמובן מתנגדת באופן מאוזן ונאור ל״אלימות משני הצדדים״.

כמו ארטפורום, ניו יורק טיימס ואחרים, כלי תקשורת, גופי תרבות ואנשים פרטיים בעלי עמדה בזירה הבינלאומית, מחפשים את דרכם בשדה המוקשים של הרגישויות האנושיות, הלאומיות, וכן בין האינטרסים המקצועיים והכלכליים. עמוד האינסטגרם של Design Emergency – מייסודן של פאולה אנטונלי, אוצרת העיצוב והאדריכלות של MoMA ואליס רותורן, מבקרת וחוקרת עיצוב ובעבר מנהלת מוזיאון העיצוב בלונדון – פרסם באמצע השבוע מעין מורה נבוכים למלחמה המתפתחת בחזית עזה. בניסיון לדבוק בעובדות ובמבט מנותק, ממעוף הציפור, הן מגישות מפות ושרטוטים, דיווחים המתבססים בעיקר על פרסומים בכלי התקשורת ומובאים בשמם (אל ג׳זירה, BBC, CNN, וושינגטון פוסט) וכן אתר forensic architecture, אותו מוביל האדריכל הישראלי איל וייצמן, שבין היתר נמצא בין החותמים על המכתב בארטפורום (והוא אינו הישראלי היחיד שם).

מחצית החותמים התחרטו

נכון לעכשיו כמחצית מכ־8,000 החותמים על המכתב המקורי הסירו את חתימתם, אך הנזק נעשה. לצד השתוללות של הפגנות התמיכה בחמאס באוניברסיטאות בארצות הברית וברחובות בבירות העולם, תחושת הנטישה והבגידה שאופפת את עולם התרבות והרוח הישראלי חריפה במיוחד. כשחיינו בסכנה ומרקם התרבות העדין שלנו מאויים, לקיחת הצדדים הקלילה ופוליטיקת הזהויות השטחית, משקפת תמונה של חוסר אחריות וחוסר הבנה. אלה חמורים עוד יותר במקום שבו ציפינו לחמלה, ליכולת הכלה של מורכבות המצב ולגישה הומניסטית רחבה ולא מדירה.

בניסיון לבחון את המצב בעיניים פקוחות ולהבין מה הכלים שעומדים לרשותנו, התקיים השבוע רב שיח בת״א תרבות דה וינצ׳י, בהובלת טל ארז, תחת הכותרת ״מסרים מורכבים ורגשות מעורבים – יוצרים בישראל מול עולם התרבות הבינלאומי״. מאמצי ההסברה הישראליים נמשכים, גם ברמה האישית, הישירה והכנה ביותר. כך לדוגמה, האוצרת יערה קידר, שפעילה גם בזירה הבינלאומית, פרסמה באינסטגרם ״תיקון״ לשער של ווג, שעליו רקמה פלסטינית, ושינתה את ניסוח הכותרת בקריאה לא להתעלם מהאמת.

יש לקוות שאותם אנשים שרואים עצמם כרגישים, הומניסטים, מצפוניים וחומלים, ישכילו להתעלות מעבר לפיתוי לראות את העולם – בעיקר את האזורים הרחוקים פיזית מהם – כמשחק מחשב במציאות מדומה, ולהתייחס לחיי אדם כנקודות במשחק ספורט בין קבוצות יריבות. אם אנשי שלום הם, לא יתירו את דמו של מי מהצדדים המעורבים, ולא ירמסו את רגשותיו. האם לקריאות שיוצאות מישראל ותומכיה יש השפעה על מצבנו בעולם או משקל בשינוי דעותיהם של מי שאנחנו רואים כחברי הקהילה הגלובלית ״שלנו״? ימים יגידו.