שתיקה רועמת: איך מסבירים את עולם האמנות לתינוקת מתה*

מירוץ ההסברה הישראלי, עוד זירה של ואקום ממשלתי שהתמלא בהתגייסות אזרחית חסרת תקדים, מתנהל בערוצים מרובים. אחד מהם הוא זה של קשרי עבודה, יחסים חבריים ותקשורת עם קולגות בעולם. אנשי האמנות בישראל הופתעו לגלות – ואף נפגעו עמוקות – כשהבינו שעולם האמנות הבינלאומי הנאור וההומניסטי בעיני עצמו, מגיב בשתיקה רועמת למתקפה המתועבת של חמאס על ישראל בשבת, 7.10.

הפגנות התמיכה ושירת התקווה ברחובות פריז, לונדון וניו יורק החווירו למול חגיגות הניצחון והשמחה של תומכי חמאס בעולם, וגל התמיכה בפלסטינים שהגיע בעקבותיהן. זו הייתה סטירה מצלצלת על לחיו של עולם האמנות והתרבות, שבו כולנו חכמים, כולנו נאורים, כולנו אוהדים את החלש; אבל רק כשתינוקות יהודים נרצחים תומכי פלסטינים בעולם יוצאים לחגוג, ו״עולם האמנות״ בתקופתנו, כקהילה רחבה וגלובלית, נראה שבוי בפוליטיקת זהויות ולא רואה את ההבדל.

שדה האמנות הישראלי קשור בקשרי עבודה ענפים ועמוקים עם מוסדות וארגונים ברחבי העולם, מוזיאונים, אקדמיות, ביאנלות, פסטיבלים וירידי אמנות, כמו גם קשרים אקדמיים ורשת של חיבורים אישיים עם אמנים ואוצרים. כל אלה הפכו שקופים עד בלתי נראים. אפילו בימים הראשונים לאחר הפוגרום לא נשמעה ביקורת מגורם מוביל וגוף רשמי, או הורם טלפון של ניחומים, עידוד או הזדהות עם החברים בישראל.

להיפך – הלילה (19.10) פורסם במגזין ארטפורום מכתב גלוי של מי שמכנים את עצמם קהילת האמנות העולמית, ובו קריאה חד צדדית של הזדהות עם סבלם של הפלסטינים בעזה. אף מילה על הטבח ומעשי הזוועה וסבלם של הישראלים שהותקפו, נרצחו ונחטפו – תינוקות, קשישים, חולים, משפחות שלמות. ההתעלמות והפגיעה בישראל מצד הקולגות בחו״ל בלתי נסבלת, וניתן לראות זאת בתגובות אמנים ישראליים לפוסט.

איפה הייתם ב-7.10? שואלים האמנים הישראלים כבר שבועיים. לא זו התשובה שלה קיוו, בפנייה שיזמו שוע בן ארי (אוצרת המרכז החוויתי לכל המשפחה במוזיאון תל אביב) ונועם גל (אוצר ומרצה בחוג לאמנות באוניברסיטה העברית, בעבר אוצר הצילום במוזיאון ישראל). ההודעה שהפיצו נוסחה תוך התייעצות עם מעגל רחב של אמנים ואוצרים ישראליים, הפעילים גם הם בזירה הבינלאומית, ונועדה לקרוא לחבריהם להתעורר ולהגיב.

אם חושבים על תפקידנו במערך האזרחי בישראל, הרגשנו גם שזה אולי מה שעולם האמנות יכול לתת – יש פה שדה אמנות משגשג עם קשרים פוריים בעולם

פנייתם מנוסחת בעדינות, לא מציגה סרטונים ותמונות גרפיות אך מסבה את תשומת ליבם של הנמענים לנידוי ישראל, להתעלמות מהאירוע הקיצוני ו״לקיחת צד״ גורפת, מבלי להבחין בין חמאס – ארגון טרור רצחני – לבין העם הפלסטיני שסובל מתוצאות מעשיו.

״הפניה שלנו מיועדת להשפעה ברמה האישית – ולעורר תמיכה בקרב קהילת האמנות״, אומרת בן ארי. ״אם חושבים על תפקידנו במערך האזרחי בישראל, הרגשנו גם שזה אולי מה שעולם האמנות יכול לתת – יש פה שדה אמנות משגשג עם קשרים פוריים בעולם. קהילה שביומיום מזדהה עם אוקראינה ומכירה בסבל של הפלסטינים. לא הגיוני שכשמשהו כזה קורה לנו – אנחנו צריכים להיות אפולוגטיים ולא מבינים איך זה יכול להיות שאתם לא איתנו – אפילו לא ביום הראשון־שני?״ – היא אומרת.

אנשי הרוח והאמנות, אינטלקטואלים, ליברלים, דורשי שוויון ומגיני החלשים – הם אלה שניתן לצפות מהם להבין את המורכבות של המצב. להבחין בין פשעי החמאס למאבק לגיטימי על איכות החיים בעזה; ובין הכיבוש הישראלי בשטחים לתוקפנות ופשעים מחרידים כנגד העורף הישראלי – הבטן הרכה, המשפחות, הזקנים, הילדים והתינוקות.

״עולם האמנות אמור להיות המקום ההומניסטי חסר הפניות, המקדש חיי אדם באשר הם ומגנה נחרצות כל אלימות והתעללות, רדיפה ואפליה ובוודאי רצח, אונס, חטיפה ולינץ׳ המוני. ההודעה מופצת באופן אישי, בעיקר ברשתות החברתיות – כל אחד במקומות שבהם היא או הוא פעילים״, מסבירה בן ארי, היא באה לאישוש הקשרים הקיימים וניסיון לעורר את האדם החושב, האמפתי שבצד השני.

נעשו דברים מחרידים והעולם היה צריך לעמוד ולהגיד NO MORE. כמי שנושא את דגל ההומניזם בידו – למה הקהילה שלנו לא מחבקת אותנו כשאנחנו צריכים אותה?

אמפתיה יש, אבל פומביות לא, אומרת טניה כהן עוזיאלי, מנכ״לית מוזיאון תל אביב. ״קיבלתי טלפונים והודעות מאנשים שאני בקשר איתם באופן אישי. פרנצ׳סקו בונאמי (אוצר ומבקר אמנות שביקר בארץ לאחרונה) היה אחד הראשונים. מרינה אברמוביץ׳ שנפגשתי איתה לאחרונה בפתיחת התערוכה שלה ברויאל אקדמי בלונדון, העבירה מסר אישי. די הרבה אנשים כן הגיבו אבל אם אני חושבת על כל אלה שלא, אז יש שקט רועם, והוא לא מקרי. הרי זה לא שלא שמו לב, וזה מעלה אצלי שאלות.

״אני רואה ושומעת את העמדות שעולות בשידורי סי־אן־אן, בי־בי־סי, אני עוקבת אחרי העיתונות באיטליה – לתחושתי מהר מדי מנרמלים את הסיטואציה ומתעלמים מגודל הזוועה והפגיעה, וזה מאוד צורם – שעולם האמנות שרואה את עצמו כנאור והומניסטי ואוניברסלי – לא מביע סולידריות״.

היית מצפה שגופים ומוסדות ינקטו עמדה באופן פומבי, שיממשו את הערכים המוצהרים שלהם?

״כן. מוסדות שאני עומדת איתם בקשר קבוע לא שלחו ניחומים. כשהייתה רעידת אדמה במרוקו – מיד הרמנו טלפון למוזיאון שאנחנו בקשר איתו. אני חברה בלא מעט פורומים, קבוצות וואטסאפ של מנהלי מוזיאונים מהעולם, אנשים שחלקם כן עודדו באופן אישי אבל בקבוצות שתיקה. איש לא מזדעזע ואיש לא מביע הזדהות או תנחומים בפומבי. וזה כואב במיוחד כי לא מדובר בעוד סבב, מבצע צבאי שאפשר להתווכח על רמת הצדק שלו. הפעם נחצה קו אדום, ואני מצפה מהקהילה שלי בעולם לראות את זה.

״נעשו דברים מחרידים והעולם היה צריך לעמוד ולהגיד NO MORE, כמו שאמר ביידן באומץ. לצערנו, העולם האינטלקטואלי וההומניסטי מזדהה רק עם צד אחד. עולם האמנות אמור להיות מי שנושא את דגל ההומניזם בידו בכל יום – וכשהערך הזה של חיי אדם וכבוד האדם נרמס, למה הקהילה שלנו לא מחבקת אותנו כשאנחנו צריכים אותה? יש בזה לא מעט צביעות וחוסר תום לב״.

לתחושת הנטישה שותפים רבים בשדה התרבות והאמנות הישראלי. איימי שומר ציטטה את מרטין לותר קינג בעמוד האינסטגרם שלה – ״בסוף הדרך, לא נזכור את דבריהם של אויבינו אלא את שתיקתם של חברינו״. את השתיקה הרועמת שומעת גם אתי יניב, אמנית ישראלית־ניו יורקית, ובעלת המגזין https://artspiel.org, המעורה בשוק האמנות בניו יורק.

״אנשים מבולבלים, גם כאלה שמעוניינים לתמוך. הם רואים את עצמם כליברלים פרוגרסיביים, עם ערכים של הומניות והם כל הזמן עסוקים במשוואה ומנסים להיות בצד ׳הנכון׳. אבל מה שקרה לנו זה 9/11 על סטרואידים. והם לא מוכנים לראות.

״דווקא בעולם הבמה אנשים כמו מדונה ובונו, איימי שומר וגל גדות – העזו והביעו הזדהות, ובעולם האמנות לא שמענו אף קול של אמן או מוסד שיצא בפומבי. זה באמת נורא מסובך אבל גם אנחנו מרגישים שזה מסובך – הציבור האמריקאי לא באמת יודע, אז אנשים מפחדים להגיד ולהביע דעה״.

את מצפה שהם יהיו מסוגלים להבין את המורכבויות, ולא לחפש צד אשם וצד קורבן. שחור ולבן. אבל הרבה מאוד מהאמנות היום עסוקה בפוליטיקת זהויות, וזו תודעה מאוד צרה

אנחנו מדברות על הנטישה. המילייה הזה, האנשים שאנחנו חיים בתוכם בעולם ורואים בהם את הסביבה הטבעית שלנו, נעלמים ומשאירים אותנו הישראלים בודדים ומפוחדים. בתחושת ״העולם כוללו נגדנו״, הישן והרע.

ולמה זה חשוב לנו, לדעתך? מבחינה קולגיאלית, מבחינת תחושת הבית שלנו?

״זה מאוד חשוב״, אומרת יניב. ״זה לא רק אמנות חזותית, זה גם סופרים ומשוררים, אנשי רוח בכלל – הם האנשים שמרכיבים את העולם שלנו. חשבנו שיש לנו ערכים משותפים ופתאום כשיש טבח כזה את מצפה מהם לתמיכה. את מצפה שהם יהיו מסוגלים להבין את המורכבויות, ולא לחפש צד אשם וצד קורבן. שחור ולבן. אבל הרבה מאוד מהאמנות היום עסוקה בפוליטיקת זהויות, וזו תודעה מאוד צרה. מלבישים את זה על קולוניאליזם ועל אפרטהייד, ולא ממש מסכימים לראות את הדברים כפי שהם״.

---

*כותרת הכתבה היא פרפרזה על שם עבודת הפרפורמנס של יוזף בויס איך להסביר אמנות לארנבת מתה, 1965