חיה גרץ רן: החלוציות הישראלית החדשה

תהלוכת נערות ממושמעות, הולכות בשלשות, מניפות דגלים שחורים. שחור שמסמן אבל, כאב או מחלה סופנית קולקטיבית; כים סוער בו הלך הרוח החברתי מתעצם לכדי הוריקן, צונאמי. שני הציורים ״דגלים 1, 2״ (2011), מתארים שתי תהלוכות המתרחקות זו מזו ומדגישות את ההיפרדות והשבר החברתי הישראלי, שאת תוצאותיו אנו חווים בשנה האחרונה וביתר שאת החל מה־7.10.

במרכז, בין שני אלה, ציור נוסף שהפך לפתע רלבנטי מתמיד: ״שומרת ומגדל״ (2022). אחות במסיכת פנים, ידיה המורמות כמו בכניעה מגואלות בדם, ומאחוריה ניצבים אנשי הקיבוץ על מגדל השמירה, לבושים בחגיגיות ובדיסוננס מוחלט למדי האחות. מה האירוע? לידה או אבל? חג או הלוויה? יחד עם הדגלים השחורים ודור העתיד ההולך אל הלא נודע, אנשי הקיבוץ המייצגים את האידאולוגיה הציונית כבר אינם שומרים, ואף אחד אינו שומר עליהם.

בראייה לאחור, התערוכה הרטרוספקטיבית של חיה גרץ רן, המוצגת בימים במשכן האמנות בעין חרוד, כולה מקבלת ממד מצמרר, נבואי אפילו.

התערוכה ״אל תלכי רחוק מדי: עבודות 1980-2022״ רואה אור לאחר שלוש שנות מחקר. התבוננות במכלול העבודות שיצרה גרץ רן במרוצת השנים מגלה מגוון רחב ומשתנה של טכניקות ורעיונות, המבטא קשר סבוך ומרתק בין ״האם האידיאולוגית״ ל״אם הביולוגית״ – החל מהציורים המוקדמים בצבעי מים, טמפרה ושמן, דרך הסדרות שבמרכזן חלוצות, שומרות, ולבסוף – האחות הרחמנייה.

בתחילת תהליך המחקר גיליתי את ההיקף הרחב של עבודתה של גרץ רן, ועם הזמן הלך והתבלט לעיניי יותר ויותר דימוי הצמה של הדמויות המצוירות. הצמה אוספת ובן בזמן מסתירה – נשים נהגו להסתיר בצמה פתקים ושלל אובייקטים חסויים. השזירה מסמלת את ההתפתלות המחושבת במהלך האוצרות של התערוכה, שלא נאצרה לפי ציר זמן.

כשנחשפים לראשונה למכלול העבודות, ישנה תחושה של התפעמות הנובעת מעוצמת נוכחות העבודות כאנסמבל אחד, המתפקד כמחולל אנרגטי ממגנט. התערוכה חודרת להכרה בשלוש פעימות: בראשונה כוחה החזותי, הטכניקה והדימויים העוצמתיים. לאחר השתהות והתבוננות מעמיקה יותר, הפרטים הקטנים מתחילים לצוף ומעלים שאלות: למה היא מדממת? מדוע הילת הציור אכזרית? מדוע הדגלים דווקא שחורים? ולמה הילדים אינם מחייכים? ובשלישית נכנס תפקידה של האוצרות, השוזרת מערכת שלמה של הקשרים בין הציורים והאובייקטים. האוצרות מחברת בין המודע לתת הכרתי, ולא רק בין הציורים עצמם, אלא גם בין הקירות והחללים.

לאחר השתהות והתבוננות מעמיקה יותר, הפרטים הקטנים מתחילים לצוף ומעלים שאלות: למה היא מדממת? מדוע הילת הציור אכזרית? מדוע הדגלים דווקא שחורים? ולמה הילדים אינם מחייכים?

התערוכה של גרץ רן היא קודם כל תערוכה על מעשה הציור. ״מידה אחת של ביצה אורגנית, להוריד את הקרום הדק העוטף את הביצה. מידה אחת של דמאר (וינדזור + ניוטון). שתי מידות של מים רותחים״ – היא רוקחת את הצבעים ומתעדת בפנקסים שמורים את כל מתכוני הצבעים וההכנות בטכניקות השונות. המעברים המדיומאלים לאורך השנים מדגישים את אהבתה לביטוי הציורי בהקשריו לחייה האישיים ולתולדות האמנות. החל מציורי האקוורלים המוקדמים שציירה עד לשנות השמונים, דרך ציורי הטמפרה הנקשרים למאסטרים הרנסנסיים הגדולים, ועד לצבעי השמן, שבהם היא שולטת ביד רמה.

אחד החלקים הבולטים בתערוכה הוא ״קיר הכנסיה״ הכחול, שבו הוצבו בתלייה סימטרית פירמידלית עבודותיה בטכניקת הטמפרה משלהי שנות השמונים, ועליהם מופיעות דמויות הלקוחות מציירים פרה־רפאליטיים כרוכים יחד עם נופים ארץ ישראלים וציורים נאיביים של בנה, עילי.

לרקע בציוריה יש תפקיד ראשוני, פרימורדיאלי. לפעמים הוא בהיר עד כאב ומשדר את השקט במצבו הדיכוטומי, המתוח. הרקע הלבן הנקי, המסנוור ופוצע, כבסדרת ילדות בלבן, הפך עם הזמן לפשתן לא מטופל – בסדרות כמו ״שומרות״, ״האחות הרחמנייה״ או ״שושנה בוגן״. גרץ רן עושה שימוש מושכל בבד החשוף, המשמש לעיתים כהצללה לחלק מהדימוי. החלקים שאינם מצוירים מפרקים את הדימוי והופכים אותו לרסיסי פורצלן שבורים, לצל של עצמו, כמו בסיפור שסופו ידוע מראש.

המצע מתחבר ומעצים את הנרטיב, בקדושה וחולין: בזיקה לאורנמנטיקה הנוצרית, טריפטיכונים המורכבים מקופסאות בעלות תאים שונים; או לחפצים יומיומיים כמו קרשי חיתוך משומשים, מזירת המטבח של עקרת הבית, וכלים המיוחסים לעבודות כפיים גבריות כמו כפות הטייחים. כל אלה הפכו לעבודות אמנות עליהם מצוירות גיבורות חלוצות שעל פיניהם סימני חיתוך ודקירות סכין.

אם ישנה דמות מרכזית לאורך עשייתה של גרץ רן, ובמיוחד לאחר חזרתה משהות האמן בסיטה בפריז (1999), הרי היא דמות ״החלוצה״. זו נבנתה והתחדדה לה עם השנים דרך הסדרות השונות ״חלוצות״, ״שומרות״, ״נוף ללא אופק״, ״חלוצה מתה״ ועד ל״אחיות בלבן״. דמות החלוצה פותחת שערים תמטיים רבים: התמה המגדרית; הייצוג של הסבל בהקשריו הדתיים פולחניים; הטיפול בשכבה האידאולוגית הציונית; המיתוס של דמות ״הישראלי החדש״, שהיום עומד בסימן שאלה באשר לזהותו, לאחר התפכחותה הכואבת של האומה הישראלית.

מיתוס החלוץ, מיתוס החלוצה

הטיפול בדמות החלוצה מהווה בעצמו אקט חלוצי בשדה האמנות הישראלי של העשורים האחרונים. בשנות ה־90 עסקו יותר בחומר, במדיום האמנותי ופחות בנושאים הקושרים לאידאולוגיות ציוניות. ובוודאי לא בציור פיגורטיבי. כפי שכתב האוצר הראשי של המשכן לאמנות, יניב שפירא, במאמרו בספר התערוכה:

״בשנות ה־90 הוצגו שתי תערוכות נשים: ׳הנוכחות הנשית׳ באוצרותה של אלן גינתון במוזיאון תל אביב (1990) ו׳מטא־סקס: זהות, גוף ומיניות׳ באוצרותה של תמי כץ פרימן (1994), שהוצגה במשכן בעין חרוד ובמוזיאון בת־ים. בשתיהן חיה גרץ רן לא השתתפה. הראשונה נקראה תערוכה נשית כי הציגה רק אמניות נשים; ובשנייה כץ פריימן ציינה בקטלוג, שבבסיס התערוכה לא עומד מניפסט רדיקלי שבא לתקן עולם וכי ׳אין זה הפמיניזם הלוחם של שנות השבעים, ואף את דגל המהפכה כבר אין איש רוצה להניף׳״.

״החלוצה״ של גרץ רן מטפלת במיתוס הגברי הציוני המיוצג ע״י סמלים כמו פסל ״האריה השואג״ בתל חי, שמופיע בציור ״אחות ואריה במרפאה״, ובו נראית אחות רחמנייה עוטפת את האריה הקטן, השואג מתוך כאב וסבל. פניו אינן פונות אל המזרח כבמציאות, אלא אל המערב, אל השמיים הקודרים, אל החושך והלא נודע. היא מתחברת לסימון דה בובואר, שדיברה על הגבריות כהבניה חברתית שברירית. בעיטוף המגונן היא מספקת לאתוס הגברי רוך, אמפתיה, טיפול וחום נשי.

התערוכה מתבוננת אחורה אך גם קדימה, על העידן הישראלי של היום. האם נולדו כעת חלוצים וחלוצות חדשות? מיהם? מה יהיה תפקידם החברתי? מהו תפקידם של הקיבוצים בימינו? הלא הם היוו חומה בלעדיה האסון היה הרבה יותר גדול. האם נחזור לזמני ״חומה ומגדל״ מעודכנים? כל אלה שאלות העולות מתוך התערוכה ורלוונטיות עוד יותר אחרי האסון.

---

חיה גרץ רן | אל תלכי רחוק מידי: עבודות 1980-2022
אוצר: שרון תובל
המשכן לאמנות עין חרוד
נעילה: 02.03.2024