כל מה שחשוב ויפה
טום הידלסטון, לוקי. צילומים: דיסני+
טום הידלסטון, לוקי. צילומים: דיסני+

״לוקי״ 2.0: כמו לזכות באליפות של ליגה ב׳ בכדורעף חופים

העונה השנייה של ״לוקי״, הסדרה המבוססת על מעלליו של הנבל־גיבור, מצליחה להתעלות על העונה הראשונה הודות לקאסט נהדר ושיפור עז באסתטיקה. אבל גם התואר ״היצירה הטובה של מארוול מזה זמן רב״ הוא במקרה הזה ממש לא מספיק

לוקי (טום הידלסטון), הנבל החצוף שהומר לאנטי־גיבור, חזר לסורו כנבל ובסוף הפך לגיבור (ISH?), סגר עונה שנייה בשירותי דיסני+. בעונה הראשונה היה פוטנציאל רב ו״תכלית מפוארת״ (אם להשתמש במילותיו המפורסמות) במסגרת היקום המתרחב של מארוול, אבל הסדרה הגיעה להישגים דלים למדי. העונה השנייה מראה כי למדו מטעויות. אך האם זה תיקן את מכלול הבעיות שהעיבו עליה? לא בטוח בכלל.

גם אם נעזוב את כל המכשולים הקולקטיביים במארוול פוסט ״הנוקמים: סוף משחק״, שיגורו של לוקי למסך הקטן הביא כמה צרות משלו. הנבל הכי אהוב מבית מארוול השיל מעצמו את תכונותיו שבזכותם אנשים אהבו לאהוב אותו ולשנוא אותו. אבל החיפזון מהשטן, ולמרבה האירוניה לוקי הומר מאל של תכסיסים ללוזר דכאוני משהו.

יש לשער שהסיבה הייתה קשורה לתפקידו במערך הבין־מדיומלי של היקום הבלתי נגמר, המבולגן והמעצבן שסולל את דרכו חסרת הפואנטה של יקום מארוול מזה כמעט שנתיים. אלו שנתיים שבמהלכן עלו למסכי הקולנוע והטלוויזיה גם יחד יותר יצירות בינוניות במקרה הטוב ומאכזבות במקרה הרע, במקום להביא קצת חדש מתחת לשמש.

בעונת הבכורה היו רגעים טובים. היו. אבל זה לא מנע ממנה להיות מנומנמת ולהסתיים בקול ג׳ינגלי, שיווקי ותאב בצע. ישום עלילתי לכך היה קול האקספוזיציה המשמים, המעיק והארוך לעייפה של מי שהיה עתיד להיות הילד הרע הגדול של הזיכיון – קאנג הכובש, על כל צורותיו וגלגוליו. כפרק, כחוליה האחרונה בעונה, זה היה בעיקר מיותר. כטריילר, עם זאת, הוא שירת את תפקידו וסיפק לפחות נימוק מפוקפק לצפות בעונה השנייה.

רגעים מעניינים או מעוררי מחשבה יש מעט. זה הופך את חווית הצפייה לחד־גונית, אחר כך למשעממת ולבסוף לבלתי מתחשבת ומתישה. רציתי קצת אסקפיזם. לא שבעתי. אז רציתי. גם לוקי רצה להיות נבל גדול ובסוף הפך לשמעון פרס של מארוול

אחת הבעיות הגדולות היו הלוגיקה באפיונו של לוקי, שנכתב בצורה מבולגנת ולא על פי קווי המתאר של הדמות שכיכבה בלא מעט סרטים לפני כן. מלבד הבעיות באפיון הדמות שלא הסתדרו עם הלוגיקה הלא לוגית של לוקי, רוב הפרקים היו כתובים בעצלות.

אמנם לוקי 1.0 נגעה בדברים מעניינים (כמו היבטים רפלקסיביים מסוימים של המדיה האודיו־ויזואלית, זהות מינית והיבטים קוויריים, והמטעם הפרודיאני שהתחולל כשלוקי פגש בגרסה נקבית שלו עצמו – סילבי) אבל המשיכה הלאה כלא כלום, והפגינה במידה בלתי מבוטלת רישול אסתטי ונרטיבי גם יחד. לא היה בה משהו מעניין במיוחד, היא סבלה מההשוואה ל״וונדה ויז׳ן״ (שאשכרה הצליחה להביא משהו חדש לשולחן) וגם ויזואלית, ובכן, לא בדיוק פרצה מרוב ברק.

בלוקי 2.0 ממשיכים בדיוק מהמקום שבו לחצו פאוז: הטי.וי.אי, הסוכנות המסתורית שהתגלתה כיציר ידו של ״ההוא שנשאר״, וריאנט של קאנג, החלה להתפורר. מיעד אישי לתוהו ובוהו הוא הפך לאובייקט של הצלה. ומי יותר ראוי להיות המושיע מאשר אותו ארכי־נבל שלפני רגע רצה להיות רודן? לוקי כמובן.

אבל לוקי הרודן הוא רק זכרון רחוק מימים טובים יותר של מארוול. כיום הוא עסוק בקפיצות לא רצוניות הלוך ושוב בין נקודות שונות על המארג הטמפורלי־מרחבי שמארוול בנו, לא ביצירתיות רבה. אותו מארג, נוכח כשלון הטי.וי.אי, קורס. כתוצאה מכך נגרמת תגובת שרשרת שתביא לקץ הזמן והמרחב בכל נתיב ונתיב.

לוקי, מוביוס (אוון ווילסון) או.בי (קי הוי קואן) ושותפים.ות נוספים נדרשים למשימה הדחופה ומתערבלים ומתערבבים, בדומה ללוקי, בין זמנים ומרחבים באופן שעל פניו נראה שרירותי, אבל מצדיק את עצמו בסיכומו של יום. היוצרים עשו בשכל בעונה הזו, שלא כמו בעונה שעברה, וניצלו קצת יותר את הפוטנציאל הטמון ב״נול הטמפורליות״ (הפירוש המקושקש לרעיון העלילתי שיש המון יקומים מקבילים), באופן שתורם ומצדיק את אופיו הלא קוהרנטי של לוקי, כמו גם של חבריו לקאסט. זה מעניק רגעים עשירים ומעניינים, ואעז להגיד – אפילו מעוררי מחשבה.

תוסיפו לזה קאסט נהדר באמת, בעיקר טום הידלסטון והתוספת המעולה של או.בי בגזרת הליהוק, שיפור עז באסתטיקה והרבה מה להפסיד עלילתית ותקבלו יצירה מעולה. רק זהו, שלא לגמרי. כי רגעים מעניינים או מעוררי מחשבה יש מעט. וכי מה שמתרחש עלילתית קורה שוב ושוב ושוב עד שהופך לציפור עלילתית מנקרת, קומפולסיבית. זה הופך את חווית הצפייה לחד־גונית, אחר כך למשעממת ולבסוף לבלתי מתחשבת ומתישה. רציתי קצת אסקפיזם. לא שבעתי. אז רציתי. גם לוקי רצה להיות נבל גדול ובסוף הפך לשמעון פרס של מארוול.

לוקי 2.0 מצליחה לעשות קצת יותר, אבל רק קצת יותר ממה שהצליחה לעשות בעונה הראשונה. זה לא מספיק. השנייה מבית לוקי היא מהיצירות הטובות של מארוול מזה זמן רב, אבל זה קצת כמו לזכות באליפות של ליגה ב׳ בכדורעף חופים. מארוול עדיין נמצאת בתהום הנשייה שהיא הכניסה את עצמה אליו. איך יודעים? כי הסטנדרטים ירדו. הדירוג שלי לשתי העונות לא. למה? כי הכל יחסי, אני מניח. וכי טכנית אסור לי לתת 2.76 כוכבים.

birds

זה בטח לא עוזר למותג שג׳ונתן מיג׳ורס, שעתיד היה לגלם את קאנג בכל צורותיו וגלגוליו במשך כמה שנים טובות, נכנס לבעיות פליליות חמורות, מה שהוסיף עוד בעיה לשק המבולגן של הזיכיון. אבל גם אם הוא אשם בבית משפט – הוא לא אשם בקשקוש בלבוש שניכר ברוב היצירות של זיכיון מארוול.

נזכיר, זה זיכיון שבמידת מה החל להכתיב מוסכמות לעולם הקולנועי ההוליוודי כולו, ועכשיו מועד בין הרגליים של עצמו בכל הזדמנות. הייתי מציע לומר שלוקי הוא יצירה מתוחכמת ומטא רפלקסיבית לכישלון ההולך וגובר של מארוול, אבל זה יהיה לתת יותר מדי קרדיט לכותבים, שפשוט ממציאים מילים כאוות נפשם וקיצורי דרך עלילתיים כאילו הם עובדים בתחנת כיבוי אש לחורים בעלילה.

מצד אחד לוקי שיפרה את הנראות שלה, הוסיפה דמות חזקה לקאסט, עשתה ניסיון אמיתי להתל בצופיה וביצעה כמה תכסיסים משביעי רצון. מצד שני, ובכן, כל השאר מרושל. התואר של הילד עם הפוטנציאל הכי לא ממומש שמור לה. חבל. יש לה נשמה, יש לה רעיון, אבל הביצוע המעשי נותר לוקה בחסר, בצורה המזכירה קצת את בכורתה על המסך הקטן.

לסיכומו של דבר, מרדפו של לוקי אחר מטרה נעלה ומפוארת השיג לו יותר כפרה מתכלית. לגבי השאלה מה יעשו מארוול עם הארכי־נבל המסובך בפלילים – לכאורה – נותר רק לענות: לא בטוח שזה כזה משנה כבר. לא חסרות סיבות לנטוש את הספינה.


לוקי, עונה שנייה | דיסני+
יוצר: מייקל וולדרון
שישה פרקים; ארצות הברית, 2023
3 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden