צער מצד אחד, שחרור מצד שני: פרויקט הכלניות של ״הסלון״

גלית: שלום לרוח שמאחורי הפרויקט. נתחיל מההתחלה, ספרו לי עליכן?

הסלון: אנחנו הסלון – שיר מאיר גנות, מאיה אברמובסקי, נטע פרדקין ואירית אורמן. כולנו מעצבות ויוצרות בתחומים שונים, התאגדנו ל״סלון״ במהלך הלימודים המשותפים בשנקר. החיבור נבע באופן ישיר מהחברות שלנו ומכך שכולנו נשים ביקורתיות שלא לוקחות כמובן מאליו בריפים ומשימות.

הסלון הוא המעגל שלנו והוא משמש כפלטפורמה שמאפשרת לנו ליזום ולהגיב דרך שיח או פרויקט, בתוך מסגרת תומכת ומחבקת. למרות שלמדנו ביחד, כל אחת עוסקת בתחום מעט שונה. שיר מעצבת לדיגיטל, אינטראקציה וחווית משתמש בוויקס; מאיה גם היא מעצבת לדיגיטל ומתעסקת גם במוזיקה ובווידיאו; נטע עוסקת בצד האופרטיבי יותר של עיצוב וסטודיו (Field Day); ואירית היא די.ג׳יי, מקעקעת ויוצרת. יחד אנחנו מגבשות ומוציאות לפועל פרויקטים שונים בעיקר סביב עיצוב ויצירה ישראלית, אבל לא רק (לדוגמה הפרויקט הראשון שלנו, הפודקאסט בסופו של דבר)

גלית: למה הכלניות?

נטע דבלסטין

שיר מזרחי

אופק אלקיים

אליס קור

טל מרציאנו

שיר: אחרי יום שבת הנורא ההוא השתתקנו. ההלם, הכאב והטראומה הציפו אותנו כפי שהציפו את כל מי שחי במדינה (וברוב העולם). ההרגשה של חוסר אונים ופחד יצרה אצלי צורך להתבטא, התחלתי לשרבט כלנית על דף, וחשבתי על בארי ועל דרום אדום. על נסיעות לעוטף באביב כל כך הרבה פעמים בעבר. תהיתי מה יהיה השנה. היה בזה משהו אמוציונלי ולא חשבתי בכלל על הסמל של כלנית (בדומה לפרג במלחמת העולם) או לפרח הלאומי של ישראל (ההבנה הזאת הגיעה אחר כך). הדקות הספורות של שרבוט הכלנית היו מדיטטביות, שקטות, משהו שהיה חסר לי כל כך בימים ובשעות שקדמו להן.

הסתכלתי על הכלנית ועניין אותי לחשוב עם הסלון מה הן חושבות. שלחתי להן בקשה שאני רוצה שהן יציירו גם ואיחלתי להן את השקט שפגשתי כמה דקות לפני. בשיחה מהירה בינינו הבנו שכדאי לבקש מעוד אנשים, להציע שיצטרפו אלינו למדיטציית ציור כלנית. פנינו לבני המחזור שלנו, מרצים ומרצות, עמיתים בעבודה.

רצינו לאפשר לעוד אנשים לנוח לכמה רגעים מהכאב, או לפחות לתת לו ביטוי. רצינו לייצר שקט. לאנשים יוצרים, שפשוט איבדו את קולם אל מול הזוועה וההלם. כתבנו בריף ושלחנו הודעה בכמה קבוצות. ההיענות הייתה מהירה, כל כלנית שנשלחה ריגשה אותנו וריווחה עוד קצת את הלב והראש, הבנו שצריך לאגד אותן תחת מקום מסוים.

כשהדברים התקדמו החלטנו שאנחנו לא מסננות את מה ששולחים, לא בוחרות. אין לנו פה מסר פוליטי או אמירה קשה ונוקבת. הרעיון הוא פשוט – מדיטציה, הנצחה ורגש (לתת לו ביטוי או לתת לו נחת, כל אחת לפי מה שתצטרך). כולנו דואגות לחטופים ומאחלות שקט ושלום במהרה, ומבינות שהשקט יגיע מתוכנו. הכלנית היא ההזדמנות ליצר שקט ביחידים, עד שיהיה שקט לכולנו

הסלון (מימין לשמאל) אירית אורמן, שיר מאיר גנות, מאיה אברמובסקי, נטע פרדקין. צילום: אירית אורמן

אין לנו פה מסר פוליטי או אמירה קשה ונוקבת. הרעיון הוא פשוט – מדיטציה, הנצחה ורגש. כולנו דואגות לחטופים ומאחלות שקט ושלום במהרה, ומבינות שהשקט יגיע מתוכנו. הכלנית היא ההזדמנות ליצר שקט ביחידים, עד שיהיה שקט לכולנו

גלית: כשראיתי את הפרויקט שלכן, חשבתי על הנוהג להניח פרחים במהלך הלוויה. חיפשתי פרחים קשורים לזיכרון, ובאמת הכלניות שהיו אינטואיטיביות עבורכן, צפו כפרח משמעותי בתהליכי זיכרון ואבל, אולי בגלל שבריריותם. הם לא נמצאים בזרי אבל רגילים, אבל תראי מה למדתי: מסורת הנחת פרחים על קברים החלה לפני כ־2,000 שנה, בימי יוון העתיקה. אז היה נהוג להניח זרים על קברים של לוחמים גיבורים. האמונה הייתה, שאם הפרחים מכים שורש ופורחים – זהו מסר מנשמות המתים, כי הם מצאו את מקומם בעולם העליון והם מאושרים.

לכלנית מורשת תרבותית עשירה שקשורה קשר הדוק לסיפורם של אפרודיטה ואדוניס. על פי המיתוס היווני הישן, אפרודיטה שמרה על אדוניס כבת לוויה שלה במשך זמן רב מדי וכתוצאה מכך, האלים האחרים רצחו אותו. כשהאלה היפה אפרודיטה בכתה על קברו של אהובה אדוניס, צצו כלניות במקום שבו בכתה. דמעותיה של אפרודיטה על מות אהובה הובילו לפריחה היפה ביותר של הכלניות, המראות את יופיו של הטבע מול מצוקה ושברון לב. לא ידעתי את כל זה על הכלניות. אין ספק שיש בהן משהו עצוב ומרגש.

אני חושבת שהתיאור של הכלנית כפרח שמבטא צער אינסופי מצד אחר ושחרור מצד שני היו החיבור המעניין שאתן עשיתן במהלך הזה של תגובה מהירה, והוא החיבור הבלתי אפשרי בין מלחמה והחלמה

הסלון: זה מדויק, ממש אפשר לראות את החיבור בכלניות. יש כאלו כואבות ועצובות, ויש כאלה שהן כמעט שמחות או משוחררות. יש סיפוריות יותר ויש כאלה שהן פשוט אינטואיטיביות ומיידיות. בחלק מהימים בשבועות האחרונים הלכתי למלונות של מפונים ופגשנו ילדים בתוך פינות יצירה עמוסות בחומרים שנתרמו. חלק מהילדים עמדו משותקים מול זה, זה מאוד מבלבל (בטח לילדים שהיו בחופש גדול ואז חגים ובסך הכל רוצים לחזור לשגרה שלהם בכיתה או בגן), ואז כשהצעתי להם לצייר כלנית הם ממש התמסרו. חלקם היו עם טלפונים ונכנסו לראות את הפרויקט באינסטגרם ואפילו ראו משהו שאהבו וניסו לשחזר אותו. מן דיאלוג של הפרויקט בתוך עצמו ומחוץ לעצמו, בין אנשים יוצרים

כלי להעברת התוכן

גלית: יש בפרויקט שלכן בחירה שלא למיין, לא לבחור, אלא לתת לכל הנרטיביות החזותית ביטוי שאינו ביקורתי

הסלון: כן, על כן הקושי גם בבחירה של מה להכניס לארכיון ומה לשים על הפוסטר. כרגע הפרויקט עדיין מתמקד בריבוי (בשדה), ואולי בהמשך נעשה זרקור מסוים על חלק מסיום

גלית: אני בטוחה שזה מורכב להיות יוצרת ולא אוצרת־עורכת. שיקול הדעת הוא שונה לגמרי. לפעמים אפילו ההנחה של פריים אחד ליד פריים אחר מייצר סיפור שונה בפיד

הסלון: נכון. אבל שיתוף הפעולה בין ארבעתנו מסייע לזה. אחד הדברים שקורים בפרויקטים שלנו זה שתמיד יש מישהי שהיא קצת פחות מעורבת, ומהווה סוג של מתבוננת מהצד בפרויקט, והיא תמיד הראשונה לתת פידבק. אנחנו גם חושבת שיש משהו מעניין דווקא בחוסר האוצרות בפרויקט. הרי אנחנו לא באמת אוצרות אותו, אלא משמשות ככלי להעברת התוכן. כל יצירה מוצאת את מקומה גם אם זה לא המקום המושלם. וזה לא תלוי בנו, זה טבעו של הפרויקט

דקל בוברוב

בן שלמה גידה

אירית אורמן

דניאל קמחי

דור מאיר

עדי ארדון

גלית: אני חושבת שזה התפקידו של הסלון, למצוא את הדרך לדבר על משהו בלי הצורך להיות צודקת, או להגיע לתשובה אחת, וגם להיות במרחב בטוח שבו כל אחת מכן יכולה להישען לרגע ולתת לאיזון ביניכן להוביל את הבחירה. סלון גם מביא איתו זמן – שהייה, עצירה, חמלה ושותפות.

בסלון של שבוע העיצוב זה תמיד המפתח של העבודה שלי עם המעצבות והמעצבים. לא לבקש לענות את ״התשובה הנכונה״, אלא להסתכל על התהליך מהצד באופן לא שיפוטי. עכשיו שהכלניות הופכות לשדה של ממש, האם יש מחשבות של איסוף או הרחבה טקסטואלית? הזמנה של יוצרות ויוצרים מדיסציפלינות אחרות? או שאתן מרגישות ש(אמן) עוד מעט תעברו לפרויקט הבא?

הסלון: כבר עכשיו יש כלניות טקסטואליות. הן נקודתיות ומתומצתות אבל זה כן משהו שאנחנו נותנות לו להתקיים. חוץ מזה הפרויקט כרגע במקום שבו הוא משתנה וגדל לפי מה שמתגלגל אלינו – הצעות לשיתופי פעולה, להציג את הכלניות במקומות או לרפרר אותן איכשהו. זה קצת קורה מעצמו ואנחנו כרגע במדיניות ״כן״. מצד שני – הפרויקט קשה. הוא כואב ומורכב ואמוציונלי. הוא גם תגובתי ומהיר והרבה קורה מעכשיו ולעכשיו, ואולי במידה מסוימת אנחנו רק כלי הקיבול של הכלניות עצמן? האם זה באמת פרויקט שלנו או שאנחנו רק הבמה?

יש המון פרויקטים עכשיו, חלקם ״צועקים״ את האבל, את הכאב. חלקם צועקים את המחדל. ברור שמתגבשת שפה, מתגבשת תרבות, סביב המשבר הזה. פשוט כל כך כל כך עצוב לנו שהתרבות בארץ מתגבשת סביב משברים

גלית: מעניין אותי לשמוע מכן, עכשיו, אחרי שעבר קצת זמן, משהו על התגובות של עולם האמנות, והאמת שחווינו מכל הסוגים. אני מרגישה שיש פרויקטים קוהרנטיים כמו שאתן יצרתן, ויש תגובות ״אמנותיות״ שמוציאות מהדעת. מאידך לא נעים לומר למישהו שהתגובה שלו לא מוצלחת כי יש בה מהלך אותנטי של צער ואבל, כעס ולפעמים ביטוי לחוסר אונים.

אם אני מסתכלת חודש חודש וחצי לאחור, אני רואה את היצירתיות הישראלית בשלטים של ההפגנות. הדימויים, הטקסטים, המונחים ומשחקי הלשון. האם כשאתן מסתכלות סביב, על יוצרות ויוצרים מקומיים, בכלניות וגם מחוץ לפרויקט, אתן מרגישות שמתגבשת ״שפה״ של ה־7 באוקטובר? האם יש לנו תבניות צורניות, מילוליות, של המשבר הזה? והאם, אתן חושבות שהפרויקט שלכן יצר תבנית כזו ויעביר את הכלנית מלהיות פרח של חורף לפרח של אבל על מחדל 23?

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

הסלון: אחד הדברים שעובד בפרויקט לדעתנו זה שהוא מאוד מאפשר. גם זה שאנחנו לא מסננות את הדברים וגם מאפשרות לכל אחת ואחד לשלוח, יחסית בקלות. יש המון פרויקטים עכשיו, חלקם ״צועקים״ את האבל, את הכאב. חלקם צועקים את המחדל. לא כולם מוצאים את עצמם בפרויקטים האלה (מה גם שהם מגבילים את המשתתפים – חלק מהכלניות שקיבלנו לא הגיעו מישראלים בכלל, גם אנשים בחו״ל שרוצים לתת מקום לתחושות). ולמרות מה שהרגשנו, חשוב לזכור שלא כל אזרחי ישראל היו באותם השלטים של ההפגנות, וגם לא כל מי שרוצה להגיב למה שקורה עכשיו הוא בהכרח ישראלי. ברור שמתגבשת שפה, מתגבשת תרבות, סביב המשבר הזה. פשוט כל כך כל כך עצוב לנו שהתרבות בארץ מתגבשת סביב משברים.

גלית: משברים, מלחמות, תראי כמה שירים נכתבו על מלחמה ולא על שלום. מעניין שיש תגובות מחו”ל, ואולי בעצם לא? לא צריך לדעת עברית כדי לצייר ולא צריך להבין עברית כדי לבטא את הרגשות האלה

הסלון: לגמרי. ויש משמעות בעינינו לתפוצה הרחבה של הכלניות בעולם

גלית: התרגשתי שכתבת על הילדים – כי אחד הדברים הראשונים שחשבתי עליהם כשראיתי את הפרויקט שלכן הוא ספרי הילדים שצריך יהיה לכתוב עכשיו. ספרים חדשים

הסלון: הספרים חדשים אבל הסיפור לא. מציאות של פחד, מלחמה

גלית: בטח ראיתן את הפרחים ההיסטוריים, כמו דם המכבים והפרחים האחרים שנבחרו לסמל זיכרון

הסלון: דם המכבים הוא פרח שורד וחזק, שנשאר אדום גם שעות אחרי שנקטף. הכלנית היא הרי ההפך מזה. היא באה לספר לנו משהו על הזהות הישראלית המשתנה או אולי על האבל, או פשוט על הזמניות של הכל. ההבדל הזה בין השניים מרגש אותנו.

כלניות | תערוכות חוצות
אוצרת: הדס פרינלנדר
המרכז לחקר העיצוב בישראל והגלריה ע״ש יעקב ותמר רוזן
לאתר הפרויקט >>>
–
הראיון התפרסם במקור באתר המרכז לחקר העיצוב בישראל, שנקר