כל מה שחשוב ויפה
לביא ליפשיץ ז״ל. צילום: אלבום משפחתי
לביא ליפשיץ ז״ל. צילום: אלבום משפחתי

המצלמה הייתה איבר נוסף בגוף של לביא ליפשיץ

לביא ליפשיץ, חייל סיירת גבעתי שנהרג בקרב בעזה, פרסם רגעים פואטיים משירותו הצבאי בעמוד האינסטגרם ״עד מתי - יומן תמונות״, עדות למבט הרגיש ולהתמסרות הטוטאלית לצילום שהחלה בגיל צעיר

ביום האחרון של חודש אוקטובר התקבלה ידיעה על מותו של לביא ליפשיץ, חייל מסיירת גבעתי, שנהרג בקרב בעזה. מי שהכירו אותו בילדותו, לא היו משערים שהנער העדין והרגיש יהיה לוחם קרבי. גם לביא לא תיכנן להיות בסיירת. הוא העדיף להיות צלם קרבי ולשלב בשירות הצבאי את התשוקה הגדולה של חייו: הצילום. ברגע שהבין שזה לא יקרה, הוא המשיך במסלול, אבל לא ויתר על הצילום ולקח איתו את המצלמה לכל מקום.

דודתו, דפנה פלר, מספרת, שגם כשהיה בג׳נין, ביקש מאבא שלו שיקפיץ לו את המצלמה; לא אוכל ולא שום דבר אחר, רק שיהיה לו איך לתעד את מה שהוא רואה. אמו, שלומית ליפשיץ, מוסיפה: ״המצלמה הייתה איבר נוסף בגוף שלו. הוא לא זז בלעדיה אפילו מחדר לחדר בבית, וגם כשהלך לישון. אמרתי לו תניח אותה קצת, צא בלעדיה ותשתחרר קצת, לפחות כשאתה פוגש חברים, והוא ענה, ואם בדיוק יהיה הרגע הזה שאני צריך להקליק?

״והרגע הזה היה מגיע פתאום. היו פעמים שישבנו כל המשפחה, העין שלו קלטה משהו בהתרחשות, הוא קם כמו רוח סערה, צילם, וחזר לשבת. אם הייתי מבקשת שיצלם אותנו סתם ככה הוא היה עונה שהוא לא מצלם תמונות, הוא מצלם רגעים״.

כביש 6. מנוחת הלוחם - מתוך חשבון האינסטגרם של לביא ליפשיץ

כביש 6. מנוחת הלוחם – מתוך חשבון האינסטגרם של לביא ליפשיץ

מחנה צור. משתנות מקולקלות

מחנה צור. משתנות מקולקלות

חוף זיקים. ריצת אלונקות, אוניה ומזח

חוף זיקים. ריצת אלונקות, אוניה ומזח

בית חג״י. ציצית ומדים

בית חג״י. ציצית ומדים

חוף זיקים. לוחמים טובים בים

חוף זיקים. לוחמים טובים בים

הרגעים משירותו הצבאי התפרסמו בחשבון האינסטגרם שפתח תחת השם ״עד מתי – יומן תמונות״ (till_when_photo_diary), שם תיעד את חיי היום־יום של הצוות שלו. ״היה לו חשוב שזו לא תהיה ׳סתם׳ תמונה. הוא הרגיש מין אחריות כלפי מי שייחשף לתמונות, שיהיה תיעוד מדויק. לכן גם הוסיף כותרת קטנה, שיהיה עוד ערך מוסף״, מדגישה שלומית.

הצילומים משקפים בעוצמה את העומק שהיה בליפשיץ, את היסודיות, המינימליזם, ההקפדה הרבה – מבחירת הקומפוזיציה ועד לרמה הטכנית – עד שקשה להאמין שמדובר בצלם חובב, רק בן 20. ומצד שני, ברגע שמבינים את ההתמסרות הטוטאלית שלו לצילום, זה כבר לא מפתיע.

שלומית ליפשיץ: המצלמה הייתה איבר נוסף בגוף שלו. הוא לא זז בלעדיה אפילו מחדר לחדר בבית, וגם כשהלך לישון. זאת הדרך שבה הוא חווה את היום־יום, דרך הצילום

״לביא צילם מגיל צעיר. כבר בבר מצווה עשינו לו תערוכה במסגרת המשפחה, והמשיך עם זה בתיכון שבו למד בירושלים, יאסא תיכון למדעים ואמנויות. הוא היה מאוד יסודי והעמיק בכל מה שקשור לצילום. הוא לימד את עצמו תוכנות עריכה, למד כל מה שאפשר ברמה הטכנית והמכנית. בכסף שחסך הוא קנה לעצמו מצלמות וחקר עליהן.

״בנוסף למד על ההיסטוריה של הצילום, תיאוריות של אמנות, קולנוע. הוא היה צמא ידע וקרא המון. זה ילד שקרא לפני כמה שנים ספרים של סוזן סונטאג, ואת כל היומנים של אנדי וורהול, באנגלית. 

״ולא רק קרא ולמד: זאת הדרך שבה הוא חווה את היום־יום, דרך הצילום. לפעמים הוא היה עוצר איזה פריים בסרט וקורא לי לראות את סט הצבעים, את הקומפוזיציה״.

בעבודת הגמר של לביא בתיכון הוא כתב בהקדמה על החוויה המעצבנת כילד קטן, של ההליכה עם אימו למוזיאונים לראות אמנות, על חוסר ההבנה שלו מה מעניין בזה, ואיך הוא היה מעדיף במקום זה לשחק כדורגל. רק כשהחל להתעסק בצילום גילה את הקשר ההדוק לאמנות והבין שכדי לעסוק בתחום באופן מקצועי, הוא צריך ללמוד אמנות. לכך קיבל מענה בתיכון, דרך המורים שהיו קשובים לאינסוף השאלות ולסקרנות שלו. 

צילומים: אלבום משפחתי

צילומים: אלבום משפחתי

בנוסף לעבודה העיונית, הוא יצר עבודת סיום המורכבת מכ־500 תמונות שצילם במהלך הלימודים בבית הספר. את התמונות הוא פיתח ובעזרת אפליקציה שיצר, שסידרה את התמונות לפי הפרמטרים שהגדיר, תלה אותם על הקיר בבית הספר. 

במסגרת השירות הצבאי יצר ליפשיץ פרויקט נוסף של צילום וטקסט המתעדים כל אחד מחברי הצוות. הוא הכין סקיצות, ביים כל תמונה וצילם במצלמת ההאסלבלד האהובה עליו. הוא ידע בדיוק אילו אביזרים הוא צריך, מה הקומפוזיציה, מאיפה יגיע האור, הכל היה לו ברור. לבסוף הפיק מזה חוברת בכספו, וחילק לחברי הצוות באפריל האחרון, לכל אחד עם הקדשה אישית.

זה היה רגע בתהליך החיבור שלו כאינדיבידואל לקבוצה, או כפי שהוא מספר בהקדמה לחוברת: ״בימי הראשונים בטירונות הרגשתי אאוטסיידר, לא שייך, דחוי, זרזיר בלהקה של עורבים. נעזרתי מאוד במחשבות על תמונותיו של עדי נס, של המדבר האינסופי הסובב אותי, ובשאלה איך ומתי אחזור לצלם. בתקופה זו הבנתי כי מחד גיסא – השוני מהקבוצה הוא מה ששמר על זהותי, אך מאידך גיסא – הוא גם מה שהרחיק אותי ממנה.

״לאחר תקופה ושיח יום־יומי עם חברי המחלקה, התברר כי אינני היחיד שאינו שייך לקבוצה, אלא קיימים 35 אינדיבידואלים שאינם שייכים לקבוצה, אך הם הקבוצה בו זמנית. התבוננות זו גרמה לי להבין כי האחידות הכללית שכופה עלינו הצבא היא גם מה שמייחדת את אישיותנו״.

כיום החוברת היא עדות למבט הרגיש, זה שבולט בצילומים באינסטגרם, וגם במילים שלו בשיחה האחרונה עם הוריו. ״הוא תמיד היה רגיש לאחר. רואים את זה גם בצילום האחרון שהעלה לעמוד האינסטגרם שלו, עם הכלבים, וגם בשיחה שלנו כשיצא מנחל עוז. הוא סיפר שנקרע לו הלב ממה שראה, היה מודאג מי ידאג לפועלים הזרים, ומי יחלוב את הפרות הנאנקות מכאב. הוא התפתל לא פעם מול הדברים שפגש בשירות הצבאי, גם כשהיה באיו״ש, ידענו שלעין שלו ולנפש שלו זה לא קל״. 

מוצב כרמי צור. כלבים ומבנה - הצילום האחרון שהעלה לביא ליפשיץ לאינסטגרם

מוצב כרמי צור. כלבים ומבנה – הצילום האחרון שהעלה לביא ליפשיץ לאינסטגרם

תחנת דלק קסטינה. לוחם מתדלק

תחנת דלק קסטינה. לוחם מתדלק

שבי שומרון. מטאטא בחדר פריסה

שבי שומרון. מטאטא בחדר פריסה

מחנה משמר הנגב. מריצה וג׳ק

מחנה משמר הנגב. מריצה וג׳ק

ופלר מוסיפה: ״הוא בא מבית דתי, מאוד פתוח וליברלי. בשיחות נפש שלנו שיתף אותי בקונפליקט, בפעולות שלא היה שלם איתן, שנגדו את המצפון שלו. יחד עם זאת, למלחמה הזו הוא יצא בלב שלם. זו מבחינתו מלחמת מצווה. הוא הקריב את החיים מתוך רעות אמיתית, שותפות גורל״.

ללביא הייתה צוואה מוכנה, מספרת אימו. ״למעשה כבר התנסינו בלוויה אחת איתו, אבל היא הייתה חלק מההומור האופייני שלו. הוא כל כך אהב את המצלמות שלו, נתן להן שמות וכמעט האניש אותן, כך שברגע שמתילדה, אחת המצלמות, שבקה חיים, הוא אירגן לה טקס שלם.

״זה היה בזמן הקורונה, קיבלנו ממנו הזמנה ללוויה שלה בזום. בהזמנה היה כתוב שהלוויה תתקיים ב־30 באוקטובר בבית העלמין הנמצא ׳בחור הענק בלב של לביא׳. באמת נפגשנו בזום, והוא הקריא לה הספד״. 

ב־31 באוקטובר לביא נהרג. כשפרצה המלחמה, אחותו אנפה הייתה באוטובוס מנפאל לדלהי, ופתאום קיבלה הודעה ממנו שאם קורה לו משהו, שתדע שהשאיר קובץ עבורם במחשב. שם כתב את מילותיו האחרונות.

״למקרה שאני מת, כדאי שאשאיר הוראות הפעלה או הספד כלשהו על עצמי, הרי מה שווה לחיות אם לא אוכל להספיד אף אחד. אינני מצטער על גיוסי לסיירת גבעתי ולפלוגה ג׳ שנמצאתי בה. זה דבר שאני אסיר תודה עליו. היכולת לפגוש חברים כמו אלו שמצאתי בצבא היא יוצאת דופן. תודה למדינה שנתנה לי את ההזדמנות ותודה לחבריי שנתנו לי את הצ׳אנס לחיבור יוצא דופן. 

״לסיום, אני מבקש לא לשקוע באבל. הוא עשוי להיות יומיומי ומתיש, אך העשייה שיכולה לצמוח ממנו – אין היא מתישה – אלא בונה. אין דבר שהקשה עליי יותר מהבטלה, לכן אני מבקש מכל הסובבים אותי – תעשו תמיד״.

לביא ליפשיץ, בן 20 במותו, השאיר אחריו הורים, אחות ושני אחים.

צילומים: אלבום משפחתי

צילומים: אלבום משפחתי

*כוכבית מייצגת שדות חובה

6 תגובות על הכתבה

  1. יהודית אסרף

    לביא ליפשיץ ז״ל
    רק כאן ,רק במדינה ישראל ,
    קוראים כתבה במגזין לאומנות,
    ולא מפסיקים לבכות.
    כרוניקה של סוף ידוע מראש.
    קשה ומטלטל.

  2. Shoshi Bogoch

    חור בלב של כולנו. אבדה גדולהקודם כל לשלומית לניצן ולילדים, לשאר המשפחה ולעולם בחייו הספיק להשאיר תערוכה שלמה מיוחדת כל כך, מושלמת כמעט..
    חבל על דאבדין ולא משתכחין. אוהבים אתכם

  3. איציק עטר

    ראיתי מבחר גדול של תמונות באינסטגרם שלו. אבידה גדולה. עין פנומנלית, שפה אישית, רגישות אינסופית ויכולת להבליט ניואנסים אוניברסליים דרך המציאות האישית שלו כחייל כאן. אמנות ישראלית עילית, הכי מרגשת שראיתי שנים. וראיתי לא מעט.

  4. אהוד אמיר

    איזה כאב. איזה איש נדיר.

  5. עודד גולדברגר

    בחור רגיש וחכם מאוד

    משפחצ ליפשיץ- הלב אתכם❤️

  6. בלהה פוקס

    צלם מחונן . מצבים בנאליים יומיומיים קופאים לפריים מהפנט, קסום , חד פעמי.
    עין רגישה לניואנסים קטנים של מציאות, בתוספת שליטה טכנית נפלאה, הופכים כל צילום ליצירת מופת. אתכם בכאככם הנורא.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden