Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
The Critical F // החיים בלי אופנה מהירה
שינויים תמיד עוברים דרך הכיס
אנחנו לפעמים שוכחים שפעם היה דבר כזה ״חיים בלי אופנה מהירה״. למעשה, אופנה מהירה – מהסוג של זארה, חיים ומשה, מנגו – היא המצאה משנות ה־80, והיא הפכה לתופעה גלובלית רק משנות ה־90 ואילך.
אופנה מהירה היא מודל קמעונאי שמבוסס על המצאה אמריקאית בשם ״קוויק ריספונס״. במקור, המטרה של קוויק ריספונס הייתה להילחם בתופעה הולכת וגדלה של מותגים אמריקאים שהחלו להעביר את הייצור למדינות עולם שלישי. תעשיית הטקסטיל האמריקאית יזמה בתגובה מודל מעניין.
מכיוון שהזמנות מהמזרח הרחוק מצריכות כמויות גדולות, אורכות חודשים ארוכים, ולא מאפשרות להתאים את הייצור לדרישת הלקוחות בפועל, היצרנים האמריקאים הציעו למותגים לייצר אצלם, קרוב לבית ומהר, מיני־קולקציות ניסיוניות שלא מצריכות שינוע ארוך. הרעיון היה שאם הקולקציה הניסיונית תימכר יפה, או־אז יפנה המותג להזמנות בהקף גדול יותר בחו״ל.
על הנייר זה היה אמור להיות סיפור הצלחה. גם תישאר ליצרנים האמריקאים עבודה, וגם המותגים יוכלו להנות מהמחירים הזולים שמציעות המתפרות בחו״ל, אבל בלי להסתכן בהזמנה גדולה שתתברר כלא מתאימה לטעם הקהל.
בפועל, קוויק ריספונס הפכה לאמנות המכונה אופנה מהירה. במקום שאותן מיני־קולקציות יהיו מבחן לקולקציות גדולות יותר, הן הפכו לדבר עצמו. מותגים החלו לשגר לחנויות מקבצים של קולקציות קטנטנות יחסית כמה פעמים בשבוע, וכשהן נגמרות, הן פשוט מוחלפות באחרות.
עניין ההזמנה החוזרת בהקפים גדולים הפך יחסית שולי. במקומה – התחדשות מתמדת של סחורה שמשונעת באמצעים מהירים בהרבה כמו מטוסים או מיוצרת קרוב לבית. לא סתם זארה מייצרים בספרד, פורטוגל או מרוקו את קולקציות הטרנד.
כבר עשור לפחות שמוכרזת מלחמה על האופנה המהירה. על ידי ארגונים. על ידי סרטים דוקומנטריים. על ידי האיחוד האירופאי. אבל כלום לא עוזר. הצריכה שלה בשיאה.
בקפיטליזם, כמו בקפיטליזם, שינוי אמיתי יכול לבוא רק כשנכנסים לתמונה אינטרסים כלכליים. מהסיבה הזו מעניין לבחון את הצעדים של וסטייה קולקטיב, אתר ענק לאופנת יד שנייה. אחרי שבשנה שעברה הוא הגביל את מכירתם של מותגי אופנה מהירה מסוימים, בשבוע שעבר הוא השלים את המהלך והכריז שפרטי אופנה מהירה לא יסחרו יותר דרך הפלטפורמה שמחברת בין משתמשים פרטיים.
לווסטייה קולקטיב יש כמובן אינטרס כלכלי: האחוזים שהוא מקבל ממכירת פריטי מעצבים יקרים גבוהים יותר. עם זאת, הידיעה שערוץ מכירה מרכזי כזה חסום לאופנה מהירה, עתיד לשנות את הרגלי הצריכה, שכן צרכנים יעדיפו להשקיע בפריטים שהם יוכלו למכור שוב. ככה זה בחיים – שינויים תמיד עוברים דרך הכיס.
View this post on Instagram
האובססיה הדורית לאותנטיות
אני בעיצומו של מחקר חדש, וכהרגלי – אני תמיד מוצא את עצמי עוסק שעות בנושאים שלא בהכרח קשורים לנושא. אחד מהם הוא האובססיה הדורית הנוכחית לאותנטיות, ולתת־הסעיף שלה אינדיווידואליות (״היה אתה עצמך״ היא הרי תמצית האותנטיות).
על פניו, בתרבות משופעת בפייק־ניוז, בתרבות שבה כל חוויה ממותגת, משווקת ומהונדסת, בתרבות שבה כל אחד יכול לעטות איזה פילטר שהוא רוצה, חייב להיות לאותנטיות – במובן של אמת שורשית וגרעינית – ערך של ממש. אותנטיות היא מה שאמור לעזור לנו לנווט בסבך הקיום, להבדיל בין אמת לשקר, בין המתועש לאנושי. במובן הזה, אותנטיות משמשת כמצפן גם למציאת העצמי, ולאיתור חוויות שאמורות לדור בכפיפה אחת עם אותו עצמי־אמיתי.
אבל ככל שנוקף הזמן מסתבר שהלהט לאותנטיות לא נובע מחיפוש אמת, או מחיפוש חוויה שורשית, אלא בעיקר מכיסוי האמת. אנחנו רודפים אחרי האותנטי בעיקר כדי להסתיר את עד כמה אנחנו עצמנו רחוקים ממה שאנחנו מספרים על עצמנו.
הסוגייה הזו צפה שוב בעקבות ההתלהבות העצומה מבלאק־פריידיי־סייבר־מאנדיי. האתר ״ביזנס אוף פאשן״ ניסה להסביר איך קורה שבסקרי צרכנים – חלקם נערכים על ידי חוקרים מאוניברסיטת הרווארד – לקוחות מעידים באופן מפורש על הרצון שלהם לקנות אופנה מקיימת, המטיבה עם הסביבה, ואף מוכנים לשלם עבורה מחירים הגבוהים ב־12 אחוזים, אך בפועל הרגלי הקנייה שלהם נותרים כפי שהם – הרבה, מזהם וכמה שיותר זול.
אפשר להסביר את הסיבה לפערים מכמה זוויות שונות. אחת, למשל, היא שהסקרים לא טובים ולכן אינם משקפים את המציאות. צרכנים יכולים לענות על תשובות פשוטות יותר של כן או לא, אבל הם מתקשים לנסח מוטיבציות או התנהגות.
סיבה נוספת היא שחלק ממי שמקיים את הסקרים האלה, שמעידים על ענין גובר בציבור באופנה מקיימת, יש לו אינטרס כלכלי לקדם את הממצאים האלה. כל זה מצטרף לכך שהמושג ״אופנה ירוקה או מקיימת״ לא אומר לאנשים יותר מדי, וקשה להבין מהי המשמעות שלו בפועל, מה גם שאין אמת מידה נגישה שקובעת מתי פריט הוא מקיים או לא.
אבל סביר להניח שהסיבה הטובה יותר קשורה לפער שבין כוונה לפעולה. על פי סוכנות הייעוץ קנטאר, 40 אחוזים מהצרכנים הבריטיים העידו שהם נמנעים מאופנה מהירה. עם זאת, חצי מהם רכשו לפחות פריט אחד במותג אופנה מהירה בשנה שעברה.
הסעיף האחרון אולי מעיד יותר מכל שהדבר האותנטי ביותר ביחס לבני אדם הוא הדחפים שלהם. או כמו שאמרה לי אחת המורות שלי הגדולות שלי באוניברסיטה – ״בני אדם מונעים מתשוקות ואיוויים. לא מעקרונות. אם היינו מונעים מעקרונות, היינו קונים אחרת״.
View this post on Instagram
בירקנשטוק מהסוג שכבר היה כדאי להחליף
בעבר לא הקדשתי יותר מדי מחשבה לשאלה מדוע בהייטק מתלבשים כל כך פשוט. בניגוד לתעשיות משרדיות אחרות – בנקאות או עריכת דין – שמאופיינות בלבוש פורמלי יותר, הייטק היא תעשייה שיותר ממקובל בה להופיע למשרד בבירקנשטוק מהסוג שכבר היה כדאי להחליף.
אמנם הייטק הוא מושג רחב, אבל שורשי תרבות ההייטק העכשווית נעוצים במהפכת הדור השני של האינטרנט, שהחלה בסוף שנות ה־90. בגדול, הדור הראשון של האינטרנט היה מאופיין בזרימת מידע חד־כיוונית. גלשנו באתרים שמהם צרכנו מידע, מחדשות ועד לפורנו.
הדור השני של האינטרנט לעומת זאת, הפך את היוצרות. הוא איפשר לגולשים להיות מעורבים בהפקת המידע והתוכן. ב־30 השנים האחרונות קמו אתרים לשיתוף קבצים, פורסמו תוכנות בקוד פתוח, ובלוגים אישיים החלו לצבור תאוצה ממשית על חשבון העיתונות המסורתית. השיא הגיע עם הרשתות החברתיות, שמבוססות על מאפיין אחד בלבד – תוכן משתמשים.
השיתופיות הזו שמאפיינת את הדור השני של האינטרנט היא תולדה של אג׳נדה. כפי שמתארת זאת אליס אי. מרוויק בספר ״סטטוס אפדייט״, מה שהוביל בזמנו חלוצים בתחום לפתח פלטפורמות שיתופיות היה גישה אנרכיסטית. המטרה שלהם הייתה לקחת את האינטרנט, שהיה ריכוזי מאוד בידיהן של חברות טכנולוגיה מעטות, ולבזר אותו; לפתוח אותו כדי שעוד קהלים יוכלו לקחת חלק בכתיבת קוד, בפרסום תכנים, בהבעת דעה.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
הגישה האנטי־ממסדית הזו, שאפיינה את ימיו הראשונים של הדור השני של האינטרנט, מסבירה גם מדוע אלה שפיתחו אותו ביקשו להפנות עורף לעולם העסקים הישן. חמושים בגישה שהיא לכל הפחות דמוקרטית, אם לא פיראטית, הם דחו את מה שנחשב כאמות מידה חומריות להצלחה.
כדרכו של הקפיטליזם המאוחר, חלקם נעשו לעשירים מאוד בעקבות אותה מהפכה, אבל האתוס שמוביל עד היום חברות רבות התחום האינטרנט השיתופי הוא סלוגנים נוסח ״לשנות את העולם״. כסף הוא לכאורה תוצר משני. זו הסיבה מדוע גם אם עובדי הייטק זוכים לתנאים מפנקים ברמת הארגון ובכל מה שקשור לתפוקת העבודה עצמה, הרי שהחצנה של כסף ומעמד באופן אישי – על ידי בגדים ממותגים או מפוארים מדי – נחשבת בתרבות הארגונית הזו לטעם רע.
זה גם מסביר מדוע רבים כל כך בתעשיות האלו מאמצים תורות מזרחיות רוחניות ולא־חומריות, לרבות יוגה, בודהיזם או מדיטציה. מרוויק אף מצביעה על הפופולריות העצומה של פסטיבל ברנינג־מן בקרב אותם עובדי הייטק – פסטיבל שכה מבוסס ביסודו על ההפך המוחלט מקפיטליזם וסדרי העולם המעונב עד שהוא מוכן לשרוף את הכל.
ואם לוקחים בחשבון את כל הצביעות הגואה ברשת החברתית, אולי זה לא כל כך משונה לחשוב על כל זה דווקא עכשיו.
הטקסטים התפרסמו לראשונה בחשבון האינסטגרם של לירוי שופן בחודש האחרון
View this post on Instagram
