כל מה שחשוב ויפה
מה אם. דיסני+
מה אם. דיסני+

״מה אם?״ עונה 2: קצת ״בדיוק ככה״ וקצת ״אבל למה?״

סדרת האנימציה האנתולוגית של מארוול חוזרת לעונה שנייה, כשחלקה מורכב מפרקים לפנתיאון וחלקה האחר - איך נאמר זאת בעדינות - קצת פחות. האם זה הזמן עבור ענקית המדיה להתחיל לקחת יותר סיכונים?

חכמים מעתיקים וגאונים גונבים. זה המוטו שעומד בבסיס מקצה השיפורים שערכו בעונה השנייה של סדרת הטלוויזיה מבית מארוול – ״מה אם?״. הסדרה, נזכיר, היא סדרת אנימציה אנתולוגית המציפה היפותזות באשר לתפקוד המולטיוורס (ה״רב־יקום״) הבלתי נגמר, כמו לדוגמה – איך היו מתגלגלים הדברים אם פרט אחד היה משתנה; מה היה קורה אם דמות אחת הייתה מתה והשנייה חיה; מה אם הגיבור היה נבל והנבל גיבור.

בעונתה הראשונה, למרות הרעיון המבטיח, התוצאה שעלתה הסתכמה בשאלה ״מה אם זו הייתה סדרה שמעזה לעשות קצת יותר?״. זו היתה עונה בינונית – טובה אסתטית אבל לא קונסיסטנטית מספיק, עם תחושה עזה של פוטנציאל לא ממומש. העונה החדשה עונה לשאלת התעוזה. זו אמנם תשובה חלקית ולא חפה מבעיות, אבל זו התחלה טובה. עדיף מאוחר מאשר לעולם לא.

הגאונות ניכרת בעיקר בגניבה, לא בהעתקה של מארוול מעצמם, דבר שהפך לסוג של מומחיות לטוב ולרע. העונה השנייה של ״מה אם?״ שודדת בהצלחה רבה מהשדה התרבותי והאודיו־ויזואלי, בעיקר מהקולנוע, ומצליחה להפיק כך פרקי מופת חכמים לצד יצירות שכולן שעשוע ותעוזה. עם זאת, כשהיא מעתיקה, בעיקר מעצמה, היא רק ממחזרת את מה שעשתה בעונה הקודמת ובכלל לאורך שנות קיום האולפן הקולנועי.

השוד מתחיל בפרק ראשון לפנתיאון, שכולו הומאז׳ לז׳אנר הבלשי, לסגנון הפילם־נואר ובפרט לסרט ״בלייד ראנר״. פרק זה מתמקד בנבולה, בלשית מחוספסת בכוחות המשטרה של נובה. העלילה עוסקת בפיענוח תעלומה מסתורית סביב מותו של יאנדו, ההולכת ומתגלה כסיפור מורכב יותר משנראה בתחילה. זה לא רק הפרק הכי טוב בעונה זו, אלא הדבר הכי טוב שיצא מהטלוויזיה של מארוול מאז ״וונדה ויז׳ן״ – שבדומה לעונה החדשה של הסדרה הנוכחית, בנתה את הצלחתה ויחידותה הודות למלאכה ז׳אנרית (במקרה שלה – הסיטקום האמריקאי לדורותיו).

דבר דומה לעשייה בפרק של נבולה מתרחש בפרק נוסף: בספיישל חג המולד, האפי הוגן ואורחי אירועי הכריסמס מופתעים לגלות שג׳אסטין האמר, אויבו הוותיק של איירון מן, פורץ למגדלי הנוקמים עם חבורה של בריונים על מנת לגנוב לטוני נסיוב שעליו עבד כדי ספק לייצר־ספק לייצב את רוחו של הענק הירוק.

במפתיע, הגיבור הוא לא אחר מהאפי הוגן, ראש צוות האבטחה של טוני סטארק שסוף סוף מצליח להצדיק תפקיד – אולי התפקיד המיותר בעולם: מאבטח של איירון מן. הוגאן תמיד היה דמות שולית אך מלאת חדווה ושעשוע. בפרק זה הוא מקבל הזדמנות לככב, וזה מתאים כמו גרב חג המולד לרגל.

מדובר בפרודיה ברורה ומכתב אהבה לסרט ״מת לחיות״, שבו כיכב ברוס וויליס מול הנבל הקולנועי המוצלח האנס גרובר שאותו גילם אלן ריקמן המנוח. מלבד נונסנס והומור מוצלח, הוא מרפרר בדיוק משעשע למקור השראתו. הפרק כולו כיף טהור, גם אם מטורלל וטיפשי.

השיא מגיע בפרק השמיני שאין איך לתאר אותו מלבד הדבר הכי בונקרס שמארוול עשו. פשוט מופרע. העלילה עוסקת בהיפותזה המסתכמת בכך ש״המאה ה־17 והמאה ה־21 נדבקו כמו מסטיק״ וזה מאיים על שלמות היקום. זה לא רק מאיים על שלמות היקום, זה הופך אותו למגרש משחקים.

על טהרת האקספרימנטליות

מארוול עושים ״מה אם?״ לעצמם ומתעצבים מחדש על טהרת הסטים־פאנק, תת ז׳אנר של מדע בדיוני. הפרק עשיר בגרסאות שונות לדמויות מוכרות ולא מפסיק לרפרפר לשלל טקסטים ספרותיים וקולנועיים ואפילו כמה קריצות לתאגיד האם שלהם – דיסני; מרובין הוד ועד ד״ר ג׳קל ומיסטר הייד, מסרטי הייסט כמו ״אושן 11״ ועד שייקספיר. אפשר סרט שלם כזה בבקשה?

לא בפרק זה, לא באלה שהזכרתי ובכלל, יש איזה צורך לבסס הגיון עלילתי. זה מיותר לחלוטין. ולמרות זאת מארוול מתעקשים לעשות זאת. מילא. זוהי עוד תכונה של מארוול שאפשר להשאיר מאחור, במיוחד בסדרה הזו. אבל זה לא מפריע לפרקים הללו להשיג את מטרתם: לשחק עם מוסכמות ז׳אנריות, לחלוק כבוד לטקסטים בולטים בתרבות הפופולרית ולוותר על זיקה עלילתית מובנת מאליה.

על כחצי עונה אפשר לוותר, ואת החצי השני חובה, אבל ממש חובה לראות. היא במודע מחווטת את עצמה דרך מערכות ז׳אנריות מעניינות, בוחרת בדמויות שוליות לעבור למרכז וכורכת את עצמה באהבת התמונה הנעה בפרט והאמנות בכלל

למרבה הצער, החצי השני של העונה מחוויר אל מול הפרקים המעולים שבתחילתה, ולפרקים שבו יש שני מאפיינים עצלים: הראשון הוא לוותר על הרעיון האנתולוגי ולייצר חוט עלילתי מקשר (מה שהופך את ״מה אם?״ לקצת ״אבל למה?״). השני הוא הבחירה המזעזעת בפגי קארטר להוביל את המרד נגד הרעיון האנתולוגי. פגי, שהתחילה בעונה הקודמת כקפטן במקום סטיב רוג׳רס, עוברת בין יקומים ומתמודדת עם אתגרים חדשים וישנים גם יחד. אז גם ״אבל למה?״ וגם ״למה דווקא היא?״.

בין אם פגי שם או לא, אלו הם הפרקים שמארוול בעיקר מעתיקה מעצמה וממחזרת את השבלונה הנדושה שכבר חרשה לאורך ולרוחב. היא יוצאת נפסדת. הפרק השני לדוגמה, מראה מה היה קורה אם היו ״הנוקמים״ מורכבים מצוות אחר, בתקופה אחרת, ונאלצו להתמודד עם איום קצת אחר מכוכב קצת אחר. דבר נוסף מתרחש בפרק האחרון, שגורר איחוד שאף אחד לא רצה ואף אחד לא ביקש בין שניים מן הפרקים החלשים שהיו בעונה הראשונה. שניהם למעשה פח מחזור לא אקולוגי של רעיונות אמנותיים כושלים.

birds

על כחצי עונה אפשר לוותר, ואת החצי השני חובה, אבל ממש חובה לראות. היא במודע מחווטת את עצמה דרך מערכות ז׳אנריות מעניינות, בוחרת בדמויות שוליות לעבור למרכז וכורכת את עצמה באהבת התמונה הנעה בפרט והאמנות בכלל.

ואפרופו אמנות: חל כיול ושיפור אסתטי ראוי להערכה באנימציה, שכבר בנקודת הפתיחה הייתה טובה, הודות לכך שהיא ערכה היברדיות ויזואלית מעניינת של עולמות הקומיקס וקולנוע לייב־אקשן. השפה משתנה בהתאם לחוקי הז׳אנר, שנבדלים בין פרק לפרק. איפה שהעלילה מרשה לעצמה יותר מבחינת תוכן – כך מצליחה הצורה להדביק את הקצב ולהמריא. בדומה לתוכן, נוצר גם מגוון חזותי עשיר ומעניין בהרבה ממה שאפיין את העונה הראשונה.

כמו שאמרתי מספר פעמים בהקשרים שונים, כשמארוול בוחרת לשחק ״מה אם נוותר על ריצוי מעריצים״ (לכל הפחות במדיום הטלוויזיוני) – היא פורחת, מראה כי עשייה טלוויזיונית איכותית מצוירת היא לא רק ״מה״ ו״אם״ אלא ״איך״ ו״כמה״. איך אפשר לעשות משהו מעניין, וכמה רחוק אנחנו מוכנים לקחת את זה?

הפרקים הניסיוניים בעונה השנייה הראו מעל לכל צל של ספק, ש״מה אם?״ יכולה להרשות לעצמה להתהוות על טהרת האקספרימנטליות ולקיחת הסיכונים. יתרה מכך, אולי שם טמון כוחה, שכן ממש אין מה להפסיד. וזה דבר שאולי, בנקודה זו, בעוד מארוול מדשדשת ומתמודדת עם צרות, היא צריכה לעשות כדי להציל את עצמה. אבל זה כבר ״מה אם״ מורכב יותר לעשייה עבור ענקית המדיה שנמצאת בנקודת השפל שלה.


מה אם – עונה שנייה | דיסני+
יוצר: איסיי בראדלי
תשעה פרקים
3.5 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden