כל מה שחשוב ויפה
שאיה חזן, הבל פה
שאיה חזן, הבל פה

במוזיאון תל אביב הפה נפער, אבל כמה אישי מה שיש לו לומר? 

האמנים ב״פה פעור״ נוקטים באמצעים חזותיים ופיזיים שונים כדי להזכיר לנו שהשפה היא מניפולטיבית, כוזבת, מבטיחה ומאכזבת. אך הרגעים המוצלחים בתערוכה הם אלו שמראים שכדי להתקרב זה לזו, אין לנו דרך אחרת מלבד השימוש בשפה המדוברת

בשנת 1969 האמן והמלחין האמריקאי אלווין לוסייה הלחין את עבודת הסאונד I Am Sitting in a Room (״אני יושב בחדר״), יצירה שהפכה לאחת מעבודותיו הנודעות ביותר. העבודה פשוטה לכאורה, כפי שכותרתה מציעה: לוסייה ישב בחדר והקליט את עצמו מקריא טקסט. בהמשך, השמיע את ההקלטה והקליט אותה מחדש.

בשלב הבא הקליט שוב את ההקלטה המוקלטת. כך יצר שכבות על גבי שכבות של אותו מקטע סונארי זהה־אך־שונה, מעין תל ארכיאולוגי של קול הקורא אל עצמו. ריבוי וריבוד שכבות הקול שנארגו זו בזו הופך את ההאזנה ליצירה למתסכלת לפרקים, לפחות עבור מי שמעוניין להצליח לשמוע את מילות הטקסט שמקריא לוסייה; מתישהו בתהליך המילים הופכות לבליל צלילים בלתי ניתן להבנה, שמתחלף ומשתלב בתדרים הסונאריים שעולים מתוך החדר בו ישב.

אחד מהמיתוסים המוכרים אודות היצירה הוא שלוסייה יצר אותה משום שרצה להתמודד עם הגמגום שממנו סבל ולהנכיח אותו באמנותו. אני לא יכולה שלא לדמיין את לוסייה המגמגם, את הרטט שעבר בשפתיו, כשאני מאזינה לעבודה – למרות שהנכות השקופה הזו לא ניכרת או מובלטת במיוחד בתוצר הסופי.

״אני מתייחס לפעילות הזו לא כל כך כהדגמה של עובדה פיזית, אלא יותר כדרך להחליק כל חריגות שעשויה להיות בדיבור שלי״, הן המילים שעימן לוסייה חותם את הטקסט שהוא מקריא, במעין קריצה פנימית שמצביעה על המכאניזם המקולקל שלו, זה שהופך אותו לפגיע, לאנושי.

מילים כמו חול ואין מה לאכול

קשה שלא להרהר בלוסייה המגמגם במהלך ביקור בתערוכה ״פה פעור״, שנפתחה במוזיאון תל אביב בחודש יוני בשנה שעברה ותינעל בשבוע הבא, באוצרותה של עדי דהן. במסגרת התערוכה מוצגות עבודות של שלושה יוצרים: עבודת וידאו ומיצב טקסטואלי של שאיה חזן; עבודת וידאו של חביב קפצון; ומיצב פיסולי וקולי של ליאור ווטרמן.

בדומה ללוסייה, חזן, קפצון וווטרמן שלושתם חוקרים את התפקיד של הדיבור כמעצב תודעה ותהליכים בינאישיים, חברתיים, תרבותיים והיסטוריים. מיצב הסאונד הפיסולי של ווטרמן, החולש על פני חלק גדול מחלל הגלריה, אפילו מאזכר את עבודתו של לוסייה במבנה ההרמטי שלו, שבו הפסלים החכמים שיצר מגיבים זה לתדר הקולי של משנהו במעגל סגור ורפטטיבי.

אך בניגוד ללוסייה, העבודות של השלושה חפות מאלמנט של וידוי, של שימוש בשפה כדי להצביע על משהו אישי במהותו שמניע אותם.ן כבני אדם. נדמה שבמקום להתבונן פנימה הן מפנות את מבטן אל ההיסטוריה הרחוקה או אל התרבות העכשווית.

חביב קפצון, האסטרונאוט העירום

חביב קפצון, האסטרונאוט העירום

אצל קפצון מדובר במחקר אנתרופולוגי־חזותי אודות התפתחות הדיבור האנושי, ובפרט עצם ההיואיד, ״עצם הלשון״ שנמצאה בשלד ניאנדרתלי במערות הכרמל בשלהי שנות ה־80 והובילה חוקרים לשער שלאדם הניאנדרתלי הייתה יכולת להשתמש בשפה מורכבת; אצל חזן המחקר הוא פוליטי־תרבותי, כזה שבו היא מתנגחת בתרבות הפופ, בעולם הטוויטר והפייק ניוז, כדי למחות על המניפולציה הפסיכולוגית שבעלי כוח עושים בשפה כשהם מפסלים אותה כרצונם על מנת לקדם את האינטרסים שלהם.ן.

בקטלוג היפה והמקיף שעיצב איל זקין ופורסם לצד התערוכה, מספרת דהן במאמר שכותרתו ״מה שפער את הפה היה בכלל אוזן״, שהמוטיבציה הראשונית לצלילה למחקר המשותף עם חזן, קפצון ווטרמן נבעה מעבודת תחקיר מוקדמת יותר שביצעה לקראת תערוכה אחרת שהוצגה במוזיאון ושעבורה שימשה אוצרת משנה.

בעבודה לקראת ״דוד אבידן: נביא מדיה״ (אוצר: אורי דרומר), העמיקה דהן במחקר על דמותו של המשורר העברי המהפכני. היא מתארת בטקסט שחיברה שמצאה את עצמה מאזינה במשך חודשים ארוכים לקלטות שבהן הקליט את עצמו מדבר וממפה את המהלכים האישיים והיצירתיים בחייו, ושחשה התרוקנות ואפילו אבל מסוים כשתהליך ההאזנה האינטימי הגיע לסופו.

האנקדוטה המרתקת הזו, שנעלמת מעיניהם של רוב מי שיבקרו בתערוכה, שופכת אור אחר על העבודות, שבמובנים רבים לא מחדדות את המסעות הפרסונליים של יוצריהן אלא מדגישות בעיקר עד כמה השפה בימינו היא מתעתעת, בלתי־אישית, מופקעת מהגוף שמפיק אותה לטובת השתרשרות אינסופית של כוח ומשאבים פוליטיים עד שהיא מתרוקנת ממשמעות. או כפי שגורס ביטוי עממי שמכוון לעיתים תכופות כלפי ההנהגה הנוכחית בישראל בימות המשבר החריף בו אנחנו נתונים.ות: ״מילים כמו חול ואין מה לאכול״.

המחשבה הזו ניכרת בעיקר בשתי היצירות של שאיה חזן, שמתגלה כיוצרת רב־תחומית עוצמתית ובעיקר ככותבת חריפה במיוחד, תכונה שבלטה כבר בתערוכת היחיד שהציגה בחלל האופנובנק (שנסגר), ״בינתיים, אדם וחווה בגן עדן״ – מיצב רקמה וסאונד שגולל טקסט מהורהר ומעורער שכתבה על זוגיות סימביוטית שהסתיימה במוות.

שאיה חזן ואורי טוכמן, מכתב אהבה מכותב הנאומים לפה של הפוליטיקאי. צילומים: דניאל חנוך

שאיה חזן ואורי טוכמן, מכתב אהבה מכותב הנאומים לפה של הפוליטיקאי. צילומים: דניאל חנוך

ב״פה פעור״, חזן חברה לאמן אורי טוכמן כדי ליצור את המיצב ״מכתב אהבה מכותב הנאומים לפה של הפוליטיקאי״. במיצב, זוג כפות ידיים עשויות עץ ופליז מקלידות ללא הרף מכתב רווי ארס וארוס של כותב נאומים, דמות צללים שיכולה לממש את עצמה רק דרך פיו של הפוליטיקאי שהוגה את מילותיה. ״אנחנו יודעים טוב מאוד שגם הנאהבים ביותר איבדו מזוהרם. נראה שהפה שלך והידיים שלי הם הבאים בתור״, כותבת חזן בשם הדמות המודחקת, זו שקולה מוחרג מרשותה לטובת האחר.

״בוא אם כן נהנה עוד קצת, רק עוד כמה רגעים״, כותב הנאומים שלה מפציר, ובכך מזכיר לנו שהשפה, זו שאנחנו רוכשים במשחקיות בשלבי ההתפתחות הראשונים שלנו כפעוטות, היא משחק ארוטי־אינטלקטואלי שעצם קיומו מותנה בערך החליפין שלו, בכך שהוא חולף ומוחלף בין גוף לגוף.

הדיבור כפרפורמנס

ב״הבל פה״, עבודת וידאו מטרידה ומכמירת לב בת 12 דקות בכיכובה המופתי של השחקנית סוזן גלמן, חזן מרחיקה לכת צעד נוסף אל עבר הטריטוריה שבה משחק השפה יוצא מכלל שליטה וקורס לתוך עצמו. היא מגוללת את סיפורה של שחקנית ואמנית פיתום, שמופיעה בחדר אירוח טקסי ומשונה אל מול קהל פנסיונרים מנומנם ואדיש.

היא פותחת את המופע שלה בהתנצלות על כך שבוקע מפיה ריח רע, ואומרת שהיא מקווה שהוא יחלוף ככל שדיבורה יתקדם ויתפתח. זו אנלוגיה מובהקת לעולמות הפוליטיקה והבידור העכשוויים, ואולי גם לעידן הנוכחי שבו אינטליגנציה מלאכותית ומערכות שירות מקוונות מחליפות את חותמת הקול האנושית והאישית.

בעולמות הללו, שבהתהוותם האפוקליפטית אנחנו חוזים ממש בעת כתיבת שורות אלו, הדיבור משמש בראש ובראשונה ככלי שרת מרכזי בפרפורמנס שכל מהותו הוא אחיזת עיניים, תרגיל קפטיליסטי בשכנוע. בעבודה, במקום להשתמש בבובה כנהוג במופעי פיתום, השחקנית משתמשת באגרוף שלה – כמו מנכיחה את העובדה שגם המילים הסוחפות ביותר, אלו שמצליחות להמם ולטשטש את האמת, לא באמת יכולות לייצר הזרה או פנטזיה מושלמת כי הן באות מהגוף האנושי הבלתי מושלם וחוזרות אליו.

שאיה חזן, הבל פה

שאיה חזן, הבל פה

אצל חביב קפצון, בעבודת הווידאו בשלושה מסכים ״האסטרונאוט העירום״ (ששמה קורץ לחיבור של האמן והסופר האמריקאי וויליאם בורוז, שבה תיאר את השפה כווירוס) נקודת המבט נעה בין הציניות המלומדת שמאפיינת את היצירה של חזן, לבין מחקר כנה שמצטיירת בו השאיפה להבין מה השורשים של הדיבור, או ליתר דיוק – למקם על ציר הזמן את נקודת השבר שבה השפה, שנרכשה על ידי האדם בתהליך אבולוציוני עשיר, מתרוקנת ממשמעות.

קפצון דן בממצא אודות האדם הניאנדרתלי שנמצא במערות כבארה דרך תיעוד חזותי של מרכז המבקרים של המערות בכרמל, ושל מעבדת מחקר באוניברסיטת תל אביב. העבודה מתרוממת כשקפצון נסוג במכוון מהמחקר ההיסטורי לטובת נרטיב מילולי וויזואלי מפוצל שבו שרטוטים כמו־ילדיים על גבי המסך מתמזגים עם קריאות של קולות רובוטיים המהדהדים שוב ושוב אמירות שמוכרות לנו משלל מאבקי זכויות היסטוריים, עד שהן נהפכות לנבובות: Free the people, Fuck the people, For the people, Free Palestine, Free Britney, Free the nipple.

ההגחכה שיוצר קפצון נוכח הלהיטות שבה תנועות אנושיות מתארגנות סביב סיסמאות מצטלצלת ביתר שאת במיוחד עכשיו בימי המלחמה, שבהם הדיסקורס הציבורי נשטף בוויכוחים לוהטים על אמיתותם ומשמעותם של ביטויים דומים העוסקים בחופש תנועה, חופש פעולה מדיני לעומת חופש פעולה אנושי, חופש של גוף שבוי וחופש של גוף כבוש.

הפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז׳אק לאקאן, שהעלה על נס את חשיבותה של השפה המדוברת הן במישור ההתפתחותי והן במישור הטיפולי, כתב ב־Écrits, ספר המאגד את כתביו (ואני מתרגמת בתרגום חופשי מצרפתית): ״אני מזהה את עצמי בשפה, אבל רק על ידי כך שאני מאבד את עצמי בתוכה כמו אוביקט״. ב־״המת שלא נולד״, מיצבו של ליאור ווטרמן, אפשרות זו של אובדן בתוך סבך השפה באמצעות הפיכה לאובייקט מתגשמת באופן כמעט ליטרלי באמצעות סדרה של אוביקטים, פסלים דמויי מכונות ספק־אנושיות שמשתמשים בקול כדי לתקשר זה עם זה.

ליאור ווטרמן, המת שלא נולד. צילומים: דניאל חנוך

ליאור ווטרמן, המת שלא נולד. צילומים: דניאל חנוך

הפסלים משמיעים הרהור של דמות שדנה בתיאורי גוף אנושיים וסינתטיים. בשלב מסוים בעבודת השמע הדמות פונה אל הצופה לעזרה. אם היה מדובר בעבודת תיאטרון, הייתי אומרת שווטרמן שובר את הקיר הרביעי. אך בתוך חלל הגלריה, שבו הגבולות בין היצירה לצופיה משורטטים אחרת, אפשר לקרוא את האקט של ווטרמן כתרגיל פלסטי, פסיכולוגי ופרפורמטיבי.

ווטרמן משתמש בסאונד כדי להצביע על כך שחוקי הצפייה בחלל המוזיאלי הם שרירותיים, ומפעיל את מנגנון השפה כדי ליצור יחסים חדשים, אינטימיים ומפתיעים בינינו לבין העבודה שברא. היא מדברת אלינו, והוא מעניק לנו את הבחירה אם להטות אוזן או להישאר אדישים לדיבורה.

השפה מתפצלת מהגוף

אולי הכמיהה האישית שלי לחוות את הרגע שבו היצירה, היוצר.ת והיצר מתמזגים זה בזו והמסכה נתלשת מעל לגוף העבודה כדי לחשוף את הפנים האמיתיות של יוצריה – בדיוק כפי שלוסייה עשה באופן מעודן, כמעט בלתי מורגש, כשהטמיר את הגמגום שלו לכדי יצירה על בדידות שממשילה את הקיום האנושי לתחנת משדר משובשת – היא לא רלוונטית במקרה הזה.

יתכן שהכוח של ״פה פעור״ נעוץ דווקא באווירה המתוחה, הקלינית, שמעורר המפגש בין העבודות, שהן בגדר שלושה קולות נפרדים שלא בהכרח מתיימרים להתמזג לכדי מקהלה אחת, שמנסים להגיע אל אוזניו של הצופה אך גם חושפים את הכישלון האינהרנטי לניסיון בעצם דיבורם.

פה פעור במוזיאון תל אביב. צילומי הצבה: דניאל חנוך

פה פעור במוזיאון תל אביב. צילומי הצבה: דניאל חנוך

אולי המהלך העיקרי שמכוננת התערוכה הוא חציבתה של אפשרות לחמוק מהאינדיבידואל המשמיע את רחשי האגו שלו לטובת שיח קולקטיבי המזכיר לנו שכולנו תוצרים של שפה. או כפי שניסחה זאת היטב הסופרת מורן שוב רובשוב בספרה ״אני דוברת שבע שפות וכולן עברית״: ״היה רגע שהבנתי את זה. זה לא אומר שעכשיו אני מבינה: גוף ושפה. השפה מתפצלת מהגוף בגרון. ברגע שהשפה התפצלה מהגוף, נולד אני. לפני זה לא הייתי אני. הייתי גוף. השחרור הוא לחזור לא להיות אני״.

כאוצרת, דהן הגבילה את המחקר שלה – ובצדק – לכדי התמקדות בשפה דרך פריזמת הדיבור. התערוכה המהודקת, הקורצת והחכמה שאצרה בעיקר מעוררת את התחושה שמדובר רק בפרק אחד מתוך אפוס ארוך שיהיה מעניין לראות אותה צוללת לקרבו, לצד האמנים.ות הנוכחיים.ות או עם יוצרים.ות אחרים.ות.

מה יש לאמנים ישראלים, דוברי שפה ישנה־חדשה, אזוטרית אך בעלת תפקיד היסטורי משמעותי ביותר, להגיד על נקודת הממשק שבין התרבות הכתובה לתרבות המדוברת? כיצד מושפע הטקסט הגופני מהטקסט הלאומי ולהפך? אלו אבידות איבדנו ואלו רווחים אספנו לחיקנו כשהתקדמנו מהיותנו חברה המשמרת את המסורות שלה דרך סיפורים בעל פה לחברה מבוססת־טקסט?

בימים אלו, שבהם הכיכר שמחוץ למוזיאון הפכה לחלל מחאה טראגי שבו נאומים חוצבי להבות מושמעים לצד מיצגים חזותיים־טקסטואליים שקוראים לגאולה או הפוגה מהמלחמה, השאלות הללו נדמות רלוונטיות מאי פעם.


פה פעור
אוצרת: עדי דהן
בהשתתפות: ליאור ווטרמן, שאיה חזן, חביב קפצון
מוזיאון תל אביב
נעילה: 3.2

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden