כל מה שחשוב ויפה
עידו מרקוס, The Blues Period. צילומים: ליבי קסל
עידו מרקוס, The Blues Period. צילומים: ליבי קסל

״צבע גובר על השפה״: התקופה הכחולה של עידו מרקוס

בגלריה החדשה של קרן בר גיל מציג עידו מרקוס את תערוכת היחיד המשמעותית ביותר שלו עד כה, שכוללת שלוש סדרות של ציורים שבהן דומיננטי הצבע הכחול - אחת מהן נוצרה אחרי פרוץ המלחמה. ״לנצח על צבעים זו פעולה שיש בה אחריות״, הוא אומר

עידו מרקוס לא מפסיק לצייר. לרגע. בסטודיו שלו שבעיר התחתית בחיפה, מאכלסים את החלל עד אפס מקום מאות על גבי מאות של ציורים שהוא יוצר על מצעי עץ בגדלים שונים, רובם קטנים עד קטנים מאוד.

שלוש סדרות מתוך גוף העבודות הענקי שלו מוצגות בתערוכת היחיד החדשה The Blues Period, שנפתחה בשבוע שעבר בגלריה החדשה של האוצרת קרן בר גיל ברמת השרון. יחד עם תערוכת יחיד מקבילה של אילנה דותן שנפתחה גם היא – מדובר בתערוכות היחיד הראשונות שמציגה בר גיל בגלריה שנפתחה לקהל לפני חודשיים, שעד כה הציגה רק תערוכות קבוצתיות (עם הסתייגות: תערוכת היחיד של איילת השחר כהן שאצרה רווית הררי ונפתחה בגלריה דנה ביד מרדכי נסגרה עם פרוץ המלחמה ומצאה בית חדש בגלריה, בווריאציה מעט שונה).

על התערוכה הנוכחית עובד מרקוס כבר למעלה משנה, וגם שמה – שמשלב בין רפרנס לתקופה הכחולה של פיקאסו לבין המונח ״בלוז״ שמיוחס לדיכאון – נקבע לפני אירועי ה־7 באוקטובר. היא כוללת שתי סדרות שעליהם החל לעבוד כבר בשנת 2018, וסדרה אחת חדשה, שהחל ליצור בשבוע שבו שוחררו חלק מהחטופים מעזה.

שלוש הסדרות מתאפיינות בשימוש בצבע הכחול על כל גווניו. ״אני לא צייר פוליטי, אבל באיזושהי צורה המציאות טפטפה אל היצירה והצבעים בציורים הפכו להיות כהים״, הוא מסביר. ״אלה סדרות שיש בהן יותר חושך מאור, שהצבע ששולט בהן הוא כחול כהה״.

אני לא צייר פוליטי, אבל באיזושהי צורה המציאות טפטפה אל היצירה והצבעים בציורים הפכו להיות כהים. אלה סדרות שיש בהן יותר חושך מאור, שהצבע ששולט בהן הוא כחול כהה

הפרקטיקה שאיתה מזוהה מרקוס בשנים האחרונות היא התמקדות בדימוי אחד ספציפי והתייחסות אליו בשלל סגנונות ציוריים, בעבודות שונות שמבוססות על אותו הדימוי הבודד. הפרקטיקה הזו הגיעה לשיאה בתערוכת היחיד שהציג במוזיאון הרצליה בשנת 2020 בשם וריאציות על jpg_1967 (אצרה: אילנית קונופני), שבה הציג כ־350 ציורים של אותו הדימוי של תמונה רנדומלית בפייסבוק של אחת מחברותיו.

גם בתערוכת היחיד ״לא החופשה שלי״ שהתקיימה בקיץ האחרון בגלריה לאמנות עכשווית במרכז ההנצחה בטבעון (אצרה: מיכל שכנאי יעקבי) הציג מרקוס סדרות של עבודות שמבוססות על אותו דימוי – הפעם דימויים שונים שהופיעו בחבילת שיקופיות אנונימיות ישנות, שמצא מרקוס מבלי לדעת מי היו בעליהם או מיהן הנפשות המצולמות.

אותן שיקופיות הן גם אלה ששימשו אותו ליצירת שתיים מהסדרות שהוא מציג כעת – באחת מהן דמות אנונימית שמצוירת מהגב, ובשנייה דימוי של משפחה שהופיעה בשקופית כהה מאוד, שבה בלטו רק פרחים צהובים בקדמת התמונה. בסדרה השלישית, שהתחיל ליצור לפני כשלושה חודשים עם החזרת החטופים, הוא מתייחס לדימוי מתוך צילום של בנו הבכור – אבשלום. ״זו הסדרה הכי אינטימית שלי עד כה, ובניגוד לדמות האנונימית שאנחנו רואים מאחור – הוא מישיר אלינו מבט״.

עידו מרקוס. צילום: ליבי קסל

עידו מרקוס. צילום: ליבי קסל

מרקוס (44) הוא בוגר המדרשה לאמנות בבית ברל (2008). מזה כ־15 שנה שהוא אמן פעיל בסצנה המקומית, ונחשב לאחת הדמויות הדומיננטיות בסצנת האמנות החיפאית. בין השאר הקים יחד עם חברים וקולגות את בית הספר הפרטי לאמנות ״הנביאים״, ואת הגלריה השיתופית ״האגף״ שפעלה בעיר התחתית בסוף העשור הראשון ותחילת העשור השני של שנות ה־2000. עד כה 14 תערוכות יחיד, ביניהן, מלבד במוזיאון הרצליה, גם בגלריות מסחריות כמו זימאק ורו ארט.

החיבור שלו עם האוצרת והגלריסטית קרן בר גיל החל כבר לפני למעלה מעשר שנים, במהלכן היו להם נקודות מפגש שונות. ״אני מרגיש שלקרן ולי יש חיבור אנרגטי״, הוא אומר, ״לשנינו יש אנרגיות גבוהות ושנינו מאמינים גדולים באמנות. אני שמח שיצא ככה שהיא אוצרת את תערוכת היחיד הכי משמעותית שלי עד כה, ואני מרגיש שמצאתי בית״.

לא מדובר בהיקסמות שלי מהאובייקט, אלא עיסוק במקום שמעניין אותי – המקום שבין הדימוי להפשטה. טווח הביניים הזה שאני מאוד אוהב. אני לא צייר פורטרטים. אני כן מתעסק בדמויות או בנוף, אבל בעצם כדי לעסוק באמצעותם בדרגות שונות של הפשטה

מרבית העבודות בתערוכה, מספר מרקוס, הן עבודות גדושות. ״אלה עבודות שהעמסתי עליהן הרבה שכבות של צבע. יש כאלה שעברתי עליהן שוב ושוב עד שהן עצמן נהיו כבדות פיזית. במקביל, מוצגות בתערוכה גם עבודות שכמעט ואין בהן צבע בכלל, והן כמו רוח רפאים של דימוי. יש טווח רחב בינן לבין העבודות עמוסות הצבע והחומריות, שהדימוי כמו טובע בתוכן.

״אני מציג בתערוכה מעל ל־100 עבודות, חלקן ענקיות בגודל שעדיין לא הצגתי אף פעם, וחלקן קטנטנות. הגדלים הבינוניים הם אלה שתמיד קשים לי, כי מבחינתי הם לא פה ולא שם. יש משהו דומה בעיניי בענק ובקטן מאוד, אני רואה אותם אותו הדבר כצייר״.

הסטודיו בחיפה

הסטודיו בחיפה

למה דווקא אבשלום?

״הדבר שהחזיק אותי באותה התקופה, עם תחילת המלחמה, הוא המקום של המשפחה והילדים. לקח לזה זמן להפוך לגוף עבודות משמעותי, גם כי לקח לי זמן לחזור להתרגש מצבע. בהתחלה היה הלם והיאחזות במשפחה במטרה לתיפקוד הכי בסיסי. כשחזרתי לצבע, עשיתי את זה דרך הדימוי הכי בנאלי ושגרתי, לכאורה – צילום בטלפון של בני. כמו בדרך כלל, לא מדובר בהיקסמות שלי מהאובייקט, אלא עיסוק במקום שמעניין אותי  – המקום שבין הדימוי להפשטה. טווח הביניים הזה שאני מאוד אוהב. אני לא צייר פורטרטים. אני כן מתעסק בדמויות או בנוף, אבל בעצם כדי לעסוק באמצעותם בדרגות שונות של הפשטה.

״עוד סיבה לעיסוק הזה הוא האכזבה שיש לנו מהאנשים המבוגרים בעולם. אין לנו הרבה תקווה או אמונה באנשי צבא או פוליטיקאים. ילדים הם התקווה שלנו ואת כל מה שאני עושה עכשיו – אני עושה בגלל הילדים שלי. הם המניע שלי ולמזלי יש אנשים כמו קרן בר גיל שאוהבים את האמנות שלי ותומכים בה, בטח כשהיא קורית באחת התקופות הכי מורכבות שהיו פה״.

מה גרם לך לחזור לצייר כשהחלו לשחרר חטופים?

״בתקופה הזאת, פתאום, היה שוב דיבור על חיי אדם – במקום על מוות. זה היה רגע של אנחת רווחה ואופטימיות, וזה מה שהייתי צריך כדי לאגור אנרגיה ולחזור לסטודיו ליצור. ברגע שזה קרה, הבנתי שזו גם האחריות האישית שלי. הסטודיו עבורי הוא מרחב מחיה שמספק לי תרפיה, וציור תמיד, מההתחלה, הוא עבורי כמו נשימה. גם אם אני לא יודע מה הולך לקרות בו – ולרוב אני לא יודע מראש – מתחיל בו תהליך שמרגש אותי, ובתקווה גם כזה שירגש אחרים אחר כך.

״המלחמה וכל מה שקרה בעקבותיה גרמה לי להיות יותר קשוח, אבל בשביל ליצור אמנות צריך להישאר לא־קשוח. האמנות מבקשת ממך את המבט הכי כנה והכי רך. זו דואליות שקשה לשמר במדינה הזאת. למרות שציור הוא חלק ממני כל השנים הוא עדיין מאתגר מבחינתי, הוא עדיין מסע. אבל ברגע שאני מצייר – אני יודע שבחרתי במקום הנכון. השאיפה הכי גדולה שלי היא להיות בסטודיו ולצייר כל יום״.

birds

את העבודות בתערוכה הנוכחית בחר מרקוס להציג ללא טקסט – לא כזה שלו ולא טקסט אוצרותי. ״צבע מבחינתי הוא כמו מוזיקה. הוא גובר על השפה. כשאתה רואה צבע אדום (או כחול) או שומע צליל מסוים – הכוח שלו הוא שונה לחלוטין מזה שמתקבל מהסברים בטקסטים. לנצח על צבעים זו פעולה שיש בה אחריות, מצד אחד לחופש ומצד שני להבנה של כללי המשחק.

״אין בתערוכה טקסט כי העבודות עצמן הן מורכבות, וגם קרן וגם אני הרגשנו שהצופים יכולים למסגר אותן בעצמן ולהעניק להן פרשנות, לקחת אותן למקומות שלהם. אלה עבודות שלא זקוקות לטקסט נוסף. בסופו של דבר, המטרה שלהן היא לרגש״.


עידו מרקוס | The Blues Period
אוצרת: קרן בר גיל
הגלריה של קרן בר גיל, נווה רעים 29א׳, רמת השרון
נעילה: 19.4; שיח גלריה: 5.4 בשעה 11:00

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

2 תגובות על הכתבה

  1. זיווה

    ברגיל אוצרת? נשמע משעשע. היא מוכרת ורק מוכרת.לנשות מפונקי רמה"ש וסביון. היכן היא למדה אוצרות?

    1. אמנון

      פעם ראשונה ששמעתי את שמה – אבל יש אנשים מוכשרים שלא צריכים ללמוד .

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden