יונתן אולמן // עמוד אחרי עמוד 

הפרטים הטכניים

״עמוד אחרי עמוד״ – עבודה משנת 2019 שמוצגת כחלק מאוסף הקבע של משכן הכנסת, קריית בן גוריון, ירושלים, באגף קדמה של משכן הכנסת (מול הקפיטריה החלבית :-).

מי אני

יונתן אולמן, אמן, אוצר עצמאי ומרצה על אמנות המתמחה באמנות מודרנית ועכשווית. סיימתי בהצטיינות את לימודי התואר השני במחלקה לאמנות של ה־School of Visual Arts בניו יורק ואת לימודי התואר הראשון במחלקה לאמנות בבצלאל.

העבודה

היצירה ״עמוד אחרי עמוד״ נהגתה לראשונה במהלך 2015 כחלק ממכלול יצירות גדול הקרוי ״מקדש״. עבור היצירות הללו פיתחתי טכניקת יציקות ייחודית – תבניות דקות נערמו בהדרגה זו על גבי זו, על גבי משטחי פורמייקה לבנים. גבס אז נוצק בהדרגה לתוך התבניות הללו. כשהתבניות חולצו, נחשפו תבליטי גבס עדינים.

מסורתית, הגבס שימש ליצירת מודלים שמהם היו מפסלים בחומרים יוקרתיים כמו שיש או עץ. עם זאת, בסדרה הזו התוצר הסופי הוא גבס. כך, נוצרות עבודת ש״מרחפות״ במרחב הלא מוגדר בין דו־ממד לתלת־ממד – בין הצעה לפסל שמעולם לא התממשה לבין זיכרון עמום של פסל שהיה קיים פעם אבל איננו עוד. הרושם הזה מועצם בזכות אפקט חזותי הייחודי לעבודות הללו – הצבע הלבן־מט של הגבס דומה לצבע הלבן־מבריק של הפורמייקה, עד כדי כך שהמוח שלנו מתקשה להבדיל בין השניים. לכן, הוא ״משליך״ גוון ירקרק (של בית חולים) על משטחי הפורמייקה הלבנים, ובהתאם גוון ורדרד (משלים לירקרק) על הלובן של הגבס.

בהתאם, גם התכנים של הדימויים שנוצרו בסדרה עוסקים ביצירה, היווצרות, לידה, מוות, זמניות ונצח. העבודה ״גנטיקה״ מציגה תבליטי גבס בצורת הסמל של אינסוף, אלא שהצורה לא גמורה או גדועה. כמו סליל די.אן.איי, הצורה הזו משתכפלת שוב ושוב. העתק אחד שלה, כמו שנבחר מתוך המכלול, מצופה זהב.

העבודה ״א׳־ת׳״ מציגה תבליטי גבס של כל אותיות האלף־בית העברי. יחד אלה מגלמות פוטנציאל ליצור כל מילה, לברוא כל דבר. מהסדרה הזו, האות א׳ נגרעה. היא מופיעה בסדרה רק כתבנית מצופה זהב שאליה אפשר לצקת חומר.

העבודה ״לידה־מוות״ מציגה דימוי של שור, המעלה על הדעת ייצוגים שונים של שוורים בתרבות שלנו – מעגל הזהב ועד השימוש הנרחב של פבלו פיקאסו בדימויי השור. פה, ראשו של השור ערוף. היסטורית, הטיפוגרפיה של האות א׳ באלף־בית העברי ביטלה פיקטוגרמה קדומה שהתבסס על צורת ראש שור. השור הזה, כמו עבודות נוספות בסדרה, מופיע פעם כנגטיב ופעם נוספת כפוזיטיב.

לבסוף, היצירה ״עמוד אחרי עמוד״ נהגתה במקור כחלק מרצף של תבליטים הקרוי ״הרגע״. המכלול הזה מציג דיוקן עצמי שלי עומד בתנוחה המזכירה שני פסלים אייקוניים – הפסל ״דוד״ של מיכלאנג׳לו, ופסל ״האדם החושב״ של אוגוסט רודן. ה״פסל״ הזה מתואר בארבעה שלבים.

(01) כרעיון בלבד הכלוא בתוך בלוק.

(02) אז, לאחר שחומר נוצק לתוך אותו היעדר וחולץ ממנו, הפסל כעת ניצב מלוא תפארתו.

(03) בשנת 2016 בעודי עובד על היצירות הללו התפרסם מאמר בניו יורק טיימס אודות הפסל של מיכלאנג׳לו. לפי הכתבה, כשהעמידו את הפסל לראשונה עשו שגיאה מינורית – מרכז הכובד של הפסל הוצב בסטייה קלה ביחס למרכז הכובד של בסיסו. הסטייה הבלתי נראית לא תוקנה במשך מאות שנים. כיום, אנחנו ניצבים מעבר לנקודת האל־חזור. כך, הפסל שמצטייר בעינינו כנצחי, הוא למעשה פצצת זמן מתקתקת שבאופן בלתי נמנע יקרוס. חשבתי אז (ועדיין חושב כיום) שזו מטאפורה חזקה לזמנים שבהם אנו חיים. מכאן, ה״סצנה״ השלישית ברצף מתארת את הרגע הקריטי שבו הפסל בדיוק מתחיל לקרוס. כמו צילום, הסצנה הזו מקפיאה רגע פרגמנטרי שבו הפסל בתהליך של נפילה.

(04) מכאן, ה״סצנה״ האחרונה ברצף מתארת את הפסל מרוסק על הרצפה. כך הוא לנצח יישאר.

תעבירו את זה הלאה

בעיני רוחי פינטזתי על להציג את כל מכלול העבודות ״מקדש״ בתור יחידה אחת, לבנות מהיחידות השונות המרכיבות את הפרויקט הזה מבנה שלם/מפורק. בעיני רוחי הגיתי מקומות שונים שבהם אותו היכל יכול להיות מוצב – פעמים דמיינתי אותו בנוי בתוך היצירה/פסל/סביבה של ג׳יימס טורל המצויה בתוך גן הפסלים של מוזיאון ישראל ומאפשר מבט אל עבר השמיים.

פעמים אחרות ראיתי אותו מוצב בלב המדבר, או אפילו על פני הירח. כך או אחרת, תמיד דמיינתי את אותו מקדש מהווה אתר עלייה לרגל – משמש כמקום של מחשבה, קונטמפלציה והגות אודות יצירה, היווצרות, זמניות ונצח.

פלוס אחד

מכלול העבודות ״מקדש״ נהגה לראשונה סביב הלידה של הבת השניה (כיום האמצעית) שלנו. היא נולדה חודש מוקדם מהצפוי. אני הרגשתי אז שעולמי קורס, ואולי זה המקור הממשי של אותה קריסה/התמוטטות שמופיעה חוזר ונשנה בגוף העבודות הזה.

שנתיים קודם לכן, כשנולדה הבת הראשונה שלנו, היה רגע: חזרנו איתה הביתה מחדר לידה כששובל של חבל הטבור נשאר מחובר לגוף התינוקי שלה. יום־יום, ביחד עם טקס ההחתלה, חיטאנו את אותו שובל באלכוהול, עד שיום אחד, חבל הטבור ניתק. מצאתי את עצמי עם שייר של חבל הטבור ביד האחת, וצנצנת של אלכוהול ביד השניה. כאמן, מה מתבקש יותר מלחבר ביניהם? :-). הכנסתי את שייר חבל הטבור לתוך צנצנת האלכוהול.

אותו חפץ מלווה אותי בסטודיו מאז. לראייתי, הוא מגלם המון מתוך העניין האמנותי שלי: הרגע האחרון שבו הגוף התינוקי עוד מחובר לגוף האימהי, נאחז בו. מנגד, רגע הניתוק שלו הוא גם הרגע הראשון של קיום כגוף עצמי־עצמאי בעולם. ההמצאות שלו בסטודיו שלי לנצח מזכירה לי שלא משנה כמה רחוק אני מפליג בסטודיו – תמיד יש לי לאן לחזור. מאז, אותו חבל טבור אחד הפך לסדרה – שיירים משומרים־נמוגים של רגעים קונקרטיים־משמעותיים של החיים. מה היא אמנות אם לא זה בדיוק?