כל מה שחשוב ויפה
להקת בת שבע, פורו (FURO). צילומים: אסקף אברהם
להקת בת שבע, פורו (FURO). צילומים: אסקף אברהם

FURO של להקת בת שבע: חוויית התבוננות קרובה וחשופה

היצירה של להקת המחול בת שבע, על פי כוריאוגרפיה של אוהד נהרין ובשילוב עבודות וידיאו של האמנית היפנית טביאמו, היא בלתי־קונבנציונלית כבר מהרגע הראשון. ולמרות שהיא נוצרה ב־2006, כמו כל יצירה תרבותית בימינו - אי אפשר שלא לקשר גם אותה למציאות הנוכחית

צפייה ביצירה פורו (FURO) של להקת בת שבע היא חוויה מוזרה. ראשית, באופן שבו היא מופנית לקהל: אירוע מתמשך בן ארבע שעות שבמסגרתו הקהל מוזמן לקנות כרטיס לטווח שעות מסוים ולהיכנס מתי שנוח לו (בתלות במקומות הפנויים באותו רגע). למרות שיש למופע מעין התחלה וסוף (שחוזרים על עצמם), אין לקהל שליטה על הרגע שבו ייכנס למופע וייחווה אותו – בדומה לעבודות וידאו המוצגות במוזיאון שנתקלים בהן לרוב ברגע של אמצע ונשארים לצפות עד שהאירועים חוזרים על עצמם.

המופע, שנוצר ב־2006 והוצג בתל אביב ב־2008, הוא שילוב של וידאו ארט (אנימציה מצוירת ידנית) של האמנית היפנית טביאמו, יחד עם כוריאוגרפיה של אוהד נהרין. הווידאו מוקרן על שלושה מסכי ענק שיוצרים מראה של חדר (שניים בצדדים ואחד קדמי). אירועי האנימציה מתרחשים בבית מרחץ יפני (o-furo) שמאחוריו נשקף הר פוג׳י בשקיעה – מוטיב שכיח בבתי מרחץ והנוף היפני ביותר שקיים.

בית המרחץ היפני המסורתי מחולק לשני חלקים שמחולקים על ידי מחיצה, צד אחד לנשים וצד אחד לגברים. בצידי בית המרחץ יש תאי אחסון, ולפני האמבט עצמו כיורים שמיועדים להתנקות בסבון לפני שנכנסים למים המשותפים. המתרחצים נוהגים לקחת סבון ומטלית בקערה. קערות צהובות שהן שיקוף של אלה מונחות על הבמה.

במהלך הווידאו, אורחים מגיעים לבית המרחץ והתרחשויות פנטסטיות קורות – נשים פולשות מעל המחיצה אל צד הגברים, עושות גלים והופכות לצבי ים, מתאבקי סומו מתאבקים עד שהאחד שואב אל תוכו את השני, עורבים עפים מתוך בית המרחץ ועוד.

הווידאו חוזר על עצמו פעמיים בכל מחזור רקדנים. בפעם הראשונה הוא לוכד את כל תשומת הלב בניסיון לפענח את החלל התרבותי הזר. בפעם השנייה הנרטיב כבר מוכר, ואפשר להתבונן יותר בדקויות. אבל אם נשארים למחזור נוסף של רקדנים – הדימויים כבר מוכרים, ומה שמושך את העין הם רק קטעי הריקוד

בכל עת נוכחים על הבמה שני רקדנים, שמתחלפים כל 45 דקות, וכניסת זוג חדש היא התחלה שקטה למחזור נוסף. פעם זהו זוג רקדנים ופעם אלו זוג רקדניות, לסירוגין. בתחילה הם נעים במרכז החלל שמשמש להקרנה, וכשמתחילה ההקרנה הם עוברים קדימה ונעמדים בצידי הבמה, אחד בכל צד.

יש מעין פינג פונג בין הווידאו לרקדנים. לרוב כשהווידאו נע – הרקדנים בחוסר תנועה, ולהפך. המעבר בין קטעי הווידאו לבין תנועת הרקדנים מעניין אך לרוב לא מרגיש מחובר תוכנית, מלבד במקום שבו הרקדנים נעים כרובוטים לצלילי פתיחת רוכסן שחוזרת על עצמה באנימציה.

הווידאו חוזר על עצמו פעמיים בכל מחזור רקדנים. בפעם הראשונה הוא לוכד את כל תשומת הלב בניסיון לפענח את החלל התרבותי הזר. בפעם השנייה הנרטיב כבר מוכר, ואפשר להתבונן יותר בדקויות. אבל אם נשארים למחזור נוסף של רקדנים (מה שדורש נחישות, הישיבה היא על ספסלי עץ ללא משענות גב, שלא מזמינים שהייה ממושכת) – הדימויים כבר מוכרים, ומה שמושך את העין הם רק קטעי הריקוד.

טביאמו מציגה דמויות מהחברה היפנית באופן ביקורתי. היא מתארת את העבודה כפמיניסטית, באופן שבו הנשים המשוחררות פולשות לשטח הגברים המעונבים ותופסות לעצמן מקום; ובגבר שמתפשט, ואחרי שהוריד את בגדיו – העור שלו הופך לאוברול שאותו הוא מסיר, שוב ושוב, ללא הפסקה. הוא לכוד בתוך מעגל ההתפשטות, בלי יכולת להגיע אל האני החשוף, האמיתי.

בהקשר זה מעניין להתבונן בעבודה מהזווית המגדרית. נכנסתי למופע קצת לפני נקודת החילוף בין הרקדנים, והמחזור הראשון של המופע בוצע עם שני רקדנים (בילי בארי ומתן כהן) בעלי נוכחות פיזית מתוחה עד הקצה. הסינרגיה ביניהם החזיקה את האנרגיה של המופע כשהם רוקדים ביחד, או בתנועות ראי, באולם האינטימי שמאפשר התבוננות קרובה וחשופה.

birds

חלק מהכוריאוגרפיה מכילה מחוות מגדריות נשיות – התבוננות עצמית בגוף ובמראה. הדיסוננס של נוכחות הגופניות הגברית במחוות אלו, גורמת להזרה ולחשיבה על המחוות, במיוחד בביצועו של כהן. במחזור שאחרי עלו שתי רקדניות, וכשביצעו את אותן תנועות הן נחוו כמשהו חלק ופשוט, שכמעט לא מתעכבים עליו, ללא אותה איכות חודרת שהיתה נוכחת בביצוע הגברי.

אי אפשר בלי להזכיר את הימים האלה והאופן שבו כל חוויה צבועה בהם. המופע מסתיים בקרשנדו של השיר All my Friends Are Dead של להקת טורבונגרו, כשהרקדנים מתוחים על במות מסתובבות, כמעט עפים, וצועקים את מילות השיר. מיד אחר כך משתרר שקט ואיתו כניסה מינורית של רקדני המחזור הבא, שמוסיפים עוד קערות צהובות לאילו שכבר על הבמה, כמו פועלי ניקיון. מעין זק״א של המחול.


להקת מחול בת שבע | FURO
מאת אוהד נהרין וטבאימו
אולם ורדה, יחיאלי 6 נווה צדק, תל אביב
24.3-7.4

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden