מיכל רובנר: המסר הוא המסר

בת שבע

ביום שני בערב הייתי במופע החדש של להקת בת שבע – פורו (furo). כותרת המשנה של המופע היא ״כשכל הגבולות נמסים״, ומזמן לא נתקלתי בכותרת משנה מדויקת כל כך על אף פוטנציאל הקלישאתיות. זה מתחיל בקונספט: המופע מתחיל בשעה שש בערב ובכל פעם שני רקדנים מבצעים אותו במשך שלושת רבעי שעה, שבסיומם עולים לבמה שני רקדנם חדשים שמתחילים מחדש, וכך הלאה.

כל הזמן הקהל מתחלף, אפשר להכנס ולצאת – לא הדבר שאנחנו מצפים לו. בקצרה אני אגיד שהמופע הוא מחול משולב עם עבודת וידאו של האמנית היפנית טבאימו (שראיתי בעבר במוזיאון ישראל), ושכולו מתרחש בבית מרחץ יפני. וכמו בבית מרחץ – אנשים באים והולכים, אתה מסתכל עליהם, בוחן אותם, חלקם מתישבם לידך וחלקם הולכים דווקא לקצה, את חלקם אתה אפילו מכיר, ומה שמתרחש מסביבך לא פחות חשוב ממה שמתרחש על הבמה.

וזה מאד עצבן אותי בהתחלה.

האנגר בנמל תל אביב, טריבונות לא מאד נוחות, כל הזמן קורה משהו מסביבך, מסיט את תשומת הלב ממה שקורה על הבמה. המוזיקה גם היא מקשה על הריכוז, וגם זה שזה עבודת וידאו בשילוב עם מחול. קשה להתרכז. וכל הגבולות נמסים. לאט לאט מצאתי את עצמי מתרגל, מתמסר, ולמרות שנכנסנו באמצע נשארנו לסיבוב נוסף.

מיכל רובנר

יום לאחר מכן הושקה המחלקה החדשה לאמנות של שנקר בטקס חגיגי. הקונספט גם פה מעניין – בשנה הראשונה כולם לומדים שמונה מקצועות (ציור, רישום, פיסול, צילום וכד׳). בשנה השנייה צריך לבחור ארבעה מקצועות מתוך השמונה. בשלישית שניים מתוך הארבעה, ופה כבר יש תתי התמחויות. בנוסף יש דגש גדול על הלימודים העיוניים, כמו שאמר ראש התוכנית פרופ׳ מיכה לוין שציטט, אני לא זוכר את מי שאמר, שנגמר העידן של האמנים הטיפשים.

אבל זו לא הייתה הסיבה שהלכתי. כמו רוב הנוכחים אני מניח שגם הם באו לשמוע את מיכל רובנר מדברת על תהליכי העבודה שלה. היא נעמדה על הבמה, וברגע שהיא התחילה לדבר נשביתי בקסמה, בפשטות, בחן, וכמובן בעבודות שלה, ובמילים. אם ביקרתם בשדות, התערוכה המרגשת והמפעימה שהיא הציגה במוזיאון תל אביב לפני שנתיים, אתם בטח יודעים על מה אני מדבר.

רובנר סיפרה על הרגע שבו היא הבינה שהאנשים שהיא צילמה ועיבדה לעבודות הוידאו שלה, צריכים להיות בגודל של טקסט; על העבודה האחרונה שלה – מקום1 ומקום2, שמורכבים מאבנים שאספה מבתים שנהרסו; על ההרודיון – המקום שבו זה התחיל, על מספר הפעמים האינסופי שביקרה בו וצפתה עליו מרחוק. וככה, במשך שלושת רבעי שעה כל הקהל היה מוקסם.

מה שזכור לי הכי הוא מה שאמרה על טכנולוגיה. היא סיפרה שתמיד מכתירים אותה כאמנית שעושה שימוש נבון בטכנולוגיה, בעוד שהיא, כמו שכל הקהל ראה, לא ממש יודעת להפעיל אפילו את המצגת הכי פשוטה ונזקקת לעזרה בכל פעם שצריך לעבור קדימה או אחורה. היא סיפרה שהמשפט שהיא זוכרת מלימודי הצילום שלה, הוא המשפט האלמותי של מרשל מקלוהן  – המדיום הוא המסר. ואז היא אמרה שהיא לתומה חשבה שהמסר הוא המסר.

כמה פשוט וכמה מדויק. ישר הזכיר לי את מה שאתה רואה זה מה שאתה רואה.