Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
The Critical F // האינסטגרמיזציה המוחלטת של סגנון החיים
משהו כיפי ומרים ומנצנץ
קונצרן היוקרה LVMH פרסם את תוצאות הרבעון הראשון של השנה. החששות לא התבדו – אלה לא חודשים מלהיבים. אמנם המפלצת התאגידית, שמחזיקה בין היתר בלואי ויטון, טיפאני וכריסטיאן דיור, רשמה עלייה של שלושה אחוזים במכירות, אבל הרבעון עצמו היה החלש ביותר מאז 2020, קרי ימי הקורונה העליזים.
המספרים האלה משקפים את העובדה שהשוק ממשיך להיות חצוי; העשירים נותרים עשירים מאוד, ואילו הצרכנים השאפתניים – אנשי מעמד הביניים שהיו קונים בעבר את הפריטים הזולים יותר בהיצע מותגי היוקרה, מתקשים לעמוד בקצב האינפלציה.
בניסיון לחזר אחרי הצרכנים השאפתניים בכל זאת, מחפשים המעצבים את הלהיט הבא. בעבר היו מתאימים לעניין תיקים קטנים או אביזרים ממותגים בפראות. משהו יקר, אבל לא מדי, מוחצן ושאפשר לפרוש לתשלומים גם עם משכורת ממוצעת. היום, לעומת זאת, הפיתרון צריך להיות אחר לאור הירידה במכירות פריטי לוגו.
על הרקע הזה, אפשר להבין את החזרה האינטנסיבית של הצ׳ארמס לתיקים (ולנעליים, ולכל דבר אחר בעצם) – כינוי כולל למחזיקי מפתחות ושאר צ׳צ׳קעס שאמורים להשתרבב לכל עבר. במגזינים מסוימים אפילו כינו אותם המגמה הגדולה של השנה בגזרת האביזרים.
הדוגמאות הן רבות, אבל בולטות במיוחד זו המוגזמת של בלנסיאגה, שהערימו על התיקים החדשים שלהם ערמות של מפתחות ומחזיקי מפתחות (הנמכרים גם בנפרד, כמובן), או הצ׳ארמס העצומים והניו יורקיים של קואץ׳ (התפוח חמוד, בואו נודה).
מעבר לכך שמדובר במגמה מרשרשת, היא מתפקדת כמדף המתוקים והחטיפים שיש בסמוך לקופה בסופר המצוי. משהו כיפי ומרים ומנצנץ שאפשר לקחת ולרכוש מבלי לחשוב יותר מדי על ההשלכות. לפחות לא באותו הרגע ממש. השאלה היא, לפחות מבחינת מותגי האופנה עצמם – האם זה יהיה מספיק כדי להציל את מצבם?
View this post on Instagram
נגיעות של קרוס־דרסינג עטופות באבק המדבר
ארבעה עשורים עברו מאז נחנך פסטיבל ברנינג־מן, ונדמה שהמאפיינים הסגנוניים והפילוסופיים המזוהים איתו כבר השתלטו על כל חלקה טובה. מילא שהפסטיבל עצמו, שהחל כהתארגנות־שוליים־לא־חומרית, נעשה למפלצת שמאלצת אנשים להמתין בתורות עצומים שמשתרכים במדבר ולריב כאחוזי דיבוק על כרטיסים; אלא שקמו לו גרסאות מקומיות, כמו לדוגמה מידברן בארץ, או שלל מסיבות ואירועים שנעשים ברוחו, ומאורגנים על ידי הקאמפים השונים, הקהילות הססגוניות שלו, ברחבי העולם.
ה״ברן״ (burm), כשם כולל המאגד את כל ההסתעפויות של התופעה, הוא הרבה דברים, אבל הוא קודם כל ולפני הכל עניין של אופנה. מה שהתחיל כביטוי אישי וכאינדיבידואליזם מובהק הפך לסגנון שקל לתת בו סימנים – נוצות, מעילי פרווה מזויפים, טייצים צבעוניים ונגיעות של קרוס־דרסינג עטופות באבק המדבר.
ה״ברן״ מספק הזדמנות לקרנבל – קרנבל במובן של פריעת הסדר הקיים נוסח פורים או האלווין – במהלך כל השנה. ככזה, לפחות על פניו, הוא מגלם את תמציתה של ההתנגדות; התנגדות לעבודה סדורה ויצרנית, התנגדות לצווי התלבשות מקובעים, התנגדות להתנהלות ממושטרת נוסח ״זיכרונותיה של נערה מחונכת״. במילים אחרות, וברנרים שרופים יעידו על כך בהתלהבות מדבקת, הוא מספק צורה מסוימת מאוד של חופש מהמסגרת הקפיטליסטית והבורגנית.
ההפוגות הקרנבליות האלו, שמבוססות על ערכים אוניברסליים של אהבה לצורותיה הגופניות והכימיקליות, הן גלגול עכשווי של תנועות היפיות משנות ה־60 וה־70. אין בהן הבדל עקרוני, אולי למעט סגנון המוזיקה הרווח. מיותר לציין, שההיפים של הסקיסטיז נכשלו בסופו של דבר. הם הביאו עלינו תנועות אגרסיביות כמו הפאנק, ולא מנעו את הקפיטליזם הפראי של שנות ה־80.
ה״ברן״ – כשיטה – מביא לאותה תוצאה הרסנית: בהיותו אופנה מובחנת, הוא מיישר קו עם הקפיטליזם, ומסופח אליו. בנוסף, הוא יוצר מצב שבו הדורסניות שבכלכלות ממשיכות לשגשג. רבים מהחוגגים ב״ברן״ בסוף השבוע הם אותם אנשים שעובדים במהלך השבוע במקצועות טכנולוגיים, בתעשיות עתירות ממון ובחברות הייטק. הם פורקים בו עול בשם האהבה החופשית והביטוי העצמי לכמה רגעים, וחוזרים לעבוד מבושמים ומלאי אנרגיה כאותם עכברים שמייצרים את הפערים הכלכליים ההולכים וגדלים.
View this post on Instagram
אוכל לא אכיל ואופנה לא לבישה
החוק הראשון באופנה מקיימת הוא לא רק להימנע מייצור עודף, אלא גם להימנע מעיצוב מיותר וחסר תכלית. זו הסיבה מדוע אני לא לגמרי מאמין לסטלה מקרתני, מי שהפכה בשנים האחרונות שם נרדף לאופנה אחראית.
מקרתני חשפה לאחרונה שיתוף פעולה עם מותג השמפניה וו־קליקו שבמסגרתו עוצב גם מנשא לבקבוקי שמפניה. אמנם המנשא – כמו התיקים והסנדלים בקולקציה – מיוצר מפסולת ענבים, כתחליף אקולוגי יותר לעור, אבל חייבים להודות שמדובר בפריט כה דבילי, שני רק לפתיחת בקבוק שמפניה אחרי שמטלטלים אותו בכל העיר.
שפריץ בצד, מקרתני לוקחת חלק במגמה הולכת ונרקמת המשלבת בין מותגי אופנה למותגי מזון. מבין הדוגמאות הרבות של השבועות האחרונים אפשר לציין את קולקציית הקפסולה של בלנסיאגה עם מעדניית הסלבס ארוון מלוס אנגל׳ס, את מנשא הסוכריות על מקל של פנדי עם צ׳ופה צ׳אפס או את הקולקציה המשותפת של פומה וצ׳יטוס. אגב, מעדניית ארוון (EREWHON) עשתה צעד לכיוון השני, כשהשיקה אוסף של משקאות סמות׳י שנוצרו בהשראת דוגמניות ומשפיעניות.
להוציא את הסמות׳יז, זו מגמה מעניינת במיוחד כי עניינה אוכל לא אכיל ואופנה לא לבישה. במובן הזה, זוהי האינסטגרמיזציה המוחלטת של סגנון החיים. לא רק כי מדובר במושאי צילום לרשת החברתית שמטרתם לגרוף תשומת לב ולייקים; אלא שהם מביאים לרמה של אמנות את הרעיון של בימוי פריימים ומצבי חיים.
אחרי שהתרגלנו לביים את שולחן המסעדה שלנו כדי לצלם אותו בסלולרי, ואחרי שלמדנו לביים את ההופעה שלנו עבור צילומי ״אופנת רחוב״, מגיעה המגמה שמשלבת בין השניים ומדגישה עד כמה הדבר היחיד שאפשר לעשות עם הדברים האלה הוא לצלם אותם ולהעלות אותם לפיד. הם מיותרים בכל קונטקסט אחר.
ברמת המאקרו, המגמה הזו מעידה גם על דבר מה נוסף. על הזליגה ההולכת והגדלה של אופנה אל תחומים אחרים בסגנון החיים. ראינו את זה בשיתופי פעולה של מותגי אופנה עם משחקי מחשב או בשיתופי פעולה בין אופנה לבין מוזיקאים. אבל חייבים להודות שזה לכל הפחות משעשע; התעשייה שממשטרת את האכילה היא זו שמבקשת עכשיו לכבוש את הצלחת.
View this post on Instagram
תשאלו את קים קרדשיאן
מאמר המחקר הזה, שהתפרסם השבוע בכתב העת המדעי Fashion Theory הוא, בשבילי, ניצחון כפול. קודם כל, זו הייתה לידה ארוכה. המחקר הזה התחיל בפועל לפני שנים. מי שעוקב אחרי או לומד אצלי שמע את הטיוטות, שהתעבו ככל שהמגמה התעצמה. אבל רק בתחילת השנה שעברה מצאתי את מקרה המבחן המושלם שיאפשר לי למסגר את הכל כמו שצריך: המינוי של פארל וויליאמס למנהל האמנותי בלואי ויטון.
במוקד המאמר השאלה – איך יש לאחרונה כל כך הרבה סלבס שהופכים למעצבי ומותגי אופנה ידועים, ומה זה אומר על תעשיית האופנה ועל עתידם של מעצבי האופנה?
מותגי סלבס הם לא דבר חדש. עד לשנים האחרונות הם נחשבו נחותים בהיררכיית האופנה, כשתהום מפרידה בינם לבין עשייה שעליה חתומים מעצבי אופנה של ממש. כיום, לעומת זאת, התהום הזו הצטמצמה לגמרי, וידוענים מתקבלים בספירת האופנה הגבוהה ככוחות אמנותיים לגיטימיים.
תשאלו את קים קרדשיאן, שחברה אל פנדי ואל דולצ׳ה וגבאנה; את דואה ליפה, שהציגה קולקציה עם ורסצ׳ה; או את קנייה ווסט, שהיה חתום על קווים עם אדידס, גאפ ובלנסיאגה. ויש כמובן את וויליאמס, שלפני פרק לואי ויטון שיתף פעולה גם עם אדידס ושאנל.
התשובה לאיך זה קורה, ואיך זה קשור לאתוס הדמוקרטי של הרשת החברתית, אמנם נפרשת על המון מילים, אבל נראה לי שבסוף יש כמה אבחנות משמעותיות. בלי קשר, המאמר גם התקבל לפרסום פתוח, כך שכולם יכולים לקרוא אותו (שלחו הודעה ללינק).
והניצחון השני? באקלים האקדמי שמעבר לים, שבו רבים חטפו את ההיגיון הבריא ואת מידת הביקורת החכמה והחליפו אותם בחרמות ובטיעונים שכל כולם תאווה לאלימות, להצליח לפרסם מאמר בכתב עת בינלאומי ונחשב זה צעד קטנטן, אבל כל כך משמעותי. לפחות בשבילי.
View this post on Instagram
הטקסטים התפרסמו לראשונה בחשבון האינסטגרם של לירוי שופן בחודש האחרון
