״נגוע״: עמוס גוטמן רלוונטי גם ב־2024

לרגל יום הולדתו ה־70 של עמוס גוטמן, יוקרן במסגרת פסטיבל חיפה להיסטוריה קווירית סרטו הארוך ״נגוע״. הסרט, שיצא בשנת 1983 (את התסריט כתב יחד עם עדנה מזי״א), הציג את הגיבור ההומוסקסואלי הישראלי הקולנועי הראשון. גוטמן היה הומו מוצהר בתקופה שבה הומואים נשארו בארון, ומרבית מסרטיו עסקו בהווייתם של הומואים באופן לא רגיל, שמשלב דקדנטיות ומערכות יחסים יוצאות דופן. הוא נפטר עשור לאחר יציאת הסרט בהיותו בן 38 בלבד ממחלת האיידס, ולא הכחיש בזמנו שהסרט הוא אוטוביוגרפי.

לפני שצילם את ״נגוע״, ביים גוטמן סרט קצר בעל שם זהה, שאת התסריט שלו כתב ביחד עם דני לחמן. הסרט הקצר התמקד בגבר צעיר שחי בבקרים עם אישה, ובלילות הולך לחפש גברים לקיים איתם יחסי מין. גם ״נגוע״ הקצר וגם ״נגוע״ הארוך, על אף היותם סרטים שונים עם קאסטים שונים, עוסקים בציד גברים, בשיטוט לילי.

הגיבורים שנוצרו בצלמו של גוטמן נוגעים בהכל ומתנסים בהכל, אבל מודעים לזה שהם כבר לא תמימים. הפריימים של גוטמן מאופיינים באורות רכים, ויש בכך קולות של נחמה עבור הגיבורים שמחפשים מפלט מפלורסנט המציאות. לאורך העלילה אנחנו נחשפים לעדויות וביוגרפיה מינית; חלקן בוטות, חלקן קשות, שכמו מתקבלות בסרטו של גוטמן כאמנות ולא כחטא. הוא אוצר בסרטו פרופילים של דמויות קצה, חלקן תלושות, וכמו טובל אותן באש המסתורין האירוטי שקודח לאורכם של סרטיו. כך לדוגמה ב״נגוע״, בולטת המיניות, וקיימת תשוקה שדוחפת למיניות הזאת דרך החלום הקולנועי.

גם בשנת 2024 נחשב גוטמן לבמאי ישראלי אמיץ, שאינו נרתע מהוולגרי, הפורנוגרפי והבוטה. יתרה מכך, הוא אינו נרתע מהקהל השמרני והפחדן. בישירות הזו שלו יש חן נערי, וקסמה לא פג גם כיום

גיבור הסרט, רובי (בגילומו של יהונתן סגל), הוא הומו צעיר שמתגורר בביתה של סבתו ועוזר לה בחנות המכולת שלה. אמו מתגוררת בגרמניה ועם אביו, ניצול השואה, אין לו קשר קרוב. יחסיו של רובי עם יתר הדמויות בסיפור סבוכים ומיניים וכוללים מפגשים ליליים בגן העצמאות, סטוצים במסיבה, יחסי מין עם אישה, עם זקן וגם עם גבר נשוי; ולבסוף, יחסים מיניים עם מחבל פלסטינאי.

הגודש הזה הוא כמו ציטוט קולנועי ציני להבדלים במיטה. נדמה שאם הסרט היה יוצא היום, הוא היה מעורר מהומה רבה, לא פחות מזה שעורר אי שם ב־1983, למרות שמאז הפילמוגרפיה הישראלית העוסקת בסיפורים הומואים רק הולכת וגדלה, ואף יש פסטיבל בינלאומי לקולנוע גאה. גם בשנת 2024 נחשב גוטמן לבמאי ישראלי אמיץ, שאינו נרתע מהוולגרי, הפורנוגרפי והבוטה. יתרה מכך, הוא אינו נרתע מהקהל השמרני והפחדן. בישירות הזו שלו יש חן נערי, וקסמה לא פג גם כיום.

הצצה אל התמימות של פעם

גוטמן היה חלק מקבוצת קי״ץ – שהייתה מורכבת מבמאי קולנוע שקראו לעידוד סרטי איכות על חשבון הקולנוע המסחרי. סביר להניח שהוא היה נרתע מהמגמות והשינויים שחלו בקולנוע הישראלי בזמן שחלף מאז. נדמה שקולנוע אישי היא השפה הקולנועית שלו, שפה שרעיונית הוא נחשב במסגרתה לפורץ דרך.

״נגוע״ ממחיש את הסגנון והשפה הייחודים של גוטמן כבמאי, כשהוא רוקח סגנונות הלקוחים מעולם התיאטרון ונותן משקל רב למבטים. פעמים רבות לאורכו של הסרט, כשם שהסרט דחוס יחסים מיניים, כך גם הפריימים דחוסים. בפרולוג שמקדים לסרט רובי הגיבור יושב בפריים דחוס, שאי אפשר שלא לתהות על ריבוי הפרטים שבו. במונולוג חד בסגנון תיאטרלי הוא נכנס לתמצית היצירה כולה. זה נעשה באופן פילוסופי כמו מרגמה עדינה של הנפש, ויש בפתיחה הזאת עוצמה שלוכדת אותנו כצופים בסקרנות.

חלקו של המונולוג רלוונטי כל כך לימינו. אם היינו שומעים רק את הוויס־אובר ומתעלמים מהתמונה המגורענת, היינו יכולים לחשוב שזה פסקול לסרט חדש: ״המלחמה בוערת, אין זמן לחיבוט עצמי, יש מלחמה עכשיו. יש מלחמה כל הזמן….״.

בממד האישי יותר הוא מנכיח תוכחה עצמית כנה, שקשה להישאר אדישים לתהיות שהיא מעלה: ״למה שיזדהו איתי, למה שיזדהו איתו (עם הדמות בסרט)… אגודת ההומואים אפילו לא רוצה לשמוע על הסרטים הקצרים שעשיתי. הם לא סרטים חיוביים. לא מציגים את ההומואים באור הרצוי. אז בשביל מה לעשות סרט ארוך על זה? בשביל האגו. להוכיח שאתה קיים. שאתה מדבר. שאתה שווה משהו. למי מיועדים הסרטים שלי?… מה אתם אוהבים…? ומה יגרום לכם לשלם? מה יגרום לכם לבכות?״.

בסוף הסרט מגיע הפאנץ׳ ליין. רובי מיישר מבטו אל המצלמה ושואל: ״על מה הסרט? על מה שנשאר. על מה הסרט? אתה לא באמת מתכוון להשקיע בסרט שלי״. סיפורו של רובי כקולנוען מוכר לכל קולנוען שרוצה לעשות סרט. גוטמן עושה שימוש בחלום הזה כשהוא הופך אותו לסרט עצמו, וכך הסרט שואל אותנו כצופים את אותן שאלות שנשאלו בפתיח, תוך כדי התקדמות העלילה.

להסתכל כיום, יותר מ־40 שנה אחרי שצולם, בעותק המגורען מעט של ״נגוע״, מאפשר מבט נוסף, נוסטלגי, אל המכולת של פעם, אל מותגים כמו טמפו ומרלבורו, אל רחובות בלי גורדי שחקים. באופן פרדוקסלי, על אף הצהרותיו של הגיבור שאינו תמים, הסרט מאפשר הצצה אל התמימות של פעם, אל המקום שבו שפע הידע היה מוגבל, ואנשים כמו רובי יכלו לפעול מתוך אינסטינקט וללכת עם התשוקות עד לקצה, גם אם חשוך שם מאוד ומפחיד.

האומץ הזה חסר היום בעולם שבו ההגדרות משתלטות על בני אדם והמדיה מגדירה מחדש את הפחדים והחרדות. אף אחד לא ינהל היום דיאלוג אותנטי עם אדם מהתחתית. כמה מאיתנו דיברו לאחרונה שיחת נפש עם מחבל או זונה? בעידן שבו כל אחד ממתג את עצמו כטהור, ורוב הקולנוענים יחשבו אלף פעמים על האופן שבו ייחשפו בסרטיהם, כשספק אם תמצאו בסרטיהם דעה מטלטלת או חידוש – הקול של גוטמן נותר מרענן, אמיץ וחורך את המסך.

---

נגוע
בימוי: עמוס גוטמן
80 דקות; ישראל, 1983
ההקרנה תתקיים ב־23.5 במסגרת תתקיים פסטיבל חיפה להיסטוריה קווירית, ותלווה בשיחה עם שאולי מלמד וגילי פורת