כל מה שחשוב ויפה
אניה טיילור־ג׳וי ב״פיוריוסה״. צילומים: טוליפ אנרטיינמנט
אניה טיילור־ג׳וי ב״פיוריוסה״. צילומים: טוליפ אנרטיינמנט

״פיוריוסה״: הבמאי ג׳ורג׳ מילר מראה לכולם מאיפה משתין האגזוז

תשע שנים אחרי ״כביש הזעם״ חוזר ג׳ורג׳ מילר עם סרט תזזיתי ושאפתני שמוקדש לפיוריסה - אחת הדמויות ממנו - הפעם בגילומה (הלא מדהים) של אניה טיילור־ג׳וי

בשנת 2015 הבמאי האוסטרלי ג׳ורג׳ מילר קבע סטנדרט חדש של אקשן שאפתני ומפוצץ: מרדפי מכוניות (כאילו, ציים שלמים של רכבים) בתוספת מסרים פמינסטיים והעצמה נשית ראויים. זה קרה ב״מקס הזועם: כביש הזעם״, שנחשב על פי רבים למאסטרפיס דליל בטקסטים, אך עתיר אפקטים פרקטיים מדהימים.

״כביש הזעם״ קיבל חותמת גומי של מופת עם שישה פרסי אוסקר בקטגוריות הטכניות ומועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר. למרות שבטייטל מתנוסס שמו של מקס, הפרש הבודד והשתקן אותו גילם טום הארדי, זה בכלל לא היה הסרט שלו. מי שתפסה את הפיקוד הייתה שרליז ת׳רון בתור פיוריוסה, המפקדת הבאד־אסית של אימורטן ג׳ו.

תשע שנים אחרי ״כביש הזעם״ ובעקבות הצלחתו הפנומנלית, מילר מביא לנו את הסיפור של פיוריוסה עצמה, בכיכובה של אניה טיילור־ג׳וי – מהיום שבו היא נחטפה מ״המקום הירוק״ ועד עלייתה לגדולה כלוחמת אדירה בעולם דיסטופי עמוס בגברים מגלומנים וחולי שליטה.

״פיוריוסה״ נפתח עם חטיפתה של פיוריוסה בידי חברי כנופייתו של דמנטוס (כריס המסוורת׳) בסיקוונס ארוך ולא פחות ממדהים. לונג סטורי שורט, פיוריוסה נאלצת לבלות את שנות ילדותה תחת דמנטוס שחש את עצמו מצביא רומאי. יש לו מרכבה שנוסעת, ליטרלי, בעזרת שלושה אופנועים שרתומים אליה.

אם ליבו של הסרט הקודם היה אש, דם ותמרות עשן של אגזוזים, הפעם מילר שם את הדגש על התשוקות והרצונות שמניעים את הדמויות הפועלות בשממה, הזו ומתבל את זה עם המון רגש. וזה עובד

בשיטוטיהם בשממה הגדולה, דמנטוס, פיוריוסה וכל כנופיות האופנוענים שלו מגלים את המבצר של אימורטן ג׳ו, ומאיימים להשתלט עליו. כמובן שג׳ו קשישא לא נשאר חייב ומאותו רגע הסרט משנה תפנית והופך לסיפור על מאבקי שליטה, נקמת דם וקצת אהבה, בזמן שפיוריוסה גדלה הופכת מילדה קשוחה לאישה קשוחה כפליים. כל זה בתוספת האקשן המוכר והאדיר שמילר יודע לעשות.

שלא כמו ב״כביש הזעם״, שבו מילר כמעט ולא נתן לנו מרחב לנשימה, ב״פיוריוסה״ הוא לוקח את הזמן לגמרי. זה בא לידי ביטוי בתסריט שלם ומלא יותר, בסיפור מצוין, בדיאלוגים טובים ובתשומת לב יתרה למערכות היחסים שבין הדמויות. אם ליבו של הסרט הקודם היה אש, דם ותמרות עשן של אגזוזים, הפעם מילר שם את הדגש על התשוקות והרצונות שמניעים את הדמויות הפועלות בשממה, הזו ומתבל את זה עם המון רגש. וזה עובד. לפעמים אפילו טוב יותר מקודמו – אבל זה כבר נתון לוויכוח.

birds

כריס המסוורת׳ מפתיע לטובה ומצטיין בתור דמנטוס, מנהיג סדיסט שהדביליות והכיעור שלו עלולים קצת להטעות. הוא מתנהל כמו דיקטטור מצוי, עד הכאפה המצלצלת שהוא מקבל מאימורטן ג׳ו. המסוורת׳ הצליח להתנער מהטייפקאסט של הגיבור הבלונדיני והשייקספירי עם הפטיש הנאמן ועטה על עצמו עור של נבל מעולה, אכזרי וגם משעשע. תותבי האף והשיניים מכערים אותו ועוזרים לנתק אותו מהיופי שמאפיין אותו. רק דבר אחד לא ברור: איך דמנטוס מתבגר לאורך הסרט ועדיין מצליח לשמור על גוף חטוב ומתוח. אם ככה נראים בסוף העולם – איפה חותמים?

מהצד השני, ולמרבה האכזבה, אניה טיילור־ג׳וי לא כל כך משכנעת בתור הלוחמת שעוד שנייה מתפוצצת מרגשות נקם. המשחק שלה תקוע והיא נראית מוגבלת עם הבעת פנים אחת, מקסימום שתיים. מה שהיה מצוין ב״גמביט המלכה״, לא מספיק לסרט אקשן מפוצץ ויומרני שכזה. זה עקב האכילס של הסרט, שגם מפחית בציון שלו.

״פיוריוסה״ הוקרן לאחרונה בפסטיבל קאן וזכה לתשואות רמות במשך שבע דקות (מי מתזמן את זה באמת?). לא בטוח שהוא מצדיק כל כך הרבה זמן של מחיאות כפיים, אבל רק על העשייה שלו, מילר אכן ראוי למחיאות כפיים. ממרום גילו (האיש פאקינג בן 79) הוא מראה לכל במאי האקשן מאיפה משתין האגזוז את הבנזין בסרט תזזיתי, שאפתני, שעמוס בסצנות מרשימות וטעונות, מהסוג שקשה למצוא היום בשוק.


פיוריוסה
בימוי: ג׳ורג׳ מילר
148 דקות; ארצות הברית, 2024
4 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden