כל מה שחשוב ויפה
הדרה אורן, שומר הרועים
הדרה אורן, שומר הרועים

דוקאביב 2024: מעבר להרי החושך, שום דגל שחור לא מתנופף

על מקום ועל נישול ממנו, על היסטוריה שממשיכה להתרחש: שלושה סרטים מהתכנית הישראלית בדוקאביב, שמהדהדים, מתעדים ומישירים מבט אל המציאות

שלושה סרטים על מקום, שלושה סרטים על נישול, שלושה סרטים על אבדן הולך ומתמשך. מאיזה סרט להתחיל את הביקורת? כל אחד מהסרטים האלה עומד כמובן בפני עצמו. כל אחד מספר סיפור אחר, מתרחש במרחב אחר, ועשוי בשפה קולנועית אחרת לגמרי. ובכל זאת יש איזה הדהוד מהאחד אל השני כשצופים בשלושתם.

אפשר לכאורה לסדר אותם לפי סדר הזמן. האחד, ״דגל שחור״, עוסק באירוע שהתרחש באוקטובר 1956, כש־47 אזרחים חפים מפשע תושבי כפר קאסם נורו למוות על ידי חיילי משמר הגבול. השני, ״מתחת לשמש כחולה״, מתחיל מסיפור מרתק של צילומי הסרט ״רמבו 3״ שהתרחשו ב־1988 בשטחי אש בנגב.

השלישי, ״שומר הרועים״, נטוע בעכשיו ומתרחש בעיקר בבקעת הירדן, שם רועים ותושבים פלסטינים סובלים אלימות והתנכלות מתושבי המאחזים והחוות באזור, ומתנדבים ישראלים מנסים לשמור עליהם מפני האלימות המופגנת. 

אבל החלוקה הזו על פי הזמן מתעתעת, וגם המחשבה שכל אחד מהם מתרחש במרחב אחר או בסוג יחסים אחר שבין המדינה לבין אזרחים או תושבים שאינם יהודים, הולכת ומטשטשת במהלך הצפייה. ובכל זאת אכתוב עליהם על פי הסדר המדומיין הזה של הזמן.

חבל על הכדורים, תירו ישר לראש

דגל שחור, סרטה של איילת הלר, שיוקרן בבכורה בפסטיבל דוקאביב וישודר בהמשך ב־יס דוקו, חוזר כאמור לפרשה שחרותה בזכרון ההיסטורי דרך המונח המשפטי לכאורה, פעולה או פקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה, ויש לכאורה לסרב לה. בכפר קאסם, כמו בשאר כפרי המשולש, הונהג באותה תקופה עוצר יומי בשעות הערב. באותו יום שבו התרחש ההרג החליט מפקד החטיבה, יששכר שדמי, להקדים את העוצר לשעה חמש.

תושבי הכפרים קיבלו על כך הודעה רק חצי שעה לפני הטלת העוצר. מי שהיה מחוץ לכפר לא הספיק לדעת עליה. מי שהיה אמור לאכוף את ההוראה, שמואל מלינקו, טען אחר כך כי כששאל מה לעשות עם מי שנמצא מחוץ לכפר ולא יודע על ההקדמה של זמן העוצר, התשובה של שדמי היתה ״אללה ירחמו״. 

הפרשה הזו ידועה לכאורה, היו שנים (אולי עדיין?) שלמדו אותה בבתי הספר, הקדישו לה זמן בהכנה לצה״ל, המעורבים נשפטו וחלקם קיבלו גם תקופות של מאסר (וחנינות אחרי שנה). ובכל זאת הצפייה בסרט המרשים הזה מטלטלת מאוד גם בעבור מי שיודע לכאורה מאלו חומרים הפרשיה הזו עשויה.

הסרט עשוי בעיקר מפרוטוקולים של המשפט, ראיונות עם מי שנכחו בסמיכות לטבח, וראיון עם לטיף דורי, גבר יהודי ששמע על הטבח, והזדעזע והצליח להכנס לכפר כשהתחילו השמועות על העוצר, הצליח לשכנע את התושבים שאפשר לבטוח בו, תיעד את הארועים מפי תושבי הכפר, ומפי הפצועים, ודאג להפיץ את העדויות החוצה כך שהציבור יוכל לשמוע אותן למרות האיפול שהצנזורה הטילה עליהם. 

דגל שחור. צילום: אורי אקרמן

דגל שחור. צילום: אורי אקרמן

דגל שחור. צילום: נחלת הכלל

דגל שחור. צילום: נחלת הכלל

העדויות של תושבי הכפר מצמררות. ילד שחיכה לאמא שלו שתחזור מהעבודה בקטיף הזיתים; האמא, שהיתה בהריון לא חזרה. ילד אחר שרץ לקרוא לקרוביו לחזור מהר מהשדה, ולנגד עיניו נורו למוות שני נערים צעירים אחרי שהונחו להניח את האופניים שלהם בצד. אחד אומר שלא ישכח את האמירה של החיילים, ״תקצור אותם״. מישהו זוכר ששמע את המפקד צועק על החיילים היורים: ״תפסיקו, חבל על הכדורים, תירו ישר לראש״. ״לא אשכח את זה כל חיי״ הוא אומר, את העובדה שהכדורים יותר יקרים מחיי אדם.

אחר זוכר שכחלק מהניסיון להשתיק את הסיפור הצבא הורה לתושבי ג׳לג׳וליה, כפר סמוך, לקבור את הגופות. לא היתה להם ברירה הוא אומר, וזה מה שהם עשו במהירות ובלילה. אחר כך הוא מספר, תושבי הכפר דרשו לעשות קבורה חוזרת. מעגל שלם של חיילים חמושים הקיף אותם כשהם קברו את מתיהם. הוא זוכר אבא אחד שזהה את גופת בנו והתחיל לצעוק, הוא זוכר חיל נגש אליו, מצמיד לו עוזי, ואומר ״אם לא תשתוק, נירה״. ״אז שתקנו״, הוא אומר.

אבל לא פחות מזה מצמררים הפרוטוקולים של המשפט. הלר נעזרת בשחקנים (מצוינים) להקריא את הפרוטוקולים. זו בחירה קולנועית חדה ומטלטלת, שמייצרת עוד רובד להקראה הזו. כשהם מקריאים אותם (דורון תבורי למשל בתפקיד התובע, יוסי צברי בתפקיד השופט), הם יושבים סביב שולחן.

מצד אחד לא מסתירים את פעולת ההקראה (כלומר מדובר בשחקנים, זה לא האירוע הממשי, וזו כמעט כמו חזרת הקראה בתיאטרון) ומצד שני המשחק המצוין שלהם מייצר את התחושה שהם ממש (יכולים להיות) הדמויות ההן. ההקראה הזו מצד אחד נוטעת את הדברים בזמן ומקום קונקרטיים, ומהצד השני מאירה את הנוכחות שלהם גם במציאות העכשווית.

זה לא סרט קל, הוא עשוי בקפידה ובחוכמה, וחושף רבדים שקשורים לא רק בפרשה עצמה, אלא בשרירותיות הכוח, במעמד השביר של מי שאינם אזרחים יהודים, באפשרויות ההשתקה. לטיף דורי, האיש המרשים שהתעקש לחשוף את הדברים, אומר בסרט שהפרשה הזו קרתה בימים של ראשית המדינה, ולכן ״עוד לא התקלקלו״, והציבור הישראלי המזועזע דרש את קיום המשפט. הוא מטיל ספק אם היום התגובה של הציבור היתה אותה תגובה, או שמותם בירייה של 47 אזרחים ערבים היה יכול להתקבל באדישות שלא לומר בהצדקה.

אובדן, עלבון וגעגוע גדול

הסרט ״מתחת לשמש כחולה״ של דניאל מן הוא סרט אחר לגמרי, שמתחיל לכאורה מסיפור של הפקה קולנועית בלב המדבר, אבל הולך ומתגלה כספור רב שכבות, על מקום, על זמן, על גירוש שהולך ונמשך, ועל העקבות שמותירים דמויים בעולם

הסרט מתחיל מספור ההפקה של ״רמבו 3״, שצולם, כך מסתבר, בשטחי אש צה״ליים. ההפקה רצתה לדמות את המדבר האפגני, והנגב הישראלי נמצא מתאים ביותר. גם דומה וגם נגיש. איך מצלמים בתוך שטחי אש? זו מסתברת כשאלה הכי פשוטה בסרט הזה.

הצבא מתגייס (ליטרלי) ושולח חבלן ששרת ב־101 לעזור עם הפצצות שנדרשות לאקשן, וכשצריך לצלם מטוסים מתאמים עם הצבא את ימי הצילומים. ככה לא צריך לשכור אף מסוק קרב, ואפשר לצלם את מסוקי הכפיר שממילא נמצאים בשמים, ממתמרנים ממש קרוב לקרקע. 

אבל מה שהוא בשביל ההפקה מגרש משחקים, דימוי נפלא שממיר מדבר אחד באחר, ובשביל הצבא שטחי אימונים, מתגלה דרך המצלמה (בצילום נפלא של איתי מרום) כשטח עצום ויפהפה, נקי מקדמה או תיעוש או אפילו אנשים. מה הסיפור של המקום ״הבראשיתי״ הזה? האם יש לו היסטוריה משל עצמו או שהוא רק דימוי או מקום להתנסות בו בנשקים ממשיים או מדומים.

לאט לאט הסרט פורס דיוקן של מקום, ושל דמות, ושל אנשים שהמקום הזה היה נחלתם. בשיר אבו רביע, איש מרשים ומעורר השראה, אמן בדווי שמשפחתו חיה דורות רבים באדמות המדבר הזה, חזר אליו שוב כשעבד בהפקה של אותו סרט אמריקאי. לאט לאט הסיפור של המקום הזה הולך ונפרש דרכו. בטון ובדימויים רב־שכבתיים הוא פורש סיפור על אובדן, על עלבון, ועל געגוע גדול. הוא מספר על תושבי המקום הזה עד 1948.

שבט הג׳הלין לדוגמה, שחי באיזור והיו לו אלפי דונמים של מרעה, גורש לאיזור ירושלים. היום הם לא יכולים לחזור לשם (מי לא ירצה לחזור לגן עדן הוא אומר). משפחתו שלו עצמה איבדה 900 דונם של קרקע שהיתה שלהם. מתוך 90,000 בדווים שחיו באיזור עד 1948 נשארו 13,000. איך הם גורשו? הוא מספר סיפור פשוט מאד. אמרו להם להסתדר ולזוז משם. כדי שיהיה ברור ירו לכיוון שלהם והבריחו אותם. אם הגמל התעכב, ירו. 

דניאל מן, מתחת לשמש כחולה

דניאל מן, מתחת לשמש כחולה

דניאל מן, מתחת לשמש כחולה

דניאל מן, מתחת לשמש כחולה

דניאל מן, מתחת לשמש כחולה

דניאל מן, מתחת לשמש כחולה

הסיפור הזה על מקום שרוקן מיושביו באלימות, או לפחות באיום בה, על מקום שהוא יופי נדיר ובו זמנית מספיק נגיש כדי לצלם בו הפקה אמריקאית, ועל שיתוף הפעולה בין צבא ישראלי להפקה אמריקאית המדמה מלחמה באפגניסטן, הוא סיפור שקשה להכיל את ריבוי המשמעויות שלו. הסרט נע בין הסיפור ההוא, שהוא כבר כמעט אגדה, לבין הסיפור של המקום ושל בשיר, לבין מה שממשיך להתרחש בהווה.

כך לדוגמה כשאשה בדואית מספרת על הטופוגרפיה של הכפרים הלא מוכרים, על ההיסטוריה שלהם, או כשאחרת מספרת על פרויקט המצלמות שבו נשים בדואיות מתעדות את מציאות היומיום שלהן, למשל פינוי כפרים לא מוכרים, קשה שלא לראות את הפעולה ההיא, מ־1948, של הברחת אנשים מהמקום שבו חיו מאות שנים, כפעולה שעדיין לא נאמרה בה המילה האחרונה.

כשעל המסך נפרשים צילומים של גירושים מהשנים האחרונות, של שוטרים עם נשק מקיפים כפר ״לא מוכר״, של צעירים שבורחים, של בתים שנהרסים, קשה שלא לחשוב שהפינוי ההוא, או הנכבה, הן לא אירוע טראומטי שהסתיים, אלא נוכחות חיה ומאיימת על אותם תושבים כמעט באופן יומיומי. 

אחד הדברים היפים בסרט הזה שהוא נע באיזו עדינות ומורכבות בין הדימויים של העבר, אילו שנצרבו בזכרון, דימויים של הבית, של המקום, של העץ הבודד בלב השדה, לבין הדימויים הקולנועיים, אלו שמשתמשים בכל מה שאפשר כדי להמציא עולם. כך, כשבשיר מספר איך בנו את הבתים להפקה האמריקאית ההיא בדמות בתים ביריחו או בדמותם של מחנות פליטים, אי אפשר שלא להרגיש את החוט המתוח שבין מי שנדחקו לשוליים, ביריחו, באפגניסטן, או בכפרים לא מוכרים, שחייהם או ביתם הם חומרי גלם לתפאורה או להפקות שבהן מטוסי כפיר ישראלים טסים בשמים. 

הסרט היפה הזה הוא כמעט מסה קולנועית על דימויים, על החומרים שמהם הם מומצאים, על השימוש בהם, אבל גם על הכוח הממשי שלהם. בשיר מספר על העבודה בהפקות האלה ואומר ״האמת זה היה משפיל, כולה כמה מליונים יכנסו לקופה של מישהו״; רצינו פרנסה, הוא אומר. 

הסרט היה לכאורה שיר הלל לעם האפגני, כמוסלמים ידענו שזו צביעות. אבל בו זמנית, כשהוא פורש צילומים שצלם לאורך השנים, הוא מספר שלמרות שהיה אסור לצלם בהפקות הוא צילם. ״ואני גאה בזה. אני מצלם, יגידו שהיה בדואי משוגע שצילם, אבל הצילום הוא עקבות, חתימה, העקבות זה ההיסטוריה, אתה חתמת היית פה״. 

הנוף שרוקן מיושביו ותועד רק בסרטי קולנוע, הוא שטח אש שאסור לאזרחים, בוודאי לתושביו המקוריים להסתובב בו, כלומר לראות אותו שלא דרך הדימוי. אבל הדימויים של המקום שמורים בזיכרון של בשיר כמו של אחרים שחיו שם.

האם הזיכרון הזה הוא פחות ממשי מהדימוי הקולנועי? האם הוא יכול לחתור תחתיו? האם צילומי הסטילס של בשיר, העקבות כמו שהוא מכנה אותם, או הצילומים של אותן נשים שמתעדות את החיים בכפרים הלא מוכרים, יוכלו לחתור גם תחת המציאות, תחת הנישול המתמשך מאדמתם?

הבאנליות של הרוע

הסרט השלישי, ״שומר הרעים״, מתרחש לכאורה מעבר להרי החושך, אבל לגמרי כאן. קהילות פלסטיניות שמתבססות על מרעה, וחיות בתנאי מחיה קשים ללא חשמל ומים, נתונות לאורך השנים האחרונות, ומאז ה־7 באוקטובר בעוצמה גדולה הרבה יותר, להתנכלות ואלימות מצד תושבי חוות ומאחזים באיזור מגוריהם; גירוש משטחי מרעה, השתלטות על מקורות מים, פגיעה ברכוש, ועוד ועוד.

הסרט מתעד ישראלים שמלווים את אותם רועים שפוחדים לצאת למרעה ולעיתים אף להימצא בבתיהם ללא אותו ליווי של ישראלים. הישראלים הם אלה שקוראים לצבא או למשטרה, עומדים מול אותם בעלי חוות (שלפחות על אחד מהם הוטלו סנקציות בינלאומיות לאחרונה), ומתווכים את המציאות לשלטונות.

זה סרט שובר לב וקשה לא רק בגלל האלימות או תחושת העליונות היהודית העולה ממנו, לא רק בגלל האופן שבו הצבא או המשטרה פועלים מולם בשרירותיות, ובמקרה הטוב מרחיקים את שני הצדדים. הוא קשה גם בגלל התובענות והמסירות הבלתי נתפסת של ישראלים שמקדישים את חייהם למשימה הזו, וממשיכים לעשות זאת לא בהכרח מתוך תקווה להצליח במאבק, אלא מתוך מחויבות וסולידריות עם אותם רועים. הוא קשה גם בגלל הבנאליות שבתוכה כל זה מתרחש. מעבר להרי החושך לכאורה, שום דגל שחור לא מתנופף. 

הדרה אורן, שומר הרועים

הדרה אורן, שומר הרועים

הדרה אורן, שומר הרועים

הדרה אורן, שומר הרועים

קשה שלא לחשוב על הדברים שאומר ההיסטוריון גדי אלגזי בסרט ״דגל שחור״, שיש מי שסבורים שהתוצאה של הפסיקה הזו היתה כמעט הפוכה. הדגל השחור הוא מין מצב כמעט בלתי קיים, אמורפי. דווקא משום שסימנו אותו, דווקא בגלל שאפשר לכאורה להצביע על הגבול, הוא מאפשר לעוולות אחרות להתרחש, לא צריך לכאורה לשאול עליהן שאלות.

ובכל זאת, בזכות לטיף דורי נחשף סיפורם של הירויים בכפר קאסם. בזכות שומרי הרועים, תושבי הכפרים אולי מבינים שיש מי שרואה אותם. בזכות הצילומים של בשיר אבו רביע, ונשים בדואיות מהכפרים הלא מוכרים, יש עקבות לספור. אי אפשר יהיה להעלים אותו בתוך שטחי מדבר או אש. 


אילת הלר, דגל שחור, 72 דקות
דניאל מן, מתחת לשמש כחולה, 80 דקות
הדרה אורן, שומר הרועים, 69 דקות

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

תגובה אחת

  1. טוביה

    דגל שחור מתנופף על היהודים. מנדידים אותם כבר אלפי שנים. מעיפים אותם מכפכפים אותם אבל זה בסדר זה בכיף זה כשורה ולא עושה אנהיימליש לאף אחד.
    אבל זהו. יש יהודים שכבר לא מכופכפים בחביבות. אין להם לאן לברוח. איתם יהיה יותר קשה

הוסיפו תגובה
';
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden