כל מה שחשוב ויפה
גילי (מבצרי) זיוון. צילום: דפנה טלמון
גילי (מבצרי) זיוון. צילום: דפנה טלמון

הכיוון דרום // סרט עם הפסקול הלא נכון

גילי (מבצרי) זיוון מציירת את נוף העוטף ומבינה שלעשייה יש כוח משמעותי בתהליך הריפוי

עוטף עזה, שישה חודשים אחרי מתקפת החמאס על ישראל. אזור גיאוגרפי שהטבע בו חווה חוויה מטלטלת, אך לעיתים נראה שהוא יודע לרפא עצמו טוב יותר מהאדם. אדמה שנשרפה והושחתה, סופגת את מי הגשמים, יודעת להנביט ולהצמיח חיים חדשים. אנשי העוטף, א.נשים וילדים שבחלקם לא יחזרו לעולם, חלקם עוד חוששים לחזור, חלקם עוד מעבדים את החוויה – לאדמה זו חלקם כבר חזרו.

גילי (מבצרי) זיוון היא אחת מהם. זיוון מציירת את נוף העוטף, ללא כוונות פוליטיות, מגדריות ואתניות כדבריה. הציורים כוללים את גווניו המדבריים של האזור, הנוף הקשה והטבעי, האדמה היבשה בקיץ, ומנגד הפריחה הצבעונית באביב. הצבעים בציוריה משקפים את חילופי עונות השנה בנגב המערבי.

ממעמקים. צילומים: מ״ל

ממעמקים. צילומים: מ״ל

דיות על עץ שיטה

דיות על עץ שיטה

חוטים בבאר מרווה

חוטים בבאר מרווה

הסתירה הזו בין מחזוריות הטבע, בין עולם שיש בו תבניות של צמיחה והתפתחות, בעלי כוח התחדשות וריפוי, לבין מעשיו האכזריים של האדם, המחפש שליטה ופוגע בסביבתו – כל אלה יוצרים אצלה את התחושה שהיא נמצאת בסרט עם הפסקול הלא נכון.

עבודותיה של זיון הוצגו במספר תערוכות קבוצתיות, בהן התערוכה ״עסק משותף״ של עמותת ״אום קולטור״, שהוצגה בבתי עסק בשדרות ב־2016. במסגרת זו שילבה זיוון בציוריה רקמות של נשים שעלו מאתיופיה.

״נופי הנגב המערבי על ביתרונותיו ושדותיו הפכו לקרקע שבה נשזרים צבעים חדשים. נופי חיינו משתנים עם קליטתם של עולים בעלי צבע ותרבות שונה״, נכתב על הציורים של זיוון. עבודות נוספות שלה הוצגו בתערוכה הקבוצתית ״אסיף״, בבית המשפט העליון בירושלים (אוצרת: אורנה יאיר), שהציגה עבודות של אמנים ואמניות שנעקרו מבתיהם ביישובי העוטף.

סוג של ״מרד״

זיוון נולדה וגדלה בקיבוץ הדתי עין צורים הסמוך לקריית מלאכי, ונישאה לבן קיבוץ סעד שבעוטף עזה (אף הוא קיבוץ דתי). שם הם חיו וגידלו את ילדיהם ונכדיהם.

היא בעלת דוקטורט בפילוסופיה יהודית, ופרסמה את הספר ״דת ללא אשליה״ שבו מוצגים ״הקונפליקטים הנובעים מעימות בין פוסט־מודרניזם ליהדות אורתודוקסית״. באמצעות ניתוח עבודתם של הוגים יהודים, היא מנסה לבחון האם המחשבה הפוסט־מודרנית והיהדות הן שני קווים מקבילים שלא יכולים להיפגש. בביקורת שהתפרסמה בעיתון הארץ נכתב שהספר מציע ״סינתזה פילוסופית מרתקת״. 

לדבריה, אמנות הציור תמיד הייתה חלק בלתי נפרד מחייה, עוד מגיל הנעורים שהרשתה לעצמה ללכת כנגד הזרם. באותם ימים כל ילדי הקיבוץ למדו לנגן על פסנתר ללא אבחנה מי רוצה או מי מוכשר לכך. אך היא העזה לומר בגלוי שאינה רוצה ללמוד פסנתר אלא ציור. ״אני רוצה ללמוד ציור כי אני טובה בזה״, אמרה אז. 

כלניות בשחור־לבן ואדום

כלניות בשחור־לבן ואדום

פיוט כחול על אוקר

פיוט כחול על אוקר

נוף כאוב

נוף כאוב

הבקשה ללמוד ציור הייתה סוג של ״מרד״ בנורמה המקובלת. לשמחתה מבוקשה נענה והיא החלה את דרכה בלימודי ציור באופן פרטי ובהמשך נסעה בכל שבוע ללמוד במוזיאון תל אביב. אחר כך למדה בבית ספר לאמנות חזותית, שהיה שלוחה של בצלאל בבאר שבע.

במשך שנים היא עסקה בחינוך, בהוראת המקרא, בתלמוד, במדרש ובמחשבה יהודית. בעבר ניהלה במשך שמונה שנים את ״מרכז יעקב הרצוג ללימודי יהדות״ שבעין צורים, מרכז לימוד אורתודוקסי המצהיר על עצמו כמוסד העוסק בלימוד דיאלוגי ופלורליסטי של מקורות ישראל. כיום היא חברת סגל ומרצה בתוכנית למנהיגות חינוכית ואזורית בנגב של מכון מנדל, שמטרתו לפתח מנהיגות וחזון בישראל באמצעות ״יצירת חיבור בין אנשים מוכשרים לרעיונות גדולים״.

לאחר שהציור היה בשבילה תחביב, שנעשה לצד חיים אינטנסיביים של לימודיה לדוקטורט, עבודתה בהוראה, וגידול ילדיה, ״התפנית האמנותית״ בחייה חלה בסוף 2008 כשיצאה לשנת שבתון. אז החל הרומן עם ״המקום״, עם נופי האזור שבו היא מתגוררת שנים רבות.

בשנה זו החלה להתבונן בטבע והחליטה להעמיק בתחום הציור. בדצמבר 2008 נפתח מבצע ״עופרת יצוקה״ והמתח בין רעמי התותחים לנוף הפסטורלי חידד את העסוק בנופי הנגב המערבי. מאותה שנה קיבל התחביב מקום יותר חשוב בחייה והיא החלה להקדיש חלק קבוע מזמנה לציור.

birds

ב־2016 פתחה בקיבוץ סטודיו משלה. היה זה עוד שלב שחידד אצלה את ההבנה שזה הצעד הדרוש לה על מנת להתפתח מבחינה אמנותית. הסטודיו היה בגן ילדים לא פעיל בקיבוץ, וזמן מוגדר וקבוע הוקדש לעבודתה בו. היא הקימה אתר אינטרנט ועמוד פייסבוק והחלה להציג בהם את עבודותיה.

ב־7 באוקטובר זיוון הפסיקה לצייר, הן בשל הפינוי מביתה, הן בשל המצב הכאוטי אליו נקלעה, הן בשל הצורך בהישרדות והן בשל הפצע והטראומה של אותה שבת איומה. זיוון טרם חזרה לצייר מאז אותה שבת, טרם מצאה את דרכה אל הסטודיו, ולמרות כל זאת היא מוצאת באמנות מרפא ומבינה שלעשייה יש כוח משמעותי בתהליך הריפוי.


הטקסט נכתב במסגרת ״המעבדה״ בתוכנית לתואר שני בתרבות בדגש על מנהיגות ויזמות במכללת ספיר, בהנחיית יפעת זבירין

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden