נטע לאופר: המפגש עם בעלי חיים מחזיר אותנו לעיסוק באנושיות

״נראה לי שבשנה השלישית בלימודי צילום בבצלאל גיבשתי את המושגים שלי על מה שמעניין אותי – לא העניין הטכני אלא החלקים התיאורטיים ובעיקר המבט. ובאופן יותר ספציפי – העיסוק במבט על הטבע, שטומן בחובו בשבילי חופש גדול ומרחב בחירה״, כך מתארת נטע לאופר את יחסיה עם הצילום, הכלי האמנותי שבאמצעותו היא מחברת עולמות של אדם וטבע, טכנולוגיה ומהות.

בתערוכת היחיד שלה ״אורות רחוקים״ במוזיאון תל אביב, לאופר, זוכת פרס לורן ומיטשל פרסר לצילום, מציגה מעין ״יומן מבטים״ על הטבע דרך אמצעי צילום לא קונבנציונליים: ממצלמות אבטחה וראיית לילה על גדרות הגבול ועד לצילומי חום באמצעות רחפן מתאבד. העיסוק האינטנסיבי בטבע אינו תמים, הוא משליך מיד חזרה על האדם, ועל האופן שבו בעלי חיים ובני אנוש מאכלסים את אותה טריטוריה.

״כבר כילדה נמשכתי לטבע ומאוד העסיק אותי הידע והקשר שלנו עם הטבע (אני גם טבעונית והייתי פעילה באגודה לזכויות בעלי חיים)״.

כבר מילדות? הצבת אתגר להורים שלך.

״מאוד קשה. צמחונית מגיל שש וטבעונית מנעוריי, והעיסוק הזה בבעלי חיים –הנושא של מחקר בטבע והמחקר המדעי של מה שאנחנו עושים עם בעלי חיים – העסיק אותי תמיד. המשיכה שלי היא אורגנית במקור אבל מאוד התפתחה מאז.

״הדימוי של בעל חיים עזר לי לעגן את עצמי. יש מאמר נפלא של הפילוסוף ז׳אק דרידה, שמתמצת את המשיכה המוחלטת לטבע – The Animal that Therefore I Am. המפגש עם בעלי חיים מעורר תובנות לגבי האנושות ומחזיר אותנו לעיסוק בשאלות של מוסר, של אנושיות.

״לדוגמה – הבושה על העירום האנושי לעומת הטבעיות של בעל החיים – הציווי הראשון של הדת הוא להתבייש בגוף. העובדה שהאנושות לקחה לעצמה את החירות לקבוע טוב ורע – האם אנחנו בכלל יודעים מה זה טוב ורע? בטח במקומות שיש גדר, גבול.

״העבודה בהר הרצל מתעדת את החיות שמבקרות בקבר של סבא שלי שנהרג במלחמת השחרור, כשאמא שלי הייתה תינוקת בת שלושה חודשים. זה אירוע מכונן שמלווה את סיפור המשפחה כל החיים. שם המקום נותן הבנה גיאוגרפית, ושם גם יושבת המורכבות״

״גם בעלי החיים חיים בתוך טריטוריה ומסמנים גבולות – זכורה לי עבודה מקסימה של יהושע נוישטיין – שבה כלב משתין על הגבול. הוא מסמן את הגבול בטבעיות אבל משתין על הטריטוריה של האדם. אני לא רוצה לשים אותנו בני האדם במרכז, אני מחפשת נקודת מבט שפותחת דיון ומאפשרת שאלה, על הטבע למול חיים אנושיים״.

זו גם שאלה של מלחמת קיום מול מלחמות שאנחנו ממציאים לעצמנו. אבל בצילום שלך את לא עוסקת ביופי של הטבע ובטבעיות של החיות.

״נכון אני לא עוסקת במבט הרומנטי על הטבע. אבל כשאני יוצאת לטבע ואני מתבוננת אני עוסקת במושג של ׳בעל חיים׳ דבר חי, שיש בו חיים״.

לאופר מצטרפת לזרם של חוקרים ומבקרי תרבות שביקשו לערער על תפישת הטבע כ״טבעי״ ולחשוף את המנגנונים השונים – פוליטיים, אקולוגיים, חברתיים – שמשתלטים עליו ומעצבים אותו. בעבודתה היא ממשיכה את המחקר האינטואיטיבי שהחלה בו בילדות, ומשלבת אותו עם תיאוריה של צילום ושל ראייה סביבתית. היא נוגעת בעדינות אך בנחישות בנושאים כאובים ובשאלות אוניברסליות על חותמה של הפעילות האנושית בסביבה.

איפה את בוחרת לעבוד, על מה את מתבוננת?

״כל תופעת טבע מקטנה עד גדולה – מדבורים ועד הכרישים בחדרה – שבזמן האחרון אני עוסקת בהם״.

שוחה עם כרישים?

״אני שוחה… מפעל הכוח של חברת החשמל פולט מים חמים והכרישים נמשכים לשם – לא ברור למה. חשבו שהנקבות בהריון מגיעות לשם להמליט – כריש סנפירתן וכריש אפרורי – שני זנים ענקיים, שנמצאים בסכנת הכחדה״.

הטבע נכנס כשחקן מרכזי

זו תערוכת יחיד מוזיאלית ראשונה של לאופר ילידת 1986, בעלת תואר ראשון בצילום מבצלאל ותואר שני בצילום, וידיאו וניו־מדיה מ־SVA בניו יורק (School of Visual Arts). היא הציגה רבות בתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם, בהן ״ארץ חלב ודבש״, הביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות בוונציה (2021) ועוד. בתערוכה ״אורות רחוקים״ מוצגים תצלומי סטילס, עבודות וידאו, עבודת סאונד ו״פסל״ של צמח צבר. מרבית העבודות נוצרו לקראת התערוכה. האחרונה שבהן צולמה לאחר 7 באוקטובר.

״הפרויקטים בתערוכה הם מאזורים שונים בארץ. יש את הצד המובהק של ללכת לאזורים המרוחקים, כמו גדר ההפרדה ואזורי גבול. אני מתבוננת בתופעות שמתקיימות בהסתר (כמו הברחות); יחסי כוחות; האופן שבו הטבע נכנס כשחקן מרכזי״.

כל אחת מעבודותיה מסומנת באופן לקוני בשם הרשמי או הגיאוגרפי שבו נעשתה: ״הר הרצל״, בתרונות רוחמה״, ״אשלים״, הגדה המערבית ועוד. יוצאת דופן היא העבודה ״בנדוק״, עבודת סאונד שיצרה בשיתוף עם דניאל מאיר. בעבודה זו אין מבט, אלא רק שמע – הבנדוק (ממזר בערבית) הוא תוצר של הכלאה בין זכר חוחית, ציפור שיר קטנה בעלת נוצות צבעוניות מרהיבות, לבין קנרית, שקולה ערב במיוחד. סגולותיו הפלאיות הובילו לסחר לא חוקי בחוחיות באזורי הגבול. במקום אחר היא עוסקת בטביעת הרגל הגסה של המאמץ לייצור חשמל באנרגיה נקיה ופחות מזיקה, לכאורה, לטבע.

״הצילום התרמי – בניסיון להראות כמה הטמפרטורות האלה מטורפות. זה נראה כמו שיא של ההיבריס האנושי, והאבסורד הוא שזה בא מתוך כוונה טובה – אנרגיית שמש, נקיה וחזקה, על פניו רעיון מצוין, ויוצא הפוך לגמרי. ציפורים שעפות שם מתות ממכת החום״

מה משך אותך למגדל התרמו סולארי באשלים? שם את מתעסקת במעשה ידי אדם, לא בבעלי החיים דווקא.

״זה באמת חריג בגוף העבודות שלי. הגעתי לשם בנסיעה לכיוון עזוז וגדר הגבול ואי אפשר שלא לראות את העב״ם הזה שנראה למרחוק. הצילום התרמי – בניסיון להראות כמה הטמפרטורות האלה מטורפות. זה נראה כמו שיא של ההיבריס האנושי, והאבסורד הוא שזה בא מתוך כוונה טובה – אנרגיית שמש, נקיה וחזקה, על פניו רעיון מצוין ויוצא הפוך לגמרי.

״ציפורים שעפות שם מתות ממכת החום, בעלי החיים באזור – המגדל הזה שיבש להם לגמרי את הסביבה. וזה גם כשל מבחינת הרעיון המדעי. יש פה משהו ביומרה של האדם.

״בשיחות שלי עם מירה לפידות (אוצרת התערוכה) עלה הדימוי של איקרוס שעף לעבר האור הבוהק עד שהוא נשרף. הפרויקט הזה צולם באמצעות רחפן ׳מתאבד׳ ששלחתי. והרי השמיים הם גם סוג של גבול״.

מאוד אקטואלי – קטב״מים מתאבדים מרחפים וחוצים גבולות בשמים. התערוכה מינימליסטית ואניגמטית, לא מתמסרת – הצופה צריכה להתקרב לקיר, לבחון את הצילומים ולפענח – על מה אני מסתכלת בכלל.

״נכון – הטבע לא מתייפייף, לא רומנטי. יוצאת דופן אולי במובן זה העבודה 25FT (זה הגובה של גדר ההפרדה, 8 מטרים – 25 פוט). היא נעשתה בצילומים מתוך מצלמות אבטחה של צה״ל בשטחים – שבה המצלמה סורקת את השטח כדי לאתר כל תנועה.

״זו מצלמה שיש בה אלמנט נשקי. היא זזה בתנועת שתי וערב – יורדת עולה, זזה הצידה. התצפיתניות לומדות לזהות את החיות ואת דפוס התנועה שלהן. – ⁠צה״ל משקיע בזה, וגורם לאנשים לחוש חיבור לטבע, למקום. יש בזה כמובן גם מטרה לגרום להן להתחבר לתפקיד, ולשרת את הצבא באופן נאמן יותר, זו לא רק כוונה טובה זה גם דרך פוליטית״.

מפתיע. וזה מתקשר גם לאירועים הנוראים של המלחמה. מה קרה לתערוכה בעקבות 7 באוקטובר?

״בתוך ההלם העצום והאסון שקרה כאן, החוויה הקטנה והלא חשובה שלי – קודם כל היה הרגע שבו הכל נעצר ונוצר עיכוב מאוד גדול. אבל מעבר לזה – העבודה המרכזית בתערוכה במקור תוכננה להיות ״הר הרצל״ (כל העבודות מקבלות את השמות הטריטוריאליים של המקומות שבהן מצולמות). השם של העבודה נותן הבנה גיאוגרפית ושם גם יושבת המורכבות – זה לא כל בית קברות – זה הר הרצל; הגדה המערבית היא הגדה המערבית וגדר ההפרדה היא לא סתם הגדר שליד הבית שלי.

״העבודה בהר הרצל מתעדת את החיות שמבקרות בקבר של סבא שלי – טוביה אורדנג, שנהרג ב־1948, במלחמת השחרור. כשהוא נהרג אמא שלי הייתה תינוקת בת שלושה חודשים, עם שתי אחיות גדולות. זה אירוע מכונן שמלווה את סיפור המשפחה כל החיים.

״זה היה הפרויקט המרכזי בתערוכה במקור. ובעקבות ה־7.10 אנחנו חיים את המציאות הזו יום יום. לא הרגשנו בטוב לשים את העבודה הזו במרכז, ואת מקומה תפס פרויקט שצילמתי באותם ימים בבתרונות רוחמה – משם המצלמה צופה לעזה״.

מדהים איך המקריות של המבט על גבולות מצליחה לשים את האצבע על המצב הקריטי של כל המקום הזה.

״בכלל העבודה שלי מאוד ׳צופה׳ – יש בה התבוננות, המתנה ושהיה. ובאמת היה איזה זיקוק של רגע כזה שבו רואים את השועל מסתכל לעבר המצלמה ובה בעת נראית פטריית העשן של הפיצוץ.

״המצלמות שלי מצלמות עשרות שעות ומהן אני בוחרת את הרגעים – חשוב לי לא רק הרגע שהחיה מגיעה, אלא גם הרגעים של ההמתנה והשהייה, שלכאורה לא קורה כלום. יש הרבה מתח״.

את עובדת עם מצלמות שביל שמזהות תנועה (של רשות הטבע והגנים) ועם מצלמות גבול של צה״ל, ובין הצילומים את מכניסה ״רדי מייד״ את הצבר ״אצברית״ – והוא חולה… זה מאוד פוליטי.

״הכול מאוד פוליטי. הצבר הוא לא צמח מקומי. הוא כל כך בולט בתרבות ובאתוס הישראלי וגם הפלסטיני. אני לא צריכה להתחיל להגיד מי ציירו ואיך הוא מייצג את השורשיות המקומית ואיך הוא הגיע לכאן בכלל. אבל אולי פחות ידוע שהצבר נפוץ בעולם בזכות הכנימה שגדלה עליו והיא שמייצרת את הצבע האדום היוקרתי, זה מה שהוביל את המסחר בצבר״.

ממתי יש צברים בארץ?

״מהמאה ה־18-19. הוא היגר לכאן ממקסיקו ושימש כמשוכה טבעית בחקלאות הפלסטינית. כל הרעיון של ׳טבעי׳ הוא עניין מודרניסטי. אנחנו מייבשים את החולה ומיישבים שני כפרים על ידו ומציירים את ׳הטבע׳. אני חווה צד ביקורתי לצד הדבר שמאוד מזוהה עם הסיפור הציוני. לכל עבודה יש שכבות – גם של הטבע גם של האדם גם של התערבות, של טריטוריה, של מוסר, ולצד כל אלה גם שכבה של תולדות האמנות״.

אחת הסדרות הסימבוליות ביותר בתערוכה היא ״35 ס״מ״, שמבטאת יותר מכל את חוסר התוחלת של הניסיון האנושי ״לסדר״ את הטבע. 35 ס״מ הוא רוחבם של מעברים בחומת ההפרדה שצורתם צורת האות ״ל״. הם נוצרו על מנת לאפשר מעבר לאוכלוסיית בעלי חיים קטנים, שעם הקמת החומה נפגעה גישתם למקורות מזון ומים. במקטע החומה שבין אריאל למודיעין הציבה לאופר מצלמה עם חיישני תנועה, וכך ״לכדה״ ברשתה 24 דימויים של בעלי חיים, ביניהם דורבן, חוגלה, שועל וצבי, המשתחלים דרך המעבר או עומדים בפתחו.

המעברים תוכננו כך שיתאימו אך ורק לבעלי חיים, ולא לבני אדם. כך הופכת החומה מגבול אטום ל״קרום נושם״ עבור בעלי חיים. בפועל, התיקון המחוכם לשיבוש במערכת האקולוגית הביא עמו שיבוש אחר, בלתי צפוי: יחסי טורף-נטרף השתמרו, אלא שכעת בעלי החיים הטורפים לא צריכים להתאמץ. מספיק לעמוד ליד הפתח, והטרף מגיע ישירות אליהם.

---

נטע לאופר | אורות רחוקים
אוצרת: מירה לפידות
מוזיאון תל אביב
נעילה: 20.7