כל מה שחשוב ויפה
אורטל בראל, אחרי הקתרזיס. צילום: שחר גלז
אורטל בראל, אחרי הקתרזיס. צילום: שחר גלז

אחרי הקתרזיס: הדמיון הוויזואלי המלחיץ בין שמחה לאסון

שנה לאחר שהציגה אצטדיון מרשים מנייר בתערוכת בוגרי ה־MFA של בצלאל, האדריכלית אורטל בראל ממשיכה בתערוכה חדשה את העיסוק האמנותי בארגון מחדש של רגעים ישראלים דרך חומר, חלל ואור

יובל: הי אורטל, בוקר טוב. מה שלומך בימים מורכבים אלו?

אורטל: בוקר טוב. קשה לדעת אם לביטוי ״הכל בסדר״ יש משמעות היום, אין כמעט גבול בין האישי והקולקטיבי כרגע. בטח לא כשחלק מאיתנו חטופים ונמצאים כבר יותר משמונה חודשים במנהרות מתחת לאדמה. אבל העבודה האינטנסיבית בסטודיו לקראת פתיחת התערוכה מאפשרת לי לעבד את הדברים, או לפחות עוזרת להילחץ מדברים אחרים לכמה רגעים

יובל: כן, יכול להבין. נפגשנו לפני שנה בתערוכת הגמר של התכנית לתואר שני באמנויות, מה הספקת מאז בשנה האחרונה? 

אורטל: לצד העבודה במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל והעבודה שלי כאדריכלית, בשנה האחרונה העבודה בסטודיו על המיצבים שלי, פסלי הנייר, תפסה את מרכז תשומת ליבי. זה חיפוש מתמיד אחר רגעים שמתחברים בתרבות הישראלית, בתודעה הציבורית שלנו, ובזכרון שלי, והארגון שלהם מחדש דרך חומר, חלל ואור. 

זמן קצר לאחר תערוכת הגמר בבצלאל נפגשתי עם האוצרת שלומית אלטמן, שראתה את האצטדיון והציעה שנחשוב יחד על תערוכת יחיד שתוצג בגלריה שלה, ״פוריה 1״, ותכלול את האצטדיון ועבודות חדשות נוספות.

התחלנו בתהליך אינטנסיבי ומעניין, ושם בגלריה בנגה, בנדיבות מופלאה של שלומית – יצרתי שתי עבודות חדשות בשני מדיומים שונים – פיסול ווידיאו. תהליך העבודה שהתחיל לפני המלחמה, הושפע ממנה באופן בלתי נמנע. קיוויתי שכשהתערוכה תפתח נסתכל דרכה על המלחמה במבט אל העבר. אבל העבודה נגמרה, והמלחמה עוד נמשכת, וזו סיטואציה שמאוד קשה לי לעכל

צילומים: מ״ל

צילומים: מ״ל

אורטל בראל. צילום: מ״ל

אורטל בראל. צילום: מ״ל

יובל: רגע שאלה – במה את עובדת במחלקה בבצלאל ומה כוללת העבודה שלך כאדריכלית?

אורטל: בבצלאל אני מלמדת סטודיו בשנים ג׳-ד׳, יחד עם המרצה והאדריכל דניאל מינץ. וכאדריכלית אני בונה מודלים קונספטואליים עבור משרדי אדריכלים שונים. 

בשונה מהמיניאטורה שלפעמים מונחת במשרד המכירות של היזם, המודלים הקונספטואליים הם מודלים חד־חומריים שמחפשים ומזקקים מהות מבנית כחלק מהתהליך של האדריכלים שאיתם אני משתפת פעולה

יובל: נייס. ובואי נעבור לתערוכה: אני זוכר את פרויקט הגמר שלך, קתרזיס, המיצב הסופר מרשים של האצטדיון, שגם היה מרשים לכשעצמו וגם יוצא גופן ביחס לפרויקטי גמר אחרים, בזכות הרקע האדריכלי שלך. אם אני מבין נכון לפי שם התערוכה, אחרי הקתרזיס, ולפי מה שאת אומרת, המיצב ההוא משמש כנקודת מוצא לתערוכה הנוכחית.

אז בואי נתחיל באצטדיון – הוא עובר כמו שהוא? אותו גודל? אותה חומריות? אותה הצבה? משהו השתנה? ועוד לפני זה – למה בכלל אצטדיון?

אורטל: תודה רבה על המחמאה. וכן, האצטדיון הוא בהחלט נקודת המוצא לתערוכה הנוכחית. העיסוק בו התחיל כבירור של הסף בין האישי והציבורי דרך המרחב הישראלי – ביקורים באצטדיון, שירים, צעקות, ותרועות שהופנו אל אחי שחקן הכדורגל, היו חלק שגור מהחיים שלי. 

מה שהתחיל כסוביקטיבי לחלוטין, התרחב מאוד מהר למחשבות על האצטדיון כמרחב שכולא בתוכו אנרגיה אנושית שנמצאת בסכנת פיצוץ, על השבריריות של רגעי שמחה מתפרצת, ועל הדמיון הוויזואלי המלחיץ בין שמחה לאסון.

בתערוכה החדשה, האצטדיון שומר על החומריות אבל מעודכן למידות החלל. אני חושבת על זה הרבה, על נדידה של פסלים ממקום למקום. פעם היו מתכננים ספינות כדי להעביר אובליסקים ממצרים למוזיאונים בניו יורק, אני נודדת עם הפסלים שלי לבד, ובמעבר לגלריה חדשה הפסל משתנה.

פירוק הפסלים שלי וההרכבה שלהם מחדש זה חלק מתהליך העבודה שלי, וגם מה שמאפשר לי לחלום על חללי תצוגה שונים. בגלל שהפסלים עשויים מנייר, הפירוק וההרכבה הם אקטים כמעט כירורגיים על חומר כל כך עדין, והפסלים עצמם גם מצויים רגע ממשבר כשאני מרכיבה ומפרקת אותם

הגבול הקוריאני הוא לא קו, אלא שטח. ובגלל השילוב בין גדרות לנוכחות האנושית הנמוכה בו נוצרה שם טריטוריה שלישית עם זנים חדשים של חיות, צמחים וטבע פראי. הווידאו מציב את שתי תופעות אלו – הטבע וסטרוקטורות הסאונד – אחת לצד השניה

יובל: וחוץ ממנו מה עוד יש בתערוכה? איזה עוד פסלים, באיזה חומרים, מה קנה המידה?

אורטל: מאחורי האצטדיון, בחדר אחר בגלריה, אני מציבה מחסן רקטות מנייר. התחלתי את העבודה על הפסל הזה לפני ה־7 באוקטובר, מתוך חרדה שהגשימה את עצמה, כמו שקורה לעיתים תכופות עבורנו. חשבתי אז על מדריכות מרגמות, שממציאות לעיתים שירים צוהלים כאמצעי זכרון בהדרכת ירי תלול מסלול. נשים ששרות על סדר פעולות ירי. עניינה או הטרידה אותי אז גם הפרקטיקה של חיילים לרשום מסרים על פצצות טרם הירי.

ואז פרצה המלחמה. בן הדוד שלי, סרן רום שלומי ז״ל, קצין ביחידת שלד״ג, נהרג. ברשת החברתית ראיתי צילום של שמו רשום על פצצת מרגמה. המחשבות שלי לקראת התערוכה קיבלו לצערי ביטוי כואב, קרוב וקשה במציאות, ושם הייתי חייבת לעצור ולהבין מחדש.

העיסוק בפצצות מרגמה הוחלף לרקטות M75 שמיוצרות בעזה, הרקטות שמטילות אימה עלינו היום, הסוג הספציפי בעל הטווח שבתוכו נמצאת הגלריה. רציתי לחוות את האוביקט הזה שאני כל כך מפחדת ממנו בשלמותו ולכן הפסל הוא בקנה מידה 1:1

יובל: ובחלל השלישי?

אורטל: בחלל השלישי בתערוכה תוצג עבודת וידאו שמסתכלת על גבול אחר – האזור המפורז בין דרום לצפון קוריאה. בתהליך העבודה עם האוצרת שלומית אלטמן, גיליתי מרחב גבול שריתק אותי בשוני והדמיון שלו לגבול הישראלי.

הגבול הקוריאני מפריד לא בין עמים, אלא בין רעיונות, ובמרחב המפורז שלו אסורה תחמושת בכלל. לכן, המלחמה ביניהן היא באמצעים לא אלימים שאחד מהם הוא סאונד – דרום קוריאה מקימה סטרוקטורות מגפונים מונומנטליות לאורך הגבול כדי לשגר לתוך הטריטוריה הדיקטטורית רעיונות ליברליים, אקטואליה עולמית, מוזיקת פופ קוריאנית, מזג אוויר, ומנטרות כמו ״זה בסדר שיהיו לך סודות ומחשבות פרטיות״.

הגבול הקוריאני הוא לא קו, אלא שטח. ובגלל השילוב בין גדרות לנוכחות האנושית הנמוכה בו נוצרה שם טריטוריה שלישית עם זנים חדשים של חיות, צמחים וטבע פראי. הווידאו מציב את שתי תופעות אלו – הטבע וסטרוקטורות הסאונד – אחת לצד השניה

birds

יובל: אז מעניין אותי לשאול על המעבר, או הרצון לעשות אמנות במקביל לעיסוק באדריכלות, כי זה לא מובן מאליו. בדרך כלל אלו שתי דיסציפלינות נפרדות

אורטל: אני מוצאת את עצמי במקום שבו הדיסציפלינות מתחברות – בעמל, בבחינת המציאות, בתהליך זיקוק של רעיונות שמצד אחד מדויק ומצד שני מרשה לעצמו לאבד אחיזה במציאות לרגעים. זה תהליך שלוקח בחשבון מספר רב של רבדים בו־זמנית ומתזמר ביניהם באופן שמייצר מציאות חדשה. באמנות שלי אני מציבה מבני נייר זמניים שעוברים במשך התערוכה את כל שלבי החיים של בניין – מרצון, לרעיון, לתכנון, לבנייה, להריסה, לזכרון, לשמועה, להיעלמות

יובל: אז שאלה לסיום: מה מגיע אחרי הקתרזיס? או במילים אחרות: את אופטימית? (וכן, אני יודע שזו שאלה גדולה שכזו)

אורטל: כולנו יודעים מה מגיע אחרי קתרזיס – הנפילה. כל מה שהזנחנו והעמדנו פנים שאפשר להתעלם ממנו ממלא מיידית את החלל שנפער אחרי השיא, ושוב נוצר בלבול בין שמחה לאסון.

החגיגה שבקתרזיס היא לא רק חגיגת ההשג האנושי עצמו באשר יהיה. זו החגיגה של היכולת להדחיק לרגע אחד את כל מה וכל מי שמחוץ להשג. אבל ההדחקה הזו שברירית, ולא מחזיקה. מה שאנחנו חווים כעת זו ההתרסקות, הנפילה. ויש לנו עכשיו הזדמנות להסתכל ישר בעיניים לכל מה שאנחנו מדחיקים ב1:1. 

וכן, אני אופטימית

יובל: יפה. מה עוד? תמשיכי לשלב בין אדריכלות לאמנות?

אורטל: כן, אני תמיד אחשוב דרך שיטות, כלים ומושגים אדריכליים. תשומת הלב שלי מופנית לאמנות שלי, אבל השאלות שאני שואלת נמצאות בשטח הלא מוגדר שבו שתי הדיסציפלינות מתקיימות

יובל משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

אורטל: תודה רבה לך יובל על השיחה. התערוכה תוצג בגלריה פוריה 1 ביפו עד ה־10 ביולי. ממש אשמח שתבואו ואם אני במקרה לא שם זה כי קפצתי לשווארמה ליד


אורטל בראל | אחרי הקתרזיס
אוצרת: שלומית אלטמן
גלריה פוריה 1, יפו
נעילה: 10.7

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden