סטודיו מ.ל.א // יצירות אומנות - Crafting Flavor

הפרטים הטכניים

התערוכה ״יצירות אומנות – Crafting Flavor״, באוצרות ועיצוב סטודיו מ.ל.א – כרמל בר ומיכל אביתר. התערוכה מוצגת עד סוף אוגוסט בגלריה של אסיף – המרכז לתרבות אוכל בישראל, לילינבלום 28, תל אביב.

מי אנחנו

סטודיו מ.ל.א. (MELA) – מכון לחקר האירוע. כרמל בר – מרצה, טבחית, אמנית מיצב ופרפורמנס, בוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי; מיכל אביתר – מעצבת, טבחית ומרצה, בעלת תואר ראשון ושני בעיצוב תעשייתי מבצלאל. הסטודיו יוצר מיצגים קולינריים המשלבים תנועה, עיצוב וטעם. עבודות הסטודיו הוצגו בתערוכות ופסטיבלים בארץ ובעולם. אנחנו מתייחסות לאוכל כחומר גלם ליצירה. בנוסף לתכונותיו המזינות לאוכל יש גם צבע ומרקם, ובעיקר מטען אישי ותרבותי. היצירות יוצאות מתוך מחשבה על אוכל, אבל בעצם נוגעות בחיים עצמם.

העבודה

התערוכה ״יצירת אומנות״ נולדה בעקבות פרויקט ״פסיפס״ שיזמו אנשי אסיף ואיגדה מרב סריג – מדריך עכשווי לתרבות האוכל המקומית. תהליך העבודה התחיל במסע ברחבי הארץ כדי להכיר, ללמוד ולטעום מאותם יצרני.ות אוכל ומסעדנים הממולצים בפרויקט.

זכינו לפגוש א.נשים מדהימים שקמים כל בוקר, מונעים מתשוקה לייצר מזון ארטיזנלי משובח – למרות המצב, למרות עלות חומרי הגלם ולמרות מזג האוויר הקשוח. חלקם למדו שיטות בישול ברחבי העולם וחלקם ממשיכים מסורות מקומיות שעוברות מדור לדור, אבל כולם נאלצים (וגם בוחרים) להתאים את יצירתם לחומרי הגלם, לשוק ולטעם המקומי.

התערוכה נוצרה מתוך רצון לחגוג את אותם.ן א.נשים שמומחיותם מגולמת בגוף כידע פיזי, שנרכש באלפי שעות ניסוי וטעייה. כל גופם מרגיש את האוכל: כפות הידיים יודעות למדוד את כמות הבצק הרצויה, האזניים שומעות מתי הסטייק מוכן והאף יודע להריח את דיוק התיבול. כל הגוף מחווט לכוריאוגרפיה העדינה שבהכנת מזון.

יצרנו סדרה של כ־50 יציקות כפות ידיים. חלק מהידיים נראות כקפואות באמצע פעולת בישול, וברווח ביניהן אפשר לדמיין את חומר הגלם שאותו הן מעבדות. שאר הידיים אוחזות בכלי עבודה שקיבלנו בהשאלה מאופים, ייננים, גבנים וטבחים. היה לנו חשוב לפרוס מנעד רחב של כלים שמהדהדים דרך החומר ואופן השימוש בהם, את רצונו של האדם להרחיב את גבולות הגוף והתנועה. הכלים הם מחוללי האינטראקציה שבין החומר, המסורת והטכניקה ובין ״המעדן המקומי״.

על קירות הגלריה תלויות תמונות שלכד הצלם נעם פריסמן ברגעים שונים ויפים בתהליכי הכנת מזון. הפסיפס העשיר של תרבות האוכל המקומית מיוצג גם בסדרת גלויות המוצעות לקהל הרחב כמזכרת. התערוכה שואפת להנכיח את ההיסטוריה, האהבה והמיומנות של אותם סוכני תרבות קולינריים המקומיים.

תעבירו את זה הלאה

מחשבה פרועה שעלתה היא להתקין את התערוכה במזנון הכנסת. הצבה במקום שבו מקבלי ההחלטות סועדים תנכיח, בין ביס לביס, את עבודת הכפיים המסורה של יצרני מזון עצמאיים. חלק מאותם יצרנים לא יכולים לפתוח את מסעדותיהם שנמצאות בקו האש, אל חלקם לא מגיעים לקוחות ואחרים מתמודדים עם עליות מחירים המאתגרות את המשך קיומם.

מעבר להיותו מצרך הישרדותי, מזון הוא גם סממן המשקף תרבות רוחנית וחומרית בזמן ומקום נתונים. דווקא היום, כשהחיים שלנו פה לא מובנים מאליהם, כשעיסוק אובססיבי בשיוך ופילוג של אוכלוסיות ותרבויות – הרבגוניות התרבותית היא זו שהופכת את המקום הזה שאנחנו חיות בו לכל כך מעניין וקשה.

פלוס אחד

Soil Food הוא פרויקט מתמשך שבו אנחנו מנסות לזקק מהו טעם של מקום ומהם גבולות הגזרה בהגדרתו, תוך התבוננות בטבע המקומי, באדמה ובמה שצומח מתוכה. זהו סטודיו נייד הבנוי על נגרר שנודד בין יישובים ברחבי הארץ. בכל תחנה במסע העגלה עוצרת לכמה ימים, שבהם אנחנו לומדות להכיר את הטרואר של האיזור, תושביו וגידוליהם העונתיים.

האדמה היא מקור החיים וההזנה. אנחנו אוספות אדמה מקומית, מעבדות אותה לחימר ומעצבות אותה לקערות אכילה אישיות. הכלים הללו מתייבשים בתנור המותקן בעגלה. בכל מקום האדמה השונה וממנה נוצרים כלי אכילה שמשקפים ומתמזגים עם המזון שמוגש בתוכם, ובכך מאתגרים את עיצוב וחומריות כלי האוכל המקובלים שבהם אנו מורגלים לאכול בטבע.

הבט שני של הפרויקט הוא המזון שצומח מהאדמה המקומית. ליקוט צמחיה מהבר ואיסוף תוצרת חקלאית מעובדים לתפריט שמייצג באופן נאמן למקור מהו הטעם של אותו מקום. כלי האדמה נותנים בתורם את הטעם למנות. לאחר השימוש זורקים אותם בחזרה לארץ שיתמוססו עם הגשם הבא.

תהליך זה אורך שלושה ימים. חברי הקהילה מוזמנים לקחת חלק בתהליך ייצור כלי האדמה והפקת הטעמים ששיאו בחגיגה לוקאלית סביב הנגרר. הפרויקט נוצר בעזרת מפעל הפיס והוצג לראשונה בשנת 2020 בביאנלה לאמנויות ועיצוב במוזיאון ארץ ישראל.