״נדפקת אבל בורכת״: ראיון/האזנה מודרכת עם דניאל נשמה יטח

לפני שלוש שנים הוסיף המוזיקאי דניאל יטח את השם ״נשמה״ לתעודת הזהות. מאז 2022 הוא יוצר בפנים גלויות, על כל המשתמע: שר בפתיחות האשפוז הפסיכיאטרי שעבר ועברו הדתי, רוקד בחצאית עם הרבי מלובביץ׳ מאחוריו, ושוזר בין קודש לחול בכל הזדמנות אפשרית. בשאר הזמן הוא מפיק להיטים לאנה זק ולאחותו נוגה.

לאחרונה הוציא את אלבומו השני, ״פרח״, שמתאפיין בסאונד אלקטרוני חדשני, ממזג זהויות, על הרצף שבין פופ מיינסטרים לשוליים האוונגרדיים של המוזיקה הישראלית. ראיון/האזנה מודרכת.

דיוויד: פרוזק. הי נשמה. או דניאל? איך נכון לקרוא לך בעצם?

נשמה: דניאל נשמה יטח. נולדתי כדניאל יטח והוספתי לפני… שלוש שנים כזה?

דיוויד: מאיפה הגיע הרעיון לשם?

נשמה: לפני שהוא היה שם בתעודת זהות הוא היה שם במה. אני עושה מוזיקה תחת השם נשמה מאז 2018, אבל עד 2022 זהות האמן שמאחורי היצירה הייתה חסויה. כשהתחלתי את הפרויקט רציתי לשיר בעברית, ושישמעו אותי ללא המסכות החברתיות שלי, והקול הזה שזעק לעשות את זה מבפנים היה הנשמה שלי

דיוויד: ״נשמה״ הוא שם שיש בו הצהרה חזקה ורב משמעית. אני חושב שהרבה רבדים ממנו מתגלמים במוזיקה שלך, ויש יחסים סימביוטיים בין האמן שאתה ובין השם שאתה נושא מבחירה. במיוחד כשהוא נכנס לתעודת זהות. לשים את הנשמה בפרונט זה מפחיד?

נשמה: בתחילת הפרוייקט זה היה קל, הייתי ללא מסיכות מאחורי מסיכה. כרגע זה מאתגר אותי במובן של לדעת להפריד בין האדם לאמן. מפחיד לשים את עצמי חשוף – אבל לרוב כשאני פותח את הלב, הלב שמולי נפתח

דיוויד: בשלב מסוים בשיר ״פרוזק״ אתה שר על מי שאתה לא. אתה לא קניה, אתה לא פרנק, אתה לא ארקה, אתה לא סופי. את.ה רק נשמה

נשמה: פרוזק הוא כמו שיר פועלים. מנטרה של רוטינת בוקר, שעוזרת לי לתפקד לצל עניינים נפשיים. ואז אני מזכיר לעצמי – אל תשים על עצמך את המשקל שלהם כי הם לא אתה. האמנים האלה, מהווים השראה עבורי, כי כל אחד מהם הצליח ליצור יקום של יצירה, לחשוף צבעים חדשים – וזה משהו שאני מנסה לעשות גם בעצמי

 

דיוויד: האלבום החדש מלא בגוונים, חלקם חדשים מאד. אבל נדמה שבהרבה מהשירים, גם בפרוזק, מסתתרת מתחת להפקה האלקטרונית השפעה מימים אנלוגיים. פרוזק, למשל, יכול להזכיר במבנה ובהפקה שלו שירי גוספל וספיריטואלז ( – שירי עם בעלי אופי דתי שנוצרו על ידי עבדים אפרו־אמריקאים בארצות הברית). ספר קצת על ההשפעות שלך

נשמה: ספציפית פרוזק לא מרגיש לי אנלוגי. ברמת ההפקה הוא עבר כמה גלגולים: גלגול ראשון היה יותר גוספלי, והשיר התפתח לתופי מלחמה וגודל דרמטי. זה הרגיש לי לא מתאים, יפה, אבל שייך לשיר אחר. בגלגול שני ניסיתי את זה כאקפלה, והרגיש חסר מדי. ואז, בגלגול השלישי, באה אליי מנגינה שתתאים לרקע. כלי המיתר האלה ששומעים שם הם הקול שלי אחרי הרבה מניפולציות. השתדלתי ליצור כלי אקוסטי שלא קיים, ולבצע את זה עם כמה שיותר ריאליזם.

השיר הוא גם מתאבן אסתטי, הכינור הראשון קצת בשמאל, ואז נחשפת שכבה של באס עמוק וכו׳. אני לא יודע במדויק מאיפה הגיעה ההשראה אל כלי המיתר האלה – אולי מהסאונד דיזיין של Umru או היצירות הגדולות מהחיים של אלון מור. אגב סופי הייתה מתעסקת הרבה בלזייף כלים שלא קיימים! זה רעיון שמגיע ממנה

דיוויד: לזייף כלים שלא קיימים. זה מהלך של בריאה, ואני חושב על המשבר שעברת ב־2021. נדמה שמשהו בך התעצב מחדש בעקבותיו

נשמה: זה היה משבר נפשי גדול. הוא היה שיא שלפניו חייתי חיים של הדחקה פנימה, הסתרה, מסיכות והגבלה עצמית. לא האמנתי שיכול להיות לי טוב בחיים, חייתי בגרסת דמו של עצמי. האמת – הנה משהו שלא סיפרתי עליו: מה שהעיר אצלי את הכל הייתה שורה מהשיר My Little Dark Age של MGMT שאומרת Just know that if you hide, it doesn’t go away. זה שבר אותי, אבל הכריח אותי לקום ולטפל בעצמי. האלבום יצא מעין סיפור על ריפוי, מתחיל במחשבה שזהו, אני בריא עכשיו, נולדתי מחדש. מוקף באור. בהמשך, המצב מתגלה כמורכב יותר, ובסופו אני חוזר לחושך. הריפוי הוא מעגלי בעצם, ובנוי מעליות וירידות

דיוויד: מזוזה. ״אני עבד למזוזה״, אתה שר, בפרפרזה על ״נכון להיום״ של זוהר ארגוב

נשמה: חייב להתוודות! השורה המקורית אצל זוהר היא ״במזוזה, אני עבד״ ופשוט לא שמעתי אותה נכון. מלבד אהבה למוזיקה של זוהר ארגוב אין שם חיבור חזק מאוד. זו פשוט השורה הזו

דיוויד: ספר קצת על היחסים שלך עם השיר הזה. זו מזוזה דתית? סמלית?

אני מגיע מבית יהודי דתי. ניסו לגדל אותי דתי ואף פעם לא התחברת לזה. יצאתי מארון הקודש בגיל 17. כמו הרבה דתל״שים, אולי יצאתי מהדת אבל אי אפשר להוציא את הדת ממני. לאן שלא אלך התיאולוגיה היהודית משפיעה על הבחירות שלי ועל מבנה החשיבה שלי. וזו המזוזה, הטכס האובססיבי הזה שמבוצע בלי לחשוב עליו

דיוויד: אתה מאמין בגאולה?

נשמה: אני לא מאמין בגאולה, ואני לא מבין אנשים שמאמינים בגאולה. וואי אני לא זוכר מי אמר את זה אבל המשיח הוא בעצם רק תקווה לעם ולא יותר מזה. אני מאמין שהשינוי יגיע מאיתנו. ספויילר לאתערותא

דיוויד: אני שואל כי אתה שר ב״מזוזה״ ש״יותר מידי חם״, ובסופו – ״מביט אל השמיים, מתפלל שיתקרר״. יש הבדל גדול בין תפילה לגאולה באלבום הזה, ובכל זאת, הסיפור שלך על המשבר והיציאה ממנו – גורם לי לשאול אם, ובאיזה אופן, אמונה באלוהים עזרה לך לצאת מהמשבר הזה, והאם היא משחקת תפקיד משמעותי בתהליך היצירה שלך – או שזו רק התיאולוגיה

נשמה: אני מדבר על שינוי האקלים ועל ההשפעה שלו על העתיד שלי. ״השמיים אותו צבע אבל נהיה יותר חם״, אז אני מילולית מביט אל השמיים ומתפלל שיתקרר כי כרגע זה יותר מדי. חחחחח

סלח לי אם אני פותח פה חזית מול אנשים שזה יתפוס אותם לא טוב; למדתי מהדת לא לדבר עם אלוהים רק כשרע לך. יש בזה משהו מקטין ראש ולא אחראי.

בהקשר של הסיפור עם המשבר והכל – לא פניתי לאלוהים ואמרתי לו ״תציל אותי״ ולא ביקשתי עזרה משום כוחות עליונים אחרים. מבחינתי משהו קבע לי שאני הולך לסבול עכשיו ואין לי ברירה אלא להתמודד עם זה. שוב, אני לא דתי, הדת בעיניי היא מכשול בדרך לרוח. אני לא מדבר עם אלוהים כי אני מאמין שלאלוהים יש כל כך הרבה שיקולים חוץ ממני. אבל אני לוקח את אלוהים בחשבון ומייחס לכח הזה משמעות גדולה

דיוויד: זו תפיסת אלוהים מעניינת מאוד גם בהקשר המוזיקה הישראלית, שנראה שהולכת, כמו החברה הישראלית, לשני קטבים – מוזיקה חילונית מובהקת מצד אחד, שחוגגת ערכים שחלקם נתפסים כטמאים על פי הדת, ומוזיקה אמונית מן העבר האחר. אתה מציע כאן דרך שלישית

נשמה: בהגדרה של חילונות מדובר בדרך חיים שהיא בהכרח לא דתית. אבל יש חילונות רוחנית, ולא ככ מתייחסים לזה בתפיסה הישראלית הפופולרית. מצד שני יש לי את ה״מזוזה״ הזו בראש, שגורמת לי להפיץ את הבשורה הזו דווקא באמצעות מונחים של דת. לט מי קוק

דיוויד: עיניים. ״בעיניים, בעיניים / מסתכל לי בעיניים / למרות שאני לא מסוגל עדיין / אני מוריד את המגבת מהמראה״. ספר על השורות האלה

נשמה: אולי לאט לאט אתה שם לב שאני כותב מילולית על הרבה נושאים בלי שהמאזין ידע מה הם. בשיחה הזו איתך יש לי מרחב לגלות מה הם, אבל הם נועדו להישאר עטופים וסגורים מהעולם

חייתי יחד עם בת זוג בזמן המשבר ההוא לפני האשפוז. חודשים בהם יום קשה מקודמו. הרגשתי לא בנוח עם הגוף שלי, לא בנוח לראות את עצמי שבור. אז כיסיתי את כל המראות בדירה במגבות, שלא אראה את עצמי. זה זה

דיוויד: ״עיניים״ מרגיש לי כמו סוג של סוס טרויאני. מי שתקשיב לו מבלי להתעמק בטקסט שלו עלולה לחשוב שמדובר בפופ רגאטוני קליל וחורך מצעדים; אלא שהטקסט וההגשה שלו חשופים עד כאב, ומי שתתמסר לחוויה הכוללת של השיר עלולה למצוא את עצמה בחשבון נפש קדחתני מול המראה. התוצאה – שמאפיינת הרבה מהאלבום – היא יצור היברידי שיש בו מן הפופ ומן האוונגרד. אתה נהנה מהחיבור בין מיינסטרים לפצע?

נשמה: קודם כל תודה, ושאלה טובה. כמו כל שירי האלבום הוא ריקוד בין מיינסטרים לשוליים. השיר הוא אכן סוס טרויאני, אבל לא במובן של ״שיר שמח / מילים עצובות״ – אלא במובן שיש בו יותר מהנראה לעין במבט ראשוני. אגב, כדמו, הוא היה חלק מקטלוג הפקות שיצרתי למקרה שירצו שאפיק לאיזו נועה קירל. אבל הוא לחן חזק, שיר שהוא לא סתם. והוא ישב לי במאחורה של הראש. כשניגשתי לאלבום ידעתי שאני לוקח אותו. הבנתי לגמרי לאן אני רוצה לקחת את המילים שלו, והמילה היחידה שנשארה היא ״עיניים״

דיוויד: מעניין. איך ניגשים לשיר שנכתב לאמנית מסוגה של נועה קירל והופכים אותו לשלך?

נשמה: מורידים את הרסן, מההפקה ומהמילים. זה לא נועד לרצות מכנה משותף גדול, זה אמור פשוט להיות טוב בעיניי

דיוויד: בוא נדבר רגע על הפקה לאנשים אחרים. אנה זק למשל, שעבדת איתה על סינגל שישתחרר בקרוב. איך נוצר החיבור הזה?

נשמה: הסוכן שלה גילה גרסה מואצת ביוטיוב ל״כולם מאוהבים בי״ של נוגה והיה בטוח שזה השיר המקורי. הוא חיפש את נוגה באינסטגרם אבל בגלל שהנוכחות שלה שם לא רשמית הוא כנראה לא הבין שזו היא. אחרי הרבה סיבובים הוא הגיע אל נוגה ומתוך שיחה עלה שאני חלק מהיצירה שלה. מפה לשם אנה זק באולפן בקרית חיים, יוצרת שיר באיילה פאנק עצבני כמו שלא שמעתי ממנה בחיים

דיוויד: מטריף. אתערותא דלתתא. הפעם אבקש ממך פירוש, או יותר נכון תרגום

נשמה: התעוררות מלמטה בארמית. שימוש חטוף בקבלה היהודית ותפיסה שלפיה גם לנו יש חלק בהשפעה על הגורל, וישנו גמול על ההתנהגות שלנו פה. בזה אני מאמין. מיועד לכל מי שרוצה שינוי או גאולה. תתחילו לעבוד, והשאר יזוז

דיוויד: אגב גאולה והעדרה. ״בעזרת השם, ג׳ה בלס, אללה אכבר / נשמה באדה נאדה על החפלה / מבורך, אמא אדמה אבא למעלה / טאטע, אללה, מה שתקרא לה״. זה כתב חידה

נשמה: מוזיקה לא אמורה להיות מרקידה, טיפוגרפיה לא אמורה להיות קריאה, אמנות לא צריכה להיות שימושית. יש לגמרי משמעות מאחורי ה״חידה״ הזו אבל זה חלק בלתי נפרד מהיצירה שלי, לא רק שם אגב יש חידתיוּת. שולח אותם ללמוד

דיוויד: אני חושב על המילים הללו בהקשר של אוצר המילים שפיתחת באלבום הזה. יש בו מן הקודש, יש בו מן החול – והרבה מאד חיבור בין משלבים, צורות, שדות סמנטיים. שפה פנימית שאיכשהו מצליחה להיות מובנת חושית גם באזורים הפחות נהירים שלה

נשמה: אם קוראים את הטקסט כמה פעמים מצליחים להבין. כל הקוד הזה של ההתחלה מסוכם ב: ״טאטע / אללה / מה שתקרא לה / אתערותא דלתתא״. זה אומר שלא משנה מי האל שלך, מה הדת שלך, אכפת לי מה הערכים שמניעים אותך.

(אגב! שים לב שבכתיבה עברית זה אללהו אכבר, ובכתיב חסר נכתב אללה אכבר)

דיוויד: תוקן. האשמה על שירונט (ועלי שמסתמך על שירונט)

נשמה: מי העלה את זה לשם???????

דיוויד: העלו ועיוותו! בוא נדבר רגע על הקליפ, המרהיב יש לציין. ביימת אותו עם בן פלחוב שגם צילם. אתה לובש בו שמלה על רקע הרבי מלובביץ׳

נשמה: את בן פלחוב הכרתי דרך שי טרא ליטמן בתקופה של האלבום הקודם. הפכנו להיות חברים קרובים מעבר ליצירה, וכשאתערותא דלתתא הגיע היצירה הייתה כבר הרבה יותר משותפת. היה אמור להיות קליפ קצת שונה, והדברים בסוף התפתחו לקליפ שקופץ בין דימויים אסתטיים, שעיסוקם קודש וחול. ואגב, לובש בו חצאית! לא שמלה.

דיוויד: לפרוטוקול חשבתי שזו שמלה עם ז׳קט מעל. אני עדיין הומו. הקהל שלך יודע שזה הרבי מלובביץ׳ שם מאחוריך?

נשמה: אני גם הומו וגם סטרייט ויודע שזה הרבי מלובביץ׳. והאמת – זה לא משנה לי כל כך אם יודעים או לא יודעים שזה הוא. אף אחד לא נולד צדיק, לומדים עם הדרך. מה שחשוב זה המסירוּת והכוונה

דיוויד: קיבלתי את הרושם שהקליפ ממש לא נועד להתריס, אבל יתכן שחסידיו של הרב יחשבו אחרת ממני

נשמה: שלחת אותי לגמגם לך. שעה מקליד. התשובה הרשמית שלי היא: שיעלבו. לא הם קובעים

דיוויד: שוב. בקליפ שלו אתה חוזר למחלקת האשפוז

נשמה: נכון

דיוויד: ספר קצת על המקום של השיר הזה ביחס למשבר. על המהלך שהאלבום עושה מולו

נשמה: חלק גדול מלהיכנס לאשפוז במקום לעשות משהו חמוּר לעצמי הייתה בחירה שאני באמת רוצה שינוי, ורוצה שיהיה לי טוב. אבל עם הריפוי נחשף גם הקושי שהיה שם קודם, ועולה השאלה – האם הכאב הזה היה נחוץ? כל כך הרבה כאב, די, למה?

אבל אין תשובות. לא תקבל אותן גם אם תתחנן. לחיות זה לא כיף. העולם הזה לא שמח, אבל!! העולם הזה יפהפה. אז מבחינתי לחיות זו מתנה. אם לעבור את זה שוב פעם זו אופציה אני בפנים. למרות הכל

דיוויד: אז ״בוא נעשה את זה שוב״? היית חוזר על הכל?

נשמה: בשיר אני אומר ״אתה תרפא לי את הגוף / אני כבר אדאג לשאר״. יש לי מחלות רקע פיזיות שמגבילות אותי, וכנראה גם ייקחו לי כמה שנים מהחיים. אז לא בדיוק החיים שחייתי, אבל כן הייתי רוצה לחיות חיים מלאים. להיות בן אדם עוד פעם

דיוויד: סירה. איך נוצר השת״פ עם רועי כפרי?

נשמה: הכרתי אותו דרך מעגלים חופפים וידעתי שהוא אוהב את המוזיקה של נוגה ושלי. באחת הפעמים שנסעתי לבקר אותו בנהלל עלתה לי מנגינה בראש וכשהגעתי אליו הוא מצא את עצמו טכנאי סאונד ב11 בלילה. רועי הבן אדם הכי מסוכן שיש לי בוואטסאפ

דיוויד חחחחח. תפרט בבקשה

נשמה: *שולח הודעות קוליות של רועי בהן הוא אומר: ״מצליח מאד וזה יפה חמוד״ / ״ואתה קטן שלי ואני אשים אותך בעריסה״ / ״כיסיתי אותך עכשיו אתה נחנק להתראות״*

דיוויד: מובן. מותר לי לפרסם את זה?

נשמה: תתמלל, זה יהיה אפילו יותר מצחיק

דיוויד: קיבלת. אז כתבתם את השיר יחד? הרגשתי בו שמץ של אופטימיות מסוג אחר משלך. הוא אתה כמו שהוא רועי

נשמה: לא, האמת שכתבתי את השיר לבד, על החיים החדשים שלי בחיפה. רציתי לשמוע את רועי שר דברים לא מצחיקים. סליחה מכל מי שהתאכזב. יש לו קול יפהפה, לא מדברים על זה מספיק!! הוא גם לא הבין על מה אני מדבר. אבל מבחינתי זה חלק גדול בו

דיוויד: רוצה להיות את. ״אני רוצה להיות את / אני רוצה להיות יותר טוב / ממה שאני עכשיו / […] אני רוצה להיות את / אם אני לא ארצה להיות אני״. קורה הרבה שנמאס לך מעצמך?

נשמה: דווקא לא ממש. אני אוהב את עצמי ואוהב להיות עם עצמי, אבל זה שיר שנכתב בכלל ב־2018 אז יכול להיות שאז היה סיכוי לזה

דיוויד: בעיני זה שיר קווירי. איך אתה חי עם ההגדרה הזו? אתה מזדהה כקוויר?

נשמה: אני מזדהה כא־בינארי. בקלות יכולים לקרוא לי קוקסינל, בקלות יכולים לזרוק אותי לכלבים. אז כן, אני קוויר

דיוויד: ואיך אתה מרגיש שהקהל שלך מגיב לזה?

נשמה: הקהל הוא לא מקשה אחת. יש חכם, תם, רשע ואת זה שאינו יודע לשאול. יהיו תמיד את בני ה17 האלה שיצעקו לי ״נשמה יגבר״ ברחוב, אבל הם לא עושים את זה בכוונה או במחשבה עומקית לדבר. יש איזה מישהו באינסטגרם שלימדתי אותו שאם הוא רוצה להרים לי באופן לא מגדרי שיגיד לי ״יאחתי״. מאז זה מה שקורה

דיוויד: מדהים. אגב יאחתי – יש גייז בקהל הזה?

נשמה: לגמרי, כן, ולמזלי לא רק. שמח שאני לא אמן של נישה

דיוויד: גם אנחנו. למרות שאוהבים פה גם נישה בלי עין הרע. אז בשנה הבאה בעופרה הבנויה?

נשמה: הלוואי!!!

דיוויד: אמביוולנטי. אני רוצה להתייחס להפקה שלו, לבחירה האסתטית באוטוטיון קצת עקום. קיבלתי את הרושם שלא תמיד בא לך שיהיה ״יפה״

נשמה: אני פשוט חנון רצח של הפקה. אפילו בונה אפקטים בעצמי. אם הייתי רוצה שיהיה ישר היה יוצא ישר, אבל רציתי שזה יהיה קצת שבור. הקלטתי בסולם אחר, בטמפו הרבה יותר איטי, והרצתי את זה חזרה לסולם של השיר ולמהירות שלו. כל התהליך הזה, (כולל האלגוריתם הרצה שבכלל נועד להריץ תופים) גורם לסלסולים הכי קטנים בשירה לצאת החוצה. הופך תנועה ללא טבעית וזה יפהפה בעיניי. בהקבלה לאומנות ויזואלית זה כמו content aware scale בפוטושופ. כמעט אותו דבר

דיוויד: גם בעיני. זמן לדבר על הבחירה המזוהה איתך בשירה מעובדת עם סוגים שונים של אוטו־טיון. מתי זה התחיל? מה עומד מאחורי? מי שעומד קרוב אליך בהופעות שומע שאתה יודע לשיר מעולה גם בלי זה

נשמה: אני מגיע קודם כל מ־EDM, שם תמיד הווקאלים היו מעובדים ומשרתים את ההפקה המלאה. דווקא בגלל שלא הזמר היה הפרונט, היה אפשר לעשות דברים אומנותיים עם השירה, בלי קשר אפילו לאם האמן יודע לשיר או לא. אז אני מגיע משם בעצם, מהשירה בלחישות של Stereo Love, מעיוות הפורמנט של Madeon ושל Porter Robinson. השירה יכולה להתעטר כמה שנרצה שהיא תהיה מעוטרת.

אני לא שר גרוע, אבל אני גם לא שר מדהים. אני פשוט מביא את החומר גלם הנכון להפקה ואל תוך האוטוטיון, מתוך נסיון ומתוך מאמץ מודע

דיוויד: היית אומר שהאוטו־טיון הוא כלי נגינה עבורך?

נשמה: הוא לא כלי נגינה כמו שהוא אפקט, ויש הבדל. כלי נגינה מדבר בשבילך. סריגים של גיטרה מייצגים תווים בצורה שונה מקלידים, ומרגישים כששיר נכתב על גיטרה או קלידים. באוטו־טיון אין את זה, אלא פשוט עוברים דרכו והוא מכמת אותך לתווי הסולם

דיוויד: קצת כמו מחוך. אני מת על מחוכים, אבל ההיסטוריה מלמדת שיש בהם מן הדיכוי. יש פה ריקליימינג של משהו? מטכנולוגיה שנועדה ״ליישר״ זמרים בינוניים לאמצעי אסתטי לכל דבר?

נשמה: אנחנו עדיין לא בעידן הפוסט אוטו־טיון. אבל חכה, זה יבוא, ואז נדבר כבר על ריקליימינג. אני מתחיל ללמוד מתי האוטו־טיון הורס וזה מעניין מאוד. שומע אמנים כמו mk.gee, dijon (שאגב הם שניהם מפיקים אחד לשני), שומע את Jai Paul ובאופן כללי הרבה רפרנסים לאייטיז. כל אלה היו נשמעים מחורבנים אם הם היו יושבים בדיוק על התו

דיוויד: אוונגליון. ״מרגע שנכנסת לחיים של את / נתת לי תשובה / אוונגליון, אני מביא את הבשורה״. ג׳ה בלס לפנים

נשמה: תודה!!!

דיוויד: גם במובן הנוצרי. יש באלבום הזה המון רפרורים לדתות המונותאיסטיות. אלו דימויים מבחירה או בלית ברירה? עזבת את הדת אבל הדת לא עזבה אותך?

נשמה: דימויים מבחירה, נראה לי. ספציפית אוונגליון כי זו מילה יפה, והמשמעות שלה היא משהו שרלוונטי לי. ולא אכפת לי שהיא מהנצרות, אני מסתכל על הערך שלה. אני רואה בעצמי שליח של בשורה; תפיצו טוב למעגל הקרוב שלכם, וזה יפיץ עצמו הלאה.

אני מהדהד את הבשורה הזו  גם בחיי האישיים וגם ביצירה שלי. אגב, שלא חס וחלילה יתפרש כאילו אני חושב שאני המשיח. אני לא המשיח, אני לא יחיד סגולה ולא קרוב לכך. אבל אני מרגיש שאני נלחם בכוחות הייאוש שמקיפים אותנו, מנסה להפיץ תקווה

דיוויד: עולם הבא. השיר מתחיל בהפקה כנסייתית, עם התעלות הרמונית הדרגתית של מקהלה – ואז איזשהו דרופ לביט מינימליסטי, מעולמות החיבור בין ביורק לארקה. ״זו התורה שלי וזוהי משימת חיי״, אתה שר שם. הבשורה שלך קשורה במהלכים מהסוג הזה? לא צפויים, לא תמיד נוחים לאוזן, שהולכים עם היופי ואז מתנגדים לו וחוזר חלילה

נשמה: המהלך פתיחה אולי נשמע דתי או כנסייתי אבל לא בכוונה. השימוש הזה בגוספל מגיע ממקום אסתטי נטו – זה פשוט יפה בעיניי. דווקא משהו שתפגוש הרבה באלבום זה פתיחים ארוכים לשירים. הם עושים ריסט רגשי למאזין, ועוזרים לאפס ציפיות לקראת השיר הבא. אחרי הפתיח, מגיע כלי שנשמע קצת כמו תופי ברזל. הוא עדין מאוד, פעמוני, אבל מסונתז בעצם. אין בו שום השראה מארקה או ביורק, נטו התנסות שלי בעיצוב צליל

דיוויד: נהדר. אני חושב שזה אחד הדימויים המוזיקליים היפים ששמעתי לעולם הבא. כל הטקס והעוצמה והמקהלה, ובסוף – תופי ברזל שהם הדהוד מרוחק של פעמון

נשמה: זו לא הייתה הכוונה שלי אבל אתה לא טועה

דיוויד: חמש שקל לשעה. נדמה שב״עולם הבא״ נכנסנו לפרק ב׳ של האלבום. משהו משתנה, כמו כניסה ליער מכושף. גם כאן, אינטרו ארוך, אמביינטי – ואז הייפרפופ לפנים

נשמה: כאפה עם מחבת לפנים. שולח אותם ללפלנד

דיוויד: למה מוזיקאים בישראל מרוויחים חמש שקל לשעה?

נשמה: לוקח זמן לעמוד על הרגליים בכוחות עצמך, גם אם אתה מפיק מוזיקלי ולא האמן עצמו. צריך להתמיד ולא להתייאש. במקרה שלי התייאשתי הרבה פעמים בדרך אבל אין לי ברירה אלא להיות מוזיקאי. זו לא בחירה בשבילי. זה הכרח.

כל האלבום הזה יצא סוג של מסע בתוך ריפוי. מה שאמרתי לך בהתחלה. חשבתי שנולדתי מחדש, שאני צומח, ואז אני מגלה פתאום שאין כזה דבר באמת. אז כמו בסדרה, שפתאום יש פרק פלאשבק שנותן לך קונטקסט, בחרתי לשים את חמש שקל לשעה. פלאשבק לתקופה ההיא, שעבדתי בפיצה כדי להקים אולפן, ואז כשעבדתי באולפן עבדתי כטכנאי סאונד ברדיו חיפה. וכל זה כדי לממן אולפן שאמור לממן את עצמו.

לא היה לי טוב אז, והדבר היחיד שהיה לי שווה לחיות בשבילו הייתה הבת זוג שגרתי איתה. אני חושב שלחיות בשביל מישהו שהוא לא אתה זה מקום לא טוב להיות בו, ואני אסיר תודה שפניתי לקבל עזרה ולא עשיתי לעצמי משהו

דיוויד: צל. גילוי נאות – הילה גלוסקינוס כמעט גילמה את אמא שלי בקליפ, אני מת עליה. איך התחיל החיבור ביניכם?

נשמה: הילה היא אחת החברות הכי קרובות שלי ואני מכיר אותה קודם כאדם ואז כאמנית. מי שפגש אותה יודע שהיא מלאכית בדמות אדם. יושבת בדירה הזו שלה בחיפה, הכל חלונות, עציצים, נרות. עם רובי החתולה שלה שמגרגרת ומסתובבת בכל מקום. רובי היא המיני־מי שלה.

באחת הפעמים שביקרתי אותה רציתי שהיא תשיר באלבום. רצינו לכתוב שיר על הרעיון של עבודת הצל של עמנואל קאנט. לקח לשיר הרבה זמן להיוולד לעולם, וכשהוא כן נכתב זה לא היה מתוך הבנה שאני כותב על צל

מי שהיה בנ״א (Narcotics Anonymous) יודע שכדי לא להשתמש צריך להתרחק מאנשים שמשתמשים. אותו דבר בעצם בשיקום נפשי – לא טוב להיות ליד אנשים בדיכאון.

בדיוק יצאתי עם מישהי חדשה, וחשתי זיק של דיכאון. ישר נבהלתי, הרחקתי אותה ממני. אחר כך הבנתי שזה הצל שלי, הפחד הכל־כך גדול הזה שיקרה לי משהו עד שאני משליך את זה על אנשים בחיי. אחר כך, הלחנתי את השיר יחד עם הילה גלוסקינוס ואבשלום אריאל. לדעתי אחד השירים המדהימים באלבום

דיוויד: הוא האהוב עלי באלבום. תודה על התשובה הזו.

ילדי הלבנט. אולי השיר הכי פוליטי באלבום הזה, אבל נראה לי שלא תאהב את ההגדרה הזו. שיר על אדמה

נשמה: זה שיר פוליטי. גם להגיד שכואב לי על המצב הקיים זה פוליטי. אבל כן אדבר עליו בזהירות, בכל זאת לא בא לי לערבב פרקטיקה וחלומות

דיוויד: ספר על תהליך הכתיבה שלו

נשמה: הוא נכתב לפני השביעי באוקטובר. אני חושב שקצת אחרי המהומות במאי 2021 התחלתי לחקור את המשבר הישראלי־פלסטיני והרגשתי חסר אונים יותר מאי פעם. המצב הפוליטי מורכב, אבל אני מאמין שאם יהיה רצון הדדי ותקווה בעם נוכל להגיע הרבה יותר מהר לשלום. ילדי הלבנט הוא יותר ״קינה״ מאשר שיר תקווה. מין ״תסתכלו על מה שנהיה פה״. אבל זו גם דרך להכניס תקווה

דיוויד: קינה שמכניסה תקווה. חושך. ״לפעמים רוצה לחיות בתוך עולם של חושך / לשבור את הטלפון ולהעלם״. צריך להמית משהו כדי להיוולד מחדש?

נשמה: זה לא זה. לפעמים אני מיואש, ורוצה לקמול ולהיעלם בלי שכל זה יקרה לי. לפעמים רוצה להיעלם, מתוך חוסר אונים, מתוך דיכאון, מתוך קושי. זה עדיין קורה. גם על פרוזק, גם על סרוקוול, גם על לוריוון, זה יקרה על כל כדור

דיוויד: אז אין דרך מילוט. אף תרופה או סם לא יחסכו את המפגש הכואב עם המציאות. הם יכולים רק לרכך אותו. איך אתה יוצא מהדיכאון?

נשמה: זה מרתון. אתה לא יוצא מהדיכאון, אלא לומד לחיות איתו. זה קשה להבין שלא תחיה כמו כולם. אגב, יש בית שני שנגנז: 

״זן של דיכאון בשפרד טון של ירידה / לאכול את זה נכון זה כל מה שנשאר / מחלות שבתוכי יישארו לעד / לא כולם, לא תהיה כמו כולם / אף פעם, אף פעם / נדפקת אבל בורכת / תגיד תודה שזה מה שקיבלת / אתה לא סתם כאן, אני לא סתם כאן״.

(שפרד טון הוא אשליה פסיכואקוסטית שנשמעת כאילו היא עולה/יורדת ללא הפסקה – ד״ל)

דיוויד: נדפקת אבל בורכת. נדמה לי שמצאנו כותרת לראיון הזה

נשמה: איך אתה אומר? היידה

דיוויד: היידה. מה שבטוח – אתה לא סתם כאן, דניאל נשמה יטח. תודה על השיחה המעניינת וברכות על האלבום החדש 🪬

נשמה: מלא תודה דיוויד. היה מרגש לדבר איתך 🤍