פסטיבל מנופים 2026: ההכרה היא שלב בדרך לצדק

פסטיבל מנופים לאמנות עכשווית בירושלים, שהחל את דרכו בשנת 2008, חוגג השנה ח״י שנות פעילות. בניגוד לאירועים שנתיים אחרים, שנדחו או בוטלו הודות לשלל בלת״מים שפקדו אותנו בשנים האחרונות, הפסטיבל התקיים מדי שנה – במקרים מסוימים בגרסה מצומצמת יותר – אבל ללא הפסקה.

הוא נוסד ביוזמת האמניות לי היא שולוב ורינת אדלשטיין, ויצא מתוך ביתן המקצועי – סדנאות האמנים ירושלים, באופן עצמאי ודרך השטח. עם השנים חברו לו עשרות גלריות ומוסדות תרבות, ומאות אמנים ויוצרים מתחומים שונים.

הפסטיבל הנוכחי, שייפתח בשבוע הבא (14.7), יתקיים תחת התמה ״הכרה״, ויתפקד כ״מעבדה חיה של ערות תודעתית״. ״התחושה שאופפת את הפסטיבל ואת חיי התרבות פה בכלל היא תחושה של אי ודאות״, אומרת המנהלת האמנותית רינת אדלשטיין.

״אף אחד לא יודע אם מה שנתכנן היום יקרה מחר. זה מייצר תחושה כבדה ועומס על הנפש. מתוך זה, אנחנו, כאמנים ואנשי תרבות, צריכים להמשיך ליצור ולהתקדם. זה לא מובן מאליו ויש לי שאלות לגבי זה – האם זו הדרך? האם לא עדיף להתנגד? האם זה נכון? זה סט מחשבות שאני מסתובבת איתו כל הזמן״.

ההבנה שהמציאות שאנחנו חיים בה מורכבת מאינספור נקודות מבט, ושמאחורי כל אחת מהן עומד אדם המבקש שיכירו בקולו ובסיפורו, הפכה בהדרגה לציר המרכזי

התמה השנתית החלה להתנסח בראשה של אדלשטיין בעקבות אירועי השנה האחרונה, שבמסגרתם נתקלה באינספור אירועים של הרחקת אנשים וקבוצות מהכנסת – משפחות חטופים, תושבי הצפון, פוסט־טראומטיים; או האירוע שבו ביום שחרור החטופים ב־13 באוקטובר האחרון, במהלך נאומו של טראמפ בכנסת, כשחברי הכנסת איימן עודה ועופר כסיף הניפו דף A4 שעליו נכתבו המילים Recognize Palestine ולכן הוצאו מהמליאה.

״בעקבות האירועים האלה נשארתי עם המחשבה על המילה Recognize – להכיר. מה המשמעות של בקשה להכרה, ומה קורה כשהיא לא זוכה למקום. המתח הזה, בין הרצון להיראות ולהישמע לבין האפשרות להידחק אל השוליים, המשיך להעסיק אותי.

״הוא הוביל אותי לשאול מה פירושו של מעשה ההכרה בכלל – ובפרט, מה המשמעות של הכרה בנרטיבים שונים משלנו, גם כשהם אינם הנרטיב הרווח. ההבנה שהמציאות שאנחנו חיים בה מורכבת מאינספור נקודות מבט, ושמאחורי כל אחת מהן עומד אדם המבקש שיכירו בקולו ובסיפורו, הפכה בהדרגה לציר המרכזי של התמה.

״המילה ׳הכרה׳ היא כזו שיש לה כמה פירושים – היא יכולה להיות Recognition, היא יכולה להיות Consciousness והיא יכולה להיות Acknowledgment. בנוסף – הכרה היא לא רק להכיר במשהו, היא גם היכרות – להכיר אותו. השאיפה הסמויה היא שאנשים יכירו באמת נרטיבים שונים – וזה נכון לגבי כל הצדדים של המפה וכל שוכני הארץ״.

כמו מדי שנה, הפסטיבל יתקיים במשך חמישה ימים ויכלול עשרות תערוכות בגלריות ובמרכזי תרבות, מופעי מוזיקה, מופעי בכורה רב־תחומיים, סיורים מודרכים, פעילויות למשפחות ולילדים, וגם הקרנת חצי הגמר של המונדיאל על מסכי ענק על גג סדנאות האמנים.

מעלים מהאוב את רעיון השלום

אחד האירועים המרכזיים בפסטיבל השנה הוא ״גלקסיית זיק״ – תערוכה, קולנוע ומופע של קבוצת זיק שיתקיים בזירה הבינתחומית. קבוצת זיק, שפועלת יחד מזה 40 שנה, היתה מהראשונות שפעלו בארץ בפרקטיקה של מיצג ומופעים רב־תחומיים. הגלקסיה, שתפעל למשך שבוע אחד בלבד, תציע הזדמנות לחוות את גוף העבודה הנרחב של הקבוצה.

כחלק מהאירוע תוצג תערוכה שתתפקד כ״חדר פלאות פרוע״, יופעל בית קולנוע שבו יוקרנו תיעודים של מופעי הקבוצה ועבודות וידיאו שיצרו לאורך השנים, ויעלה המופע ״עם שקיעת החמה באזורנו״ – מופע לחזון השלום והאחווה של אייבי נתן בדמות פיוט פוליטי המזמין לחשוב מחדש על האפשרות של עתיד משותף.

״הפעולה של זיק עוסקת בתחנת קול השלום שהפעיל אייבי נתן שכבר לא קיימת, וגם במונח שלום שכבר לא בדיוק קיים. דרך המופע הם מעלים מהאוב בחזרה את הרעיון הזה של שלום. הוא יתרחש בזירה הבינתחומית שהם שכנים של הסדנאות ואנחנו משתפים איתם פעולה תדיר, וגם קבוצת זיק כבר השתתפה בעבר באירועים של מנופים. הפעם כל הכוכבים הסתדרו כך שהאירוע הגדול הזה יצליח לקרות״.

עוד מופע מרכזי השנה הוא ״רפאל״ של מרחב מעין ישורון וים מעין ישורון, פרפורמנס מוזיקלי שמתפקד כרשומון של המציאות הדיסטופית, שנע בין העבר להווה כדי לאבחן את מצב הלב הקרוע בין עזה לירושלים. את הפסטיבל תפתח האופרה המזרחית״שירת היחמור הפרסי״ של ניתאי קלי מלהקת ״היללה״); ולאורכו יתקיימו גם הופעה מיוחדת של גֶּדי רונן (החצר האחורית) במפגש עם להקת דבק ופרוייקט אחד חלקי אחד; מופע בכורה מוזיקלי־לשוני של נטע וינר ונעמי חשמונאי, ועוד.

זה נכון שעם השנים המוזיקה הולכת ותופסת מקום משמעותי יותר בפסטיבל, שהבסיס שלו הוא אמנות פלסטית?

״הבעיה עם מוזיקה זה שהיא משתלטת בקטע טוב. יש אותה הכמות של מופעים ושל תערוכות, אבל זה נכון שיש עם השנים יותר מוזיקה פרופר ויותר אירועים פרפורמטיביים. יש אירועים שהם מוזיקה בלבד, אבל רוב האירועים הם בינתחומיים וחוצי־תחומים, ואני בעד השילוב הזה. אמנות פלסטית תמיד תהיה הבית שלי ושלנו, אבל המופעים פותחים את הפסטיבל לקהלים נוספים ורחבים יותר.

״הדי.אן.איי של הפסטיבל ושל כל המופעים בו הוא תמיד להיות מחובר לגלריות ולחללי תצוגת אמנות. אנחנו קוראים לזה ׳אמנות עולה לבמה׳, כי תמיד יש קשר בין האמנות הפלסטית לבין תחומים נוספים״.

היום אנשים כבר לא עוזבים את ירושלים – הם עוזבים את הארץ. הדיונים האלה שאנחנו שומעים בכל מקום, הדילמה אם לעזוב או להישאר – מזכירים לי מאוד את מה שקרה פעם בירושלים

תערוכת האמנות שייפתחו או יוצגו במהלך הפסטיבל, שרובן גם ימשיכו לאחריו, יתקיימו בחללים שונים ברחבי העיר – בית טיכו של מוזיאון ישראל, מרכז מעמותה בבית הנסן, גלריה כורש 14, גלריה הקוביה, המפעל ועוד.

בסדנאות האמנים ירושלים תפתח ״ד׳ אמות״, תערוכת יחיד ליעל סרלין שאוצרת מיטל מנור. ״את התערוכה של יעל אפשר לחבר לנושא ההכרה באמצעות ההכרה באובדן, במקרה הזה האובדן האישי שלה (בנה שנהרג במהלך שירותו הצבאי בשנה שעברה). היא תהפוך את כל הגלריה למרחב פנימי טעון של הגעגוע והכאב שלה. יש משהו באמנות שלה לאורך השנים שתמיד עסקה בלשאת זיכרון ולהאיר את הזיכרון לחיים. המקום המאוד־פנימי אצלה מתחבר למקום החברתי, הקולקטיבי.

״במסגרת התערוכה נקיים גם קבלת שבת אמנותית שתכלול קטעי מחול, שירה ולימוד תחת השם ׳מדרש דמעה׳. יש משהו באירוע וגם בתערוכה כולה שמבקש לשהות בתוך הכאב ולהכיר בו – לא מהמקום של ליפול לתוכו, אלא מתוך האפשרות לראות פתח לצמיחה ולמהות של חיים מתוך השבר״.

מנופים הוא פסטיבל ירושלמי במהותו, וירושלים עברה הרבה שינויים לאורך 18 השנים האלה. הם באים לידי ביטוי בצורה כלשהי?

״מרגע שהתחלנו לעבוד על הפסטיבל תמיד אמרנו ׳ירושלים תחילה׳. לדבר על התחרדות בירושלים מרגיש לי כמו חדשות של אתמול, כשיש מגמה מטורפת בכל הארץ של לאומיות ודתיות. דווקא ירושלים במקרה הזה מתנהלת ככה כבר הרבה שנים, ויודעת איך לעבוד בתוך העסק הזה. איך לייצר אלטרנטיבות, איך לפעול בתוך המקומות האלה ואיך לדרוש הכרה בתוך המרחבים האלה.

״שנת 2008, שבה נוסד הפסטיבל, היא מקרה מבחן מעניין כי נולדו בה יוזמות עצמאיות שחלק ניכר מהן ממשיכות עד היום (יריד צבע טרי, לדוגמה). בירושלים, זו היתה התקופה של אחרי האינתיפאדה השנייה, שרבים מתושביה – בעיקר החילונים – עזבו את העיר. כשהפסטיבל נולד, המטרה שלו היתה להגיד שירושלים על המפה.

״היום אנשים כבר לא עוזבים את ירושלים – הם עוזבים את הארץ. הדיונים האלה שאנחנו שומעים בכל מקום, הדילמה אם לעזוב או להישאר – מזכירים לי מאוד את מה שקרה פעם בירושלים. אני חושבת שכמו שבשנת 2008 נולדו המון יוזמות, זו מגמה שתקרה גם עכשיו. המטרה של הפסטיבל היום היא לתת אלטרנטיבה – להבין איך מחזקים את התרבות כאן, איך משנים את המציאות הספציפית הזו בתוך ד׳ אמותינו״.

החיפוש אחר אלטרנטיבה, לדבריה של אדלשטיין, הוא מה שמוביל אותן לחפש את האמנות, האירועים, המופעים והתוכן שהוא לא בהכרח המיינסטרים שמוכר כרטיסים. ״אנחנו רוצים להעניק הזדמנות לאמנים שאולי עובדים בשוליים להגיע לזכות, להכרה, ולהביא את היצירה שלהם לקהל. יהיו בו השנה המון קולות נדחקים, אפילו המון שפות נדחקות כמו יידיש, פרסית וארמנית.

״אפילו הקרנת חצאי הגמר של המונדיאל, שיתקיימו על הגג של סדנאות האמנים, יתקיימו בשיתוף עם עמותת כולנא ירושלים בשתי שפות – מחצית אחת בעברית והשנייה בערבית, כדי להגיע לאוכלוסיות גם ממערב וגם ממזרח העיר. ההנכחה של שפה היא גם חלק מכל העניין של הכרה. ההכרה בכל השפות, בכל היוצרים ובכל הקולות – היא שלב בדרך לצדק, ואולי גם לריפוי״.

---

פסטיבל מנופים 
מנהלת אמנותית: רינת אדלשטיין
14-18.7, ברחבי העיר ירושלים
כל הפרטים והאירועים >>>