אוסלו 2024: זעקה לשלום, חזקה מתמיד

מרכז נובל לשלום באוסלו בירת נורבגיה פועל כבר 20 שנה, אך נדמה שבשנים האחרונות, לנוכח המלחמות הרבות בעולם, פגיעה קשה בזכויות נשים וילדים ותמותה של אנשים רבים כתוצאה מקונפליקטים, פעילותו החינוכית ועצם קיומו חשובים במיוחד. קירסטי פלוגסטאט, מנהלת המרכז, מודה שאכן לא פשוט לפעול היום במרחב של כל כך הרבה קרבות וסערות עולמיות.

אך דווקא בגלל זה, תפקידנו חשוב מתמיד היא מדגישה: ״אנו אוחזים בתעודת הזהות של השלום, ותפקידנו לתת לאנשים איזושהי תקווה. אנחנו מספרים על אנשים שכל חייהם עבדו והתאמצו בשביל השלום, והצליחו. אם חיינו יהיו ללא תקווה אין לנו עתיד וזה יהיה אסון עבורנו. כל האנשים בעולם רוצים שלום ודווקא היום זה מאוד מאוד חשוב״.

בימים אלה מוצגות במרכז שתי תערוכות חשובות: האחת של האיקונה ומי שמגדירה עצמה כפעילת שלום כבר שנים רבות, האמנית יוקו אונו (תערוכה של אונו מוצגת בימים אלה גם במוזיאון טייט בלונדון); ותערוכה שניה המוקדשת לזוכת פרס נובל לשנת 2023, האירנית נגד מוחמדי. 

יוקו אונו, שחגגה השנה 91, עדיין פעילה למען השלום, ומרכז נובל בחר להציג תערוכה אינטימית המדגישה צד זה ביצירתה. הפתיח הוא כצפוי ״מיטת השלום״ המשותפת שלה ושל ג׳ון לנון בן זוגה. ב־1969 במהלך ירח הדבש שלהם הזמינו השניים עיתונאים למיטתם, אך במקום לעסוק באהבים דיברו על שלום והחשיבות שבהשגת שלום עולמי. 

שתי עבודות מרגשות נעשו במיוחד למרכז (שתיהן מבוססות על שיחזור של עבודות קודמות והמשך של פרוייקטים מתמשכים), ובצורה זו או אחרת הן נוגעות כמובן בנו. הראשונה היא שולחן ובו כלים ביתיים שבורים. אונו מזמינה את המבקרים לתקן את השבור ולכתוב כמה מילים למחשבה על השבור והשלם, על הרס ועל בניה מחדש.

תיקון וחיבור מחדש הם חלק מהתרבות היפנית בטכניקה הנקראת קינצוגי, כשהחריצים של השבר נמלאים בזהב ונעשים יפים יותר. מרגש לקרוא את מה שכותבים האנשים המרכיבים מחדש את הכלים, את אופן החשיבה של אנשים (לרוב צעירים) והפתיחות לצעוק: ״אני שבור״ או ״מישהו, עזור לי לאסוף את החלקים השבורים שלי…״. 

במיצב השני שלה, Imagine Peace Map, מעמידה אונו את מפת העולם ועל מדף מתחתיו היא ממקמת חותמות שעליהן כתוב Imagine Peace. היא מזמינה את הצופים לבחור איזה מקום על הגלובוס הכי זקוק בימים אלה לשלום ולחתום עם החותמת על ארץ זו. באופן לא מפתיע, שני המקומות ש״השחירו״ מרוב חותמות הם ישראל ורוסיה/אוקראינה. מעניין שלאורך כל הקריירה שלה מרבה אונו לשחק בין המילה שלום למילה חתיכה (Peace/Piece).

התערוכה השנייה מספרת את סיפורה של האירנית נרגוס מוחמדי, המרצה עונש של 11 שנים בכלא האירני. מוחמדי קיבלה את פרס הנובל לשלום ״על מלחמתה בדיכוי נשים באירן ועל מאבקה להעלאת המודעות לזכויות אדם וחופש לכל״, כדברי הועדה. סיפורה של מוחמדי מסופר על ידי ציטוטים מכתבים שלה ויצירות אמנות שרובן מדברות על היופי הנשי; על הרצון של נשים באירן לרקוד, לשיר, להתלבש, להראות את שיערן החופשי והיפה – בעיקר יצירות העוסקות בזכות לבחור איך לחיות.

״אני אשה שאוהבת את החיים, אוהבת את יופיים של הדברים היפים… אך בארצי איראן אני מדוכאת על ידי הדת והממשלה. חייבת אני להילחם בעבור הנשים של הדור הבא ובעבור נשים החיות תחת עריצות״.

מרגשים במיוחד שני חלקים בתערוכה: פרויקט צילומי שעלה ב־2022 אחרי הרצח האכזרי של מהאסה ג׳ינה אמיני בת ה־22 – צעירה שנעצרה, עונתה ונרצחה על ידי משטרת המוסר האירנית, בעקבות האשמה בחוסר צניעות,  כי לא חבשה כראוי את החיג׳אב, כיסוי הראש שלה. ב״פרויקט השיער״ מצולמות נשים אירניות החיות היום במערב, והן מדגישות את יופיו של השיער הנשי והזכות לחופש בחירה.

״איראן שלי״, פרויקט צילומי עכשווי, מציג שתי גיסות על קרוסלה צוחקות ומסתובבות בחופשיות, ומנגד רקדנית אירנית שנאסר עליה לרקוד, רוקדת במקום החופשי שאליו הצליחה לברוח (שמות הדמויות והאמניות אנונימיים מתוך חרדה לביטחונן). 

אנשים צעירים הם התקווה לעולם טוב יותר והם גם קהל היעד, אומרת פלוגסטאט: ״אנחנו מרגישות אחראיות ללמד את הצעירים על זכויות אדם ועל חופש הביטוי. נושאים אלה הם הבסיס לשלום אמיתי ודווקא כעת כשהרבה מרגישים שהמצב חסר סיכוי, אנחנו מספרים את הסיפורים על אנשים שהם מודל לחיקוי.

״אנו רואים בתקשורת כל כך הרבה אנשים שהם בדיוק ההיפך ממודל לחיקוי, והנה הסיפור שלנו על מוחמדי שנאסרה על מאבקה מול הזכויות האלה, אבל היא לא מוותרת ולא מפסיקה להאמין בשינוי״. 

סמל לחרדה הקיומית בחיינו

תערוכות מרתקות נוספות באוסלו נחגגות השנה סביב שנת ה־80 למותו של הצייר הנודע אדוארד מונק, גדול אמני נורבגיה ואולי הידוע והנערץ באמנים האקספרסיוניסטים. מוזיאון מונק החדש, שהוקם באוסלו לפני כשנתיים (ולחלוטין מצדיק ביקור) ומציג את יצירתו, עוסק אף הוא בכאב, אך מהווה הוכחה ניצחת לכוחה של האמנות בתהליך ריפוי. נדמה שדווקא בתקופתנו, יותר ממאה שנים אחרי שצויירה ה״זעקה״ של מונק, עבודתו המפורסמת ביותר, כמו גם ה״גרניקה״ של פיקסו, הפכו רלוונטיות מתמיד.

הבניין המרהיב הניצב על שפת המים בסמוך לבית האופרה בעיר, פרי יצירתו של משרד ״אסטודיו הררוס״ הספרדי, הוא בניין בן 13 קומות ששקיפותו מחברת את מורשתו של מונק עם הזמן והמקום. ברחבה החיצונית ניצב הפסל הגדול ביותר שיצרה אי פעם האמנית הבריטית הידועה טרייסי אמין, מין מפלצת אדם שחורה ענקית המביטה על המים, על העיר ועל כולנו. 

למבקרים באוסלו שווה להתחיל את הביקור במוזיאון הלאומי בעיר, שם מוצגת תחת שמירה מוקפדת ״הזעקה״ הראשונה, שרק לפני רגע ציינה 130 שנה ל״היוולדה״ (היצירה נגנבה בעבר פעם אחת ממוזיאון מונק הישן ופעם מהמוזיאון הלאומי). גרסה זו ניתנה למוזיאון עוד בחייו של האמן, אך את עיקר עזבונו השאיר בצוואתו לעיר ולמוזיאון מונק. בתחילה בחר האמן הערירי להעניק את האוסף המופלא שלו למדינה, אך כשפלשו הנאצים לעיר בתחילת מלחמת העולם השנייה ועוד יותר מכך בעקבות שיתוף הפעולה של ראש הממשלה הנורווגי וידקון קוויזלינג עם הפולשים, שינה מונק את צוואתו והוריש כאמור את ציוריו לעיר אוסלו.

מה מקור כוחה של היצירה, שהפכה לסמל בימינו גם במלחמה באוקראינה וגם במקומות נוספים? מונק השכיל ליצור דימוי שמעביר את הצעקה האנושית אך גם כזו של הטבע הסובב אותנו, שכמו מזדעק ונהיה שותף לסבל האנושי. אף שהיצירה קשורה כמובן למצבו הנפשי המעורער למדי של היוצר, כוחה טמון בכך שיצאה אל אוויר העולם והיא מהווה זעקה של אנשים במצבים קשים ומורכבים בכל העולם.

המוזיאון מקדיש בימים אלה תערוכות העוסקות בקשר של מונק לטבע, למקומות שאהב, לסערות בטבע וגם לאלו שבנפש. חלל עצום מוקדש לציורי ענק לא מוכרים שלו שתכנן עבור אוניברסיטת אוסלו. התבוננות ביצירות אלו היא חוויה יוצאת דופן.

המוטיב הזה הוא בן 130 שנה והוא חזק מתמיד. כוחו בכך שאפשר לפרש אותו מנקודות מבט שונות. זה הפך חלק מתרבות הפופ

חדר מרתק נוסף הוא זה שבו כלי העבודה של מונק ביצירה הגרפית שלו, כולל פלטות עץ של חיתוכי העץ הנפלאים ואחד מרגש במיוחד של הנשיקה, כאשר שני בני הזוג הופכים לאחד ואולי לא… אולי דווקא מאבדים את עצמאותם. 

מונק הרבה לצייר את עצמו לאורך חייו והדיוקנאות העצמיים הם פרק מסקרן ומעורר מחשבה בתערוכה. תמיד מיוסר, תמיד עם מבט חודר, אף פעם לא מחייך, לעולם לא בדמות האמן הזחוח והמלא מעצמו. דיוקנאות אלו נדמים היום כמבקשים מכל אחד מאיתנו להביט פנימה אל עצמו. 

קספר קוץ׳, מנהל התערוכות והאוספים במוזיאון מונק, מדגיש את העוצמה והרלוונטיות העל זמנית של היצירה: ״המוטיב הזה הוא בן 130 שנה והוא חזק מתמיד. כוחו בכך שאפשר לפרש אותו מנקודות מבט שונות: חרדה, שוק, מראה המשקפת את רגשותינו. היצירה היא סמל לחרדה הקיומית שלנו שלא מתפוגגת, אלא להפך. זה היה רלוונטי בתקופה שנוצר, זה פלש שוב לחיינו בתקופת הקורונה, זה הפך חלק מתרבות הפופ וחלחל למדיות אחרות. זו פשוט יצירה אקזיסטנציאליסטית, סמל לחרדה הקיומית שהיא חלק מחיינו״.