״טאבו״: לפגוש את עמוס גוטמן מצחיק וחכם ונוגע ללב

כשעמוס גוטמן יושב מול המצלמה אי אפשר להוריד ממנו את העיניים. הוא בשבועות האחרונים לחייו, חולה מאד, והמחלה ניכרת בפניו. הדיבור שלו רך ומצחיק וחכם וכן, ונוגע ללב. לרגעים הוא לגמרי נחרץ (כן, הוא אוהב את ״חימו מלך ירושלים״, ״נגוע הקצר״ הוא סרט מושלם). לפעמים הוא מלא רכות (בעיקר כשהוא פונה אל אמא שלו שיושבת שם מחוץ לפריים). לפעמים החיוך או האירוניה שלו ממלאים את המסך והלב. והוא כל כך יפה, יופי שברירי וחשוף ונוגע ללב.

הסרט ״טאבו״ של שאולי מלמד הוא סרט שרושם ברגישות, בחכמה ובאהבה, דיוקן מלא יופי של עמוס גוטמן. אני כותבת דיוקן, כי למרות שהסרט הזה לכאורה מספר סיפור שכרוך בזמן והתפתחות – סיפור על במאי שבחייו הקצרים הספיק לעשות ארבעה סרטים באורך מלא, שכל אחד מהם עשוי נפלא, ושההכרה בערך ובייחודיות שלהם רק מעמיקה עם השנים. כי למרות שהוא ביוגרפיה של מי שגדל להיות אחד מאנשי הקולנוע המרשימים ביותר במקום הזה, ובין הראשונים שסיפרו סיפור שיש בו תשוקה בין גברים – הסרט הזה הוא קודם כל ניסיון לתפוס ביד אמן את הדיוקן עצמו, את הרישום החולף של האיש הנדיר הזה.

״אם הסרט היה מטפל בבעיה חברתית או שהגיבור היה בעל מודעות פוליטית, לפחות שיהיה חייל, שיהיה תושב עיירת פיתוח, שישרת על משחתת, שיחזור בתשובה, שיהיה אלמנת מלחמה.

״אבל אם אתה מוכרח שיהיה הומו, שיסבול לפחות, שלא ייהנה מזה. המדינה בוערת, אין זמן לחיטוט עצמי, יש מלחמה עכשיו. יש מלחמה כל הזמן״

זה לא דבר פשוט לשרטט דיוקן קולנועי. יש הרבה פיתויים נרטיביים שצריך לוותר עליהם. ובעיקר זה מאתגר ונדיב לצייר את הדיוקן הזה מהחומרים שכבר קיימים, כלומר לא להרבות בראיונות או שיחות עם מבקרים, אלא להשתמש בעיקר בחומרים שגוטמן עצמו ביים או נכח בהם. אבל בוויתור הזה יש נדיבות של עשיית מקום, ובעיקר אפשרות להתבוננות בדמות במלואה.

הלב של הסרט הוא אותו ראיון שצולם בשבועות האחרונים לחייו של גוטמן. ענת דותן שעבדה איתו בסרט ״חסד מופלא״, מבקשת מגוטמן לצלם אותו, אולי ייצא מזה סרט. הוא, בסלון הבית, מתמסר לראיון הזה, שניכר בו שהוא יותר שיחה בין אנשים קרובים מאשר התבוננות מבחוץ. בדרכו המקסימה הוא גם מייעץ לה עצות מעשיות איך לעבוד עם החומרים האלה.

כשהם מדברים על השלמות שאולי יצטרכו לעשות, לא ברור אם רק הצופה מרגיש את הזמן שהולך וכלה, או ששניהם (גוטמן ודותן) משתמשים בדיבור המעשי הזה באיזו אירוניה או הערמה על ידיעת־הסוף הנוכחת בחדר.

דותן, שמעידה שלא צפתה בחומרים האלה מאז, מפקידה אותם בנדיבות רבה בידיים של מלמד. כמה מהרגעים היפים בסרט הזה הם הרגעים שבהם המצלמה מתבוננת בה כשהיא מתבוננת בחומרים שהיא עצמה צילמה. הקרבה והגעגועים והזמן ממלאים את המסך.

מלבד הראיון המצולם הזה, הסרט עשוי בעיקר מהסרטים של גוטמן עצמו, ומשיחות עם עוד שני אנשים קרובים לו. אחותו, מירי גוטמן פרידמן, ומי שהיה בן הזוג שלו בשנים האחרונות של חייו, אהרון מיטשל. הבחירה ״להכניס לסרט״ מעט מאד אנשים, ורק מן המעגל הקרוב ביותר, מאפשרת לשמור על העיקר, לשרטט את אותו דיוקן של דמות יפה ומורכבת וחד פעמית.

בונה את הדיוקן דרך הסרטים שלו

אחד הדברים החכמים בסרט הוא האופן שבו העריכה שלו מטשטשת את הגבול שבין הדמות של גוטמן עצמו לבין הדמויות בסרטים שלו. במילים אחרות: הסרט בונה את הדיוקן של גוטמן גם דרך הסרטים שלו עצמו. לא מעט מילים נכתבו על הטשטוש הזה בין גוטמן, לבין הדמויות או החיים שלהן בסרטים שלו. אבל הסרט הזה לא מספר על הטשטוש הזה, אלא ממש עושה אותו דרך הקולנוע עצמו.

זה בולט מאד, שלא לומר כמעט טריוויאלי, בעריכה של הסצנה הפותחת של ״נגוע״ לתוך הסרט טאבו. הבמאי הצעיר (שאותו מגלם ב״נגוע״ יונתן סגל) אומר דברים שהם כבר כמעט קלאסיקה בקולנוע הישראלי, הוא מתאר את ״הבעייתיות״ של הסרטים שלו: ״אם הסרט היה מטפל בבעיה חברתית או שהגיבור היה בעל מודעות פוליטית, לפחות שיהיה חייל, שיהיה תושב עיירת פיתוח, שישרת על משחתת, שיחזור בתשובה, שיהיה אלמנת מלחמה. אבל אם אתה מוכרח שיהיה הומו, שיסבול לפחות, שלא ייהנה מזה. המדינה בוערת, אין זמן לחיטוט עצמי, יש מלחמה עכשיו. יש מלחמה כל הזמן״.

כשמקשיבים למונולוג הזה, שבו במאי צעיר מתלונן על מה ראוי בישראל (של אז!) לעשות סרטים, ועל המחירים שכרוכים בסירוב שלו לעשות את זה, אי אפשר כמובן להפריד בין הדמות בסרט לבין גוטמן עצמו. הסרטים שהוא עשה כל כך אחרים מהאתוס ה״מתבקש״, ״נגוע״ ו״בר 51״ לדוגמא.

אפילו כשהוא כבר עשה סרט שמתרחש במלחמה (״חימו מלך ירושלים״, בעקבות ספרו של יורם קניוק) החיילים שלו הם כל כך אחרים ממה שמצפים מהם להיות בסרט ישראלי. שלא לומר שהם אפילו לא חללים נשגבים, אלא פצועים משועממים, קנאים וחבולים.

לא מתפתה לרכילות

העריכה החכמה של ״טאבו״ מספרת סיפור מורכב יותר על ההשתקפות של הדמויות ושל גוטמן עצמו זה בזה. כך למשל, יש מעברים מעניינים בין קטעי ארכיון שנשמעים בווייס אובר, לבין מה שרואים על המסך. גוטמן מדבר ברקע, ועל המסך סצנה מסרט שלו.

הרגעים היפים ביותר בתוך המעברים האלה הם כשפתאום בתוך סצנה מאחד הסרטים שלו מופיע על המסך הוא עצמו, ולרגע לא ברור אם הוא מביים את הסצנה או שהוא בכלל חלק ממנה. ההופעה הזו שלו על המסך הולכת ונצברת להתבוננות בדיוקן של אדם צעיר ויוצא דופן, שחייו חולפים לנגד עינינו.

הקשבתי בדריכות גם לקולו של גוטמן. לדברים שהוא אומר, אבל גם לקול עצמו, לגוון שלו, לחתימת קולו. בכתוביות הסיום הסתבר שבחלק מהדברים שהוא אומר היוצרים השתמשו בתוכנת AI שיצרה מודל של הקול של גוטמן

הסרט לא מתפתה ל״רכילות״ אבל גם לא מוותר על המורכבות של הדמות. זה בולט בעיקר ביחס לעשייה של ״בר 51״, סיפור נועז וקשה על תשוקה בין אחים, שמתרחשת בתוך מקומות שהם שוליים קשוחים. גוטמן מסביר בשיחה עם דותן כי הטאבו שכרוך בסיפור הזה הוא אותו טאבו שכרוך בהומוסקסואליות. ובכל זאת, יש לכאורה רובד נוסף, האחות בסרט נקראת בשם של אחותו הממשית של גוטמן.

אחותו של גוטמן מספרת שהוא ביקש את רשותה לקרוא לדמות בסרט בשמה. היא ידעה כמובן במה מדובר, היא אומרת, והקרבה ביניהם הייתה כל כך עמוקה וברורה מאליה שלא היה לה ספק כשהסכימה.

לאורך הצפייה הקשבתי בדריכות גם לקולו של גוטמן. לדברים שהוא אומר, אבל גם לקול עצמו, לגוון שלו, לחתימת קולו. בכתוביות הסיום הסתבר שחלק מהדברים שהוא אומר בסרט נמצאו בכתובים שהוא השאיר אחריו. מלמד הקריא אותם בעצמו, והיוצרים השתמשו בתוכנת AI שיצרה מודל של הקול של גוטמן.

ה״גילוי״ הזה בסוף הסרט העסיק אותי. המשחק הזה מתאים כל כך לכאורה לאסתטיקה של גוטמן, ובו זמנית העסיק אותי התעתוע הכרוך בכך. היה משהו באיכות של הקול באותו ראיון עם דותן, בחד פעמיות השברירית והאנושית שלו, שרציתי להקשיב רק לו עוד ועוד.

ולסיום, עוד רישום דק שעולה מן הסרט הזה. אני זוכרת שכשצפיתי לראשונה ב״חסד מופלא״, הסרט הכל־כך יפה וחשוף ונוגע של גוטמן, הלכתי ימים אחריו עם הדמות של האם. ואם לדייק, הלכתי עם המשחק הנפלא של רבקה מיכאלי בסרט ההוא. היו שם עדינות וקרבה ונדיבות ואהבה ודאגה יוצאות דופן בין אם לבנה. הפנים שלה, על ההבעה העמוקה שלהן, זכורות לי עד היום. כשצפיתי בטאבו, יכולתי לראות דרך הזיכרון ההוא גם רישום מרומז ונפלא של אמו של גוטמן עצמו.

---

טאבו: עמוס גוטמן
בימוי: שאולי מלמד
ישראל 2024, 76 דקות
4 כוכבים