RCA 2024 // מאיה כץ

מי אני

מאיה כץ, בת 30 מתל אביב־יפו, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון, והתואר השני ב־Visual Communication ברויאל קולג׳. הלימודים בלונדון היו מאוד שונים מהלימודים של התואר הראשון. גם כי יש הבדל בין תואר ראשון לשני, וכאן התייחסו אלינו כאל מעצבים בוגרים עם ניסיון וידע, אבל בעיקר כי כל הגישה הלימודית שונה.

ברויאל קולג׳ יש אנרגיה משוחררת וזה עודד אותי להתנסות בלי לפחד לטעות. זה עזר לי כמעצבת להעז למתוח את הגבולות של עצמי, להתפתח, ליצור מהבטן ופחות מהראש ולהקשיב לאינסטינקטים. התכנית מבוססת מחקר שמאפשר שיח שמשלב יצירתיות, אקדמיה ותיאוריה, וכל אלו חלק בלתי נפרד מהתוצר הסופי.

לצד המחקר עודדו אותנו לבחון טכניקות ופרקטיקות מגוונות של יצירה, וגיליתי תשוקה גדולה לפרינט ולקראפט. ה־RCA הרגיש כמו פארק שעשועים ליוצרים, מלא במתקנים וסדנאות. פיתחתי סרט פילם בחדר חושך, יצרתי הדפסים במכונת ריזוגרף, השתתפתי בקורס על סינמה 4D והתנסיתי במעבדת Motion Capture ובמשקפי VR. מתוך הגישה שיש לנו את כל הכלים והחומרים לרשותנו, יצרתי את הספר, שהיה חלק מפרוייקט הגמר שלי, באופן עצמאי; החל מהעיצוב לדפוס וכריכה בתפירה ידנית, דרך עבודה בטכניקות מיוחדות כמו הטבעה וכלה חיתוך בלייזר והדפסת UV.

כחלק מההתנסויות שלי במלאכת יד גיליתי את סדנת הקרמיקה, שאליה חזרתי באופן קבוע. התחלתי ממקום סקרני שרצה לחקור חומר חדש, שבהמשך הפך לעוד מרכיב בעיסוק שלי סביב יופי ודימוי גוף. בעזרת חיתוך לייזר, הכנתי תבנית עץ של גוף נשי ששימש כשבלונה לכלי הקרמיקה שיצרתי. למרות שהעבודות האלו לא היו כלולות בהגשות שלי בלימודים, זה היה שלב חשוב בתהליך המחקר, שאפשר לי להתנסות בחומרים ולבחון צורות חדשות של ביטוי.

אחת מנקודות המוצא שלי הייתה ניתוח השפעות של מודלי יופי. התחלתי ליצור דיוקנאות עצמיים באמצעות מצלמות חיישני לכידת תנועה וסורק תלת ממדי, כדי לברר האם אני יכולה למצוא יופי בעצמי

ב־RCA יש גישה ייחודית שמעודדת ניסוי ונכונות להשאיר דברים לא גמורים. אולי אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי במהלך הלימודים, ומשהו שאני יודעת שאמשיך ליישם גם באופן העבודה ובקריירה שלי – הוא תמיד להמשיך ליצור ולחקור. גם אם חלקים לא נכנסים לגוף העבודה הסופי, החוויה וההתנסות הם משמעותיים ומהווים שלב בלתי נפרד בתהליך היצירה. לא הכל חייב להיות ״מוצר סופי״; לפעמים זה פשוט חלק מהמסע.

הלימודים אחרי ה־7 באוקטובר

בבוקר של ה־7 באוקטובר ישבתי מרותקת באימה, פחד ודאגה מול החדשות. אמנם פיזית הייתי בלונדון, אבל הראש, הלב והנפש היו בישראל. זה גרם לדיסוננס שליווה את כל התקופה הזו, כשפה החיים ברחוב המשיכו כרגיל אבל אצלי הכל קרס. זה היה מאוד מאתגר, וכמובן השפיע על הלימודים.

בהתחלה לא הצלחתי לחזור ולשגרה, והמפגש עם החברים מהלימודים רק הדגיש את הפערים, כשאף אחד לא יכול באמת להבין את הכאב. בימים הראשונים הרבה מהם עוד דאגו והתעניינו, אבל לצערי ככל שהמלחמה התקדמה, הקולות בלונדון נהיו יותר ויותר עוינים, גם באקדמיה וגם ברחובות.

זה השפיע עליי, על החוויה בלונדון ועל הלימודים. היו קולות קשים בלימודים, אבל גם קיבלנו תמיכה מראשת החוג שלנו שדאגה שנרגיש בטוחים. כל אחד מהסטודנטים הישראלים שפגשתי פה הגיב באופו שונה. דרך ההתמודדות שלי הייתה לחזור בהדרגה ללמודים. זה לא היה פשוט וזה לקח זמן. הרגשתי שאני לא בשלה עדיין לשלב את המצב בתוך המחקר שלי, שזה עוד טרי ורגיש מדי. לכן, החלטתי לחזור ולהתמקד בעשייה שבה התחלתי לפני המלחמה.

פרויקט הגמר

פרויקט הגמר שלי, The Gaze, עוסק במורכבות של ייצוג ותפיסה והתפקיד של הצופה (observer) כסוביקט, מול הנצפה (observed). השאיפה של הפרויקט היא להחזיר בעלות וסוכנות לגוף הנשי ולאתגר נרטיבים שמכתיבים את האופן שבו אנחנו מתבוננים על אחרים ועל עצמנו, גם מעבר לסוגיות של מגדר.

תפיסות של יופי וקבלה עצמית הם נושאים שמעסיקים אותי כבר זמן רב, והפרויקט הוא המשך ישיר של זה. אחת מנקודות המוצא שלי הייתה ניתוח השפעות של מודלי יופי. התחלתי ליצור דיוקנאות עצמיים באמצעות מצלמות חיישני לכידת תנועה וסורק תלת־ממדי, כדי לברר האם אני יכולה למצוא יופי בעצמי. כלומר, בשלב הראשון התעסקתי במודל יופי גשמי, חיצוני.

בעקבות ההתנסות הזו, ובעקבות התערוכה ״פולחן היופי״ בוולקאם קולקשן, המחקר שלי התפתח לשאלות יותר פילוסופיות ומהותיות סביב יופי: מה הוא יופי, מהי המשמעות של יופי, איך יופי נחווה מבפנים, האם יופי יכול להיות אבסטרקטי, ואיך יופי אבסטרקטי נראה?

אומרים שהיופי הוא בעיני המתבונן, ואני רציתי להבין מי הוא המתבונן, או המתבוננת. השאלות האלו הובילו אותי לחקור כיצד יופי נשי נחווה, ולבסוף מיקמתי את עצמי בתור המתבוננת, כדי ״ללכוד״ רגעים אותנטיים של נשיות, גוף, תנועה ויופי – מנקודת מבט נשית. התחלתי לצלם מפגשים עם נשים שונות, תוך שימוש במצלמה על חצובת כתף כדי לאפשר לרגעים אמיתיים להתגלגל.

אומרים שהיופי הוא בעיני המתבונן, ואני רציתי להבין מי הוא המתבונן, או המתבוננת. השאלות האלו הובילו אותי לחקור כיצד יופי נשי נחווה, ולבסוף מיקמתי את עצמי בתור המתבוננת, כדי ״ללכוד״ רגעים אותנטיים של נשיות, גוף, תנועה ויופי

כך, ללא בימוי והכנות מראש, תיעדתי חוויות שונות של נשים במרחב. הרעיון של נקודת מבט אלטרנטיבית דרך המבט הנשי הושפע מקולנועניות כמו סלין שיאמה, שמציגה תקריבים שמייצרים חושניות נשית ואינטמיות; וסופיה קופולה, שמבטאת חוויה נשית דרך אסתטיקה חזותית.

ההשראה העיקרית לפרויקט היה מאמרה של לורה מאלווי ״הנאה חזותית וקולנוע נרטיבי״ משנת 1975, שבו היא טבעה לראשונה את המונח ״המבט הגברי״. במאמר, מאלווי מדגישה כיצד נשים מוצגות כאובייקטים פסיביים, מיניים, שתפקידן לעורר תשוקה גברית. אותו מבט חדר לכל תחומי החברה, התרבות והייצוג.

היום, ה״מבט הגברי״ הפך פשוט ל״מבט״, שמגיע מכולנו, ומשפיע גם על האופן שבו נשים רואות ותופסות נשים אחרות ואת עצמן. אם אנחנו כנשים רואות את עצמנו רק כ־to-be-looked-at-ness, כאוביקטים של הנאה, כפי שמתארת מאלווי, אז היכן הסוכנות שלנו? היכן המרחב שלנו לשאול, ״איך אני מרגישה בגוף שלי?״.

התוצרים הסופיים של הפרויקט הם סרט וספר. הסרט מורכב משלושה סרטונים בהילוך איטי, בליווי סאונד ששואב את הצופה לתוך היצירה, וקול השואל שאלות אודות תפיסות של יופי. תוך יצירת מרחב מהפנט, הפרויקט שואף לעורר דיאלוג פנימי וביקורתי בקרב הצופה, להרהר על חוויית המתבונן ולשקול מחדש נורמות חברתיות סביב ייצוג נשים.

בתור מעצבת, רציתי להעביר את הרעיון של הסרט גם בצורה סטטית. לכן, יצרתי ספר שישלים את הפרויקט. הספר כולל תמונות וטקסטים מתוך הסרט, ציטוטים ממאמרה של לורה מאלווי, ותובנות שלי. כריכת הספר עשויה מדף מטאלי רפלקטיבי, שעליו יצרתי הטבעה של שם הפרוייקט – THE GAZE. הרעיון של ההטבעה מבטא את המבט המוטבע בכל אחד מאיתנו. העמוד האחרון הוא מראה, שעליה מודפסת השאלה ״איך זה גורם לך להרגיש?״, כדי להשאיר את הצופה להרהר בשאלות פתוחות.

הסרט והספר, יחד עם המחקר שעליו הם מתבססים, יוצרים חוויה אסתטית המעודדת את הצופים לשאול שאלות, ובתקווה, למצוא יופי בתוך עצמם.

עתידות

התקופה שלי בלונדון הייתה חוויה מדהימה. היו אתגרים, אבל למדתי המון על עצמי כאישה, כיוצרת וכמעצבת. בקרוב אני חוזרת לארץ להמשיך את הקריירה שלי. אני מרגישה שמאוד התפתחתי פה, קיבלתי המון כלים חדשים, טכניקות, ידע, מחקר ופיתוח – ואני מתרגשת לקחת אותם איתי להמשך העשייה שלי. אחד הדברים שלמדתי בתקופה האחרונה הוא שאי אפשר לדעת איך ולאן דברים יתגלגלו, אבל מה שבטוח זה שאני תמיד אמשיך ללמוד, לחקור וליצור עוד.