בנוגע לאמפתיה: האופציה של הזדהות וחמלה טובה להשרדות

חגית: בוקר טוב תמר, מה שלומך?

תמר: מנסה להכניס אוויר לריאות. להרגיש אותו עובר דרך הגוף

חגית: זה כבר נמשך יותר מדי זמן. קשה להאמין. ובתוך האסון המתגלגל והמלחמה, החלטת להקדיש תערוכה ״בנוגע לאמפתיה״, להפנות את הקשב והמבט לדיאלוגים יצירתיים על אמפתיה

תמר: באמת קשה להאמין. בהתחלה היה ההלם. אחר כך הייתה לי המחשבה: מה הסיכוי שנחזור לעשות תערוכות כמו שעשינו קודם, ואיזה תערוכות בכלל אפשר לעשות אחרי ה־7 באוקטובר?

לקח לי איזה חודשיים להתפקס. בהתחלה הייתה הירתמות מטורפת שלנו כחברה, לעזור אלה לאלה. השבועות הראשונים, אחרי ההלם, התמלאו בעשייה, אריזה של אוכל, הסעות לחיילים, תרומה למפונים… ואז פתאום התחלתי לשמוע אנשים סביבי אומרים: ״לזה, אין לי יותר אמפתיה״ או: ״כאן נגמרה לי האמפתיה״ והבנתי שאנחנו נמצאים בשחיקה מאוד גדולה, ושלאור כמויות הסבל והכאב מסביב, אנחנו מרגישים שהיכולות האמפתיות שלנו, שהן טבעיות לנו, מאותגרות מאוד.

חשבתי שיהיה מעניין להסתכל על המנגנון הזה. לחקור קצת איך הוא עובד. להבין מה עומד מאחוריו, ולהזמין אמנים.ות לעבוד יחד על תערוכה בנושא הזה

חגית: אהבתי את הכותרת באנגלית Re: Empathy שמצביעה על האופי הדיאלוגי של העבודה, בתשובה ל…

תמר: אמפתיה היא תמיד בתגובה למשהו. המחקר מראה שבהיעדר קריאה, התגובה לא תגיע. העבודה בגלריה מאפשרת לי להיכנס לעולמות אינטרדיסציפלינריים שמשלבים מחקר אמנותי/מוזיאלי ומחקרים מתחומים אחרים – בין אם זה מדעי המח, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, פילוסופיה, ביולוגיה, ועוד.

פניתי, קודם כל, לד״ר ענבל בן־עמי ברטל, שהיא חוקרת אמפתיה פה באוניברסיטה (ביהס למדעי המוח ופסיכולוגיה), פגשתי אותה כמה פעמים, ולמדתי ממנה על התנהגות ״פרו־חברתית״, כמה אנחנו בעצם זקוקים אחד.ת לשני.ה, לא רק כדי לשרוד אלא כדי להרגיש טוב, לחוש משמעות, להיות בריאים, לשגשג

חגית: ואיך למעשה נוצר החיבור הראשוני בין האמנים שהזמנת לחוקרות? מה היה ה״בריף״? כי הרי לא פשוט לתרגם מושגים רגשיים מופשטים לאמנות ״טובה״, שלא תהיה אילוסטרטיבית או מילולית מדי

תמר: זה תמיד תהליך מרתק. אני מדגישה מול האמנים.ות שלא מדובר בתרגום, אלא בשיחה, בדיאלוג, בהפריה (שאני מקווה שהיא הדדית). מה שיוצא מזה בסופו של דבר זוהי לא הנגשה או המחשה של ידע מדעי באמצעים חזותיים, זו יצירת אמנות, ששולחת זרועות לתחום ידע נוסף, ומתקשרת איתו ודרכו. כבר כמה שנים שאני עוסקת בגלריה בחיבורים האלה, וזה תמיד מפתיע ומיוחד. לפעמים ההפריה היא בפריפריה של העשייה, ולפעמים היא ממש טרנספורמטיבית עבורה. זה משתנה וזה מעניין

חגית: עקבתי אחר התערוכות הקודמות ובאמת ניכר שאת הולכת ומקצינה את מרכיב האי ודאות. כמה מהפרויקטים נעשו במיוחד לתערוכה?

תמר: מחצית מהעבודות נוצרו עבור התערוכה, ומחציתן עבודות קיימות שהוצבו בה מחדש, וקיבלו משמעות עדכנית. מרתק לראות איך באמצעות קונטקסט, חלל, הצבה, המהלך האוצרותי והדרך שהמבקרים.ות עוברים.ות, גם עבודות קיימות מקבלות משמעויות חדשות ומרגשות, בהקשר האמפתי.

מרכיב האי־ודאות באמת קיים, לאורך כל הדרך. אני מתחילה מסע עם אמן.ית וחוקר.ת, ולא יודעת לאן המסע הזה יוביל. זה גם מה שמרגש ומעניין

חגית: מצאת דרך מקורית לעסוק בצד נסתר של המצב שאנחנו חווים בארץ. כי היו, עדיין יש ובוודאי עוד יהיו, לא מעט תערוכות שהגיבו לאירועי 7 באוקטובר. אמפתיה ובכלל עולם הרגש, הם יותר סמויים מהעין, צועקים פחות ובולטים פחות מצילומי מלחמה, בתים חרבים, מחאה וגילויי שנאה

תמר: נכון. היה לי חשוב לדבר על הקושי הרגשי, מצד אחד, שהוא גם המפתח לעתיד טוב יותר, מצד שני.

בתקופה הזו, כולנו זקוקים לאמפתיה. כולנו רוצים שיבינו את הכאב שלנו, ומצד שני, אנחנו מתקשים לתת אמפתיה למי שאנחנו לא מזהים אותו כחלק מקבוצת ההתייחסות שלנו. תחת איום / משבר, אנחנו מתכנסים יותר לתוך הקבוצות הקיימות, והיכולת שלנו לתמוך במי שאנחנו מגדירים (או שמישהו מגדיר עבורנו) כ״אחר״, הולכת ונשחקת.

בתקופה הזו, כולנו זקוקים לאמפתיה. כולנו רוצים שיבינו את הכאב שלנו, ומצד שני, אנחנו מתקשים לתת אמפתיה למי שאנחנו לא מזהים אותו כחלק מקבוצת ההתייחסות שלנו. תחת איום / משבר, אנחנו מתכנסים יותר לתוך הקבוצות הקיימות

תמר: אמפתיה היא שריר, היא גמישה, היא טבעית לנו ולהרבה מאוד בעלי חיים אחרים, וטבעי לנו להגיב לכאב של אחרים, גם זרים. אבל במציאות שנכפתה עלינו אנחנו הרבה פעמים מקימים חומות וחסמים (כדי להגן על עצמינו) וחושבים שאם לא נהיה עם אחרים בכאבם, אז נשרוד טוב יותר. האמת היא, שהדרך היחידה שלנו לשרוד היא באמצעות היכרות גם עם מי שרחוק מאיתנו, ופתיחות לכאב שלהם. להרחיב את מעגלי ההזדהות

חגית: איך זה בא לידי ביטוי בעבודות, נגיד בצמדי הילדים של אורי גרשט?

תמר: התערוכה קודם כל מנסה לתת תחושה של יציבות ושל בטחון. לאפשר לנו לנשום. זאת מתוך ההכרה שביטחון הוא הבסיס לאמפתיה. ואחר כך מתחיל מסע, מאוד מאוד עדין, של היחשפות לקריאה, לפנייה, לתדר של כאב, וניסיון לייצר התקרבות. הקשבה.

מסתבר שהדבר הראשון שהמוח שלנו עושה הוא לתייג: את איתי/נגדי, את בקבוצה שלי או בקבוצה אחרת. העבודה של אורי גרשט קודם כל מנטרלת את התיוג הזה. מדובר בצמדי ילדים מביה״ס היהודי־ערבי בנווה שלום. אנחנו לא יודעים מי יהודי, מי ערבי, וזה גם לא משנה לנו. מדובר בילדים. והם יושבים אלה מול אלה, ומשחקים ״מי צוחק ראשון״.

לכאורה מהלך מאוד פשוט, אבל כזה שחושף את עומק התקשורת הלא־מילולית, את היכולת שלנו להזדהות, מיד, עם מי שמולנו, את הסנכרון האמפתי

חגית: וגם את העובדה שהתיוג קשור לדעות קדומות וסממני זיהוי מלאכותיים

תמר: אמפתיה בהקשר הזה זה לא רק לכאב, אלא גם לשמחה, או לצחוק. הילדים מנסים לכבוש את צחוקם, עד שמישהו.י נשבר, והשני מיד נדבק, כי צחוק זה דבר מדבק. והנה הקהל צוחק גם

חגית: מקסים. בא לי לבכות. זה כל כך בסיסי, ויש משהו באמת ביכולת של אמנות להחזיר אותנו למקום ראשוני. אינטואיטיבי, ולהזכיר שיש שם גם אופציה של אמפתיה

תמר: זו העבודה שסוגרת את התערוכה ומאפשרת לקהל לצאת עם תחושה טיפה טובה יותר. ילדים הם פחות מוטים והאתגר שלנו הוא לאפשר חזרה לאזור תודעתי כזה, לפני שהמציאות הקשתה עלינו והכבידה עלינו וגרמה לנו להרוס לעצמנו את החיבור אלה עם אלה.

זו עבודה על־זמנית. היה לנו חשוב להציג אותה ב־360 מעלות. כך שאת יושבת ופונה לזוג ילדים ששומר על ארשת רצינית, ופתאום שומעת מאחוריך צחקוק קטן מהעבר השני של החדר, מה שמסקרן אותך להסתובב ולראות מי צוחק שם, וחוזר חלילה

חגית: את העבודה של יהונתן רון פגשתי בגלגול קודם שלה בתערוכת הבוגרים של בצלאל. תספרי קצת על המפגש שקורה שם?

תמר: המיצב הפרפורמטיבי של יהונתן רון – הוא כולו הקשבה. אם אצל גרשט אנחנו בעיקר מתבוננים, ואין שפה, פה מדובר בשיחות טלפון, ללא דימוי, ללא פנים, ללא האפשרות לתייג. יהונתן מדבר עם אנשים שהתקשרו בתגובה לפתקים שהוא פיזר ברחבי העיר, ועליהם כתוב you were missed, ומופיע מספר הטלפון שלו. הם לא יודעים לאן הם מתקשרים, והוא לא יודע דבר על מי שהתקשר.

הוא התחיל את זה בקורונה, בתקופה של בידוד חברתי, מתוך רצון לחיבור. לדבר עם מישהו. ואנשים באמת מתקשרים (שזה תמיד מפתיע אותי). פנינו ליהונתן ואמרנו לו: עכשיו, כשכל העיר מלאה בפוסטרים של אנשים שחסרים, חטופים, עכשיו בתקופה שכל כך הרבה חסר לנו, בוא תתלה שוב את הפתקים שלך, ונראה מה יהיו התגובות עכשיו – כמו איזה ססמוגרף של החברה הישראלית כעת – מה חסר לה?

חגית: ומה התקבל? יש שם מסרים מפתיעים?

תמר: מצאנו דברים מאוד מעניינים. אנשים התקשרו, אבל יש הבדלים בין ההיסוס והגישוש וההקשבה ההדדית של תקופת הקורונה, לבין משהו שהוא הרבה יותר אינטנסיבי בשיחות של 2024. במקומות מסוימים אפילו אסקפיסטי – נראה שיש אנשים שחיפשו חוויה לברוח אליה. מצד שני, גם היו לא מעט שיחות של אנשים שהביעו דאגה ליהונתן, שאלו אם הוא בסדר

חגית: שזה מאוד אמפתי מצידם. תסבירי את המבוך של לי ינור?

תמר: לי הציבה בדי שיפון מאוד נעימים, שמלטפים לנו את העור כשאנחנו עוברים דרכו. הבדים חצי־שקופים, עליהם מודפסים שדות חיטה מדרום הארץ, ועליהם מוקרנים דימויים שחלקם דימויים של שדות, גשם, מים, ידיים נוגעות – דימויים מרגיעים, שביניהם מבליחה פתאום קריאה / הפרעה / משהו שמוציא אותנו מעצמנו ומהניסיון לאיזה חיבור הרמוני עם הסביבה.

אמפתיה זו תמיד דרך. זו הליכה לקראת מישהו/י. בעבודה של לי אנחנו הולכות דרך השדה, אנחנו עושות את הדרך, אנחנו גם משקפות ומשתקפות – כמו שקורה בתהליך האמפתי.

ופתאום מופיעים גם רגעים פחות קלים, איזה ניצוץ של נוירונים שמבזיק לנו במוח. העבודה כוללת גם סריקות מח שמגיעות מהמעבדה של ענבל, שמציגות את המח במצב אמפתיה. אלה כמו מפות כוכבים אמפתיות, שמשולבות בעבודה

חגית: העבודה של גיא הדני מדגימה מערכת של איזונים עדינים ושבריריים, זו התייחסות מאוד רוחנית, כמעט ״זן״ לנושא

תמר: זו באמת עבודה מהפנטת. היא מוצגת בכניסה והיא זו שמאפשרת לנו להתקרקע מצד אחד, ולנשום, להתארך, מצד שני. להכניס מלוא האוויר לריאות. להשאיר את העולם שבחוץ בחוץ, ולצלול לעולם האמנות.

בתערוכה ישנו גם שיתוף פעולה בין נטלי אילון ובין פרופ׳ עילית פרבר מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת ת״א, שחוקרת את הקשר בין כאב ושפה. המיצב הפיסולי של אילון מחבר אותנו למחוזות של היברידיות שברירית, הקשבה, היפתחות לעולם החיצוני והכנסתו פנימה אלינו. היכולת להיות ביחד ולחוד. זה גם דיאלוג שמאוד אהבתי ללוות ואני שמחה איתו.

העבודה ״לשאוף״ של דור זליכה לוי גם היא נוצרה במקור בקורונה, ברגע שבו נשימה הפכה לפעולה בכלל לא מובנת מאליה. חשבנו שעכשיו, כשאנחנו מתקשים.ות לנשום, מסיבות אחרות, מתאים להציג אותה שוב

חגית: איך את מרגישה כשאת רואה את הדברים יחד, מוצבים בתערוכה? מה את מקווה שיקרה למבקרים?

תמר: אני מרגישה שהצלחנו, ברגע מאוד קשה ומערער, ליצוא מרחב אחר – שמצד אחד הוא תומך בקהילה שאנחנו חיים בתוכה ומצד שני הוא לא רק נעים ומלטף, אלא גם מעורר מחשבה, ושאלות לא פשוטות לגבי הקשיים שאנחנו מתמודדים איתם, כיחידים וכחברה.

אני שומעת ממבקרים בתערוכה שהם הרגישו שהיא גם נוגעת בעצב חשוף של כאב, אבל גם עושה את זה מאוד בעדינות. בסופו של דבר, כשמישהו מולי חווה כאב ואני עוזרת לו, איזור התגמול במוח שלי מתעורר. לא סתם אומרים ש״לתת זה לקבל״. ככה זה עם אמפתיה

חגית: ממש

תמר: לעזור לאחרים זה מתגמל גם אותנו, והיחסים החברתיים המיטיבים שלנו הם הבסיס לקיום שלנו. המחקר מראה שאנחנו יכולים להרחיב את מעגלי ההזדהות שלנו, ושבסופו של דבר אם אנחנו נמצאים מספיק זמן עם מישהו.י, אנחנו לומדים לא לפחד להתקרב. זה המפתח

חגית: ספרי על הרקע שלך, איך החיים המקצועיים והאישיים משתלבים?

תמר: אני מגיעה ממחקר, עשיתי דוקטורט באוניברסיטת שיקגו, ואת ההכשרה המוזיאלית שלי קיבלתי במוזיאונים אמריקאיים (בארט־אינסטיטיוט בשיקגו, במטרופוליטן בניו יורק) במחלקות הרישום וההדפס, שזה תחום המחקר הראשוני שלי. חזרתי לתל אביב, למשרה שמשלבת מחקר ואוצרות, שזה מבחינתי שילוב אידיאלי, ואני מאוד שמחה על ההזדמנות הזו, לייצר חיבורים חדשים, לאפשר פלטפורמות של עשייה.

אני בת 46, חיה בתל אביב עם בן זוגי, אורי, היסטוריון, ועם שני הבנים שלנו (דניאל 13, ובנימין 7). וממש הלילה אני טסה לשנת שבתון בפרינסטון, ומקווה מאוד לחזור בעוד שנה לחברה אמפתית יותר, שהתחילה את תהליך הריפוי שלה

חגית: וואו בהצלחה! איזה מזל שמצאנו את הרגע הזה לשיחה 🙀

---

בנוגע לאמפתיה
אוצרת: תמר מאיר. עוזרת אוצרת: רוני כוכבי
אמנים מציגים: אורי גרשט, גיא הדני, דור זליכה לוי, יהונתן רון, לי ינור, נטלי אילון, קולקטיב אפמרל
הגלריה האוניברסיטאית באוניברסיטת תל אביב
נעילה: 31.3.25