Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
The Critical F // מי צריך את כל האוויר החם הזה
שמרנות שקורצת לקהל הליברלי
בהתאם לרוח הזמן, אי אפשר לעשות שום דבר בלי לפצוח בהקדמה מנג׳סת. וכך גם הדיון על מערכות הלבוש של קמלה האריס, המועמדת לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית. קשה לחשוב על כלי תקשורת אחד – מווג ועד הניו יורק טיימס – שלא התייחס לבחירות הלבוש של האריס בקמפיין (ולעיתים גם בכל מה שקדם לו).
אבל במקום להתעסק בעניין עצמו, כל דיון התחיל ברשימה בלתי נגמרת של הסתייגויות ושאלות ברומו של עולם נוסח ״מדוע זה חשוב מה היא לובשת״, או בניסיונות לשוות לדיון מודעות פמיניסטית רופפת עם אמירות כמו ״גברים לא זוכים לכזו תשומת לב בנוגע ללבוש שלהם״, שלאחריהן דיון מפורט וחטטני בבחירות של מי שיכולה להיות הנשיאה הראשונה בהיסטוריה של הפדרציה.
אז כדי להוקיע את כל ההקדמות האלה אפשר לענות ששתיהן מיותרות. זה חשוב מה שהיא לובשת כי הופעה היא חלק בלתי נפרד מיכולת פוליטית. כפועל יוצא מכך, גם גברים זוכים לעיסוק בלתי נגמר בבחירות ההופעות שלהם, החל ממועמדים לשירות ציבורי ברומא העתיקה, דרך הלבוש הקיסרי של נפוליאון בונפרטה וכלה בשיער הסגול של נתניהו, הסניקרס המגושמות ומשקפי הטייסים של ביידן, מדי ה־ב׳ של זלינסקי או הסוואג שבו אובמה החזיק את הז׳קט על הכתף. מי שלא מבין שפוליטיקה עניינה ניסוח רעיונות באמצעות תדמית ציבורית לא מבין מה היא פוליטיקה.
ובחזרה להאריס. נדמה שהאתגר שלה הוא אתגר כפול. מצד אחד, היא צריכה לראות את עצמה חוליה נוספת בשרשרת של מנהיגות פורצות דרך, מצד שני היא צריכה לכבד את המרקם הסגנוני של הזרם המרכזי, שקובע שהעולם העסקי ועולם קבלת ההחלטות מבוסס על הופעה מאופקת ומלאה במשמעת.
כמי שבוודאי זוכרת את שנות ה־80, ההופעה שלה יונקת מאותו עשור שבו יותר ויותר נשים תפסו עמדות מפתח בכלכלה וסביב שולחנות הדיונים. כריות הכתפיים של החליפות שלה (קלואה, לאחרונה) בולטות יחסית, והצבעוניות מונוכרומטית. המראה מוכר אך לא עממי, יוצר הפרדה ברורה בין מי שאמורה לקבל החלטות כבדות משקל לבין שאר העם, שיכול להמשיך בשגרת יום שכוללת בירקנשטוק עם סימני כף רגל מיוזעת.
האם זה מספיק? יש שיגידו שהבחירות שלה שמרניות מדי ומהדהדות את פוליטיקת המגדר הקלאסית; שהאריס נשענת יותר מדי על מערכות לבוש שבוראות גברים למכובדים. מנגד, גם אם החליפות שמרניות במקצת, היא מקפידה לבחור במותגים שמובלים על ידי מעצבים ומעצבות שקורצים לקהל ליברלי. אחרי הכל, כדי לעשות פוליטיקה חדשה צריך להשתמש בכלים של זו הישנה.
View this post on Instagram
זה קצת אירוני לדבר על איפוק וצניעות ברשת החברתית
״דמווווור או לא דמוווור?״ – המילה שהגיחה משום מקום לכאורה, ושטפה את אינסטגרם או טיקטוק, מאלצת את כולנו להכריע לאיזה צד אנחנו שייכים. האם אנחנו דמור (Demure), כלומר מעודנים, מצטנעים ומאופקים כגברת ויקטוריאנית במאה ה־19, או שאנחנו בדיוק ההפך הגמור (כלומר, אמילי בפריז, ״רנגארד״ וכו׳).
יש שטוענים שהכל התחיל מהסרטון הוויראלי של הטיקטוקרית ג׳ולס לברון (very demure, very mindful), אבל גם אם לא – השימוש במילה נעשה נפוץ והגיע עד לג׳ניפר לופז ולנשיא ארצות הברית.
זה קצת אירוני לדבר על איפוק וצניעות ברשת החברתית – כלכלת הלייקים מבוססת פרדוכסלית על כל מה שלא נופל לקטגוריה הזו – אבל אפשר להציב את העניין הציבורי בנושא בקונטקסט רחב יותר. בשנה החולפת ישנו צמא אדיר לכל דבר שנראה מלוטש ומאופק. זה התחיל עם הדיונים הבלתי נגמרים על יוקרה שקטה, על האובססיה לתיק מרגו של The Row, והאישה הלוחשת והמבשלת ביד אחת שאין לי מושג איך קוראים לה.
המעצבת פיבי פילו, במידה מסויימת מלכת הדמוווור, אמרה פעם שהדבר השיקי ביותר זה כשאי אפשר למצוא אותך בגוגל. סביר להניח שהיום היא הייתה אומרת שהדבר השיקי ביותר זה לא להשתמש בטיקטוק.
וכאן נעוצה כל הטרגדיה – הפטיש העצום להיות מתחת לרדאר מתודלק בעובדה שזו נעשתה לפוזיציה כמעט בלתי אפשרית. אפילו העיסוק דמור הוא לא דמורי. להיות דמור זהו חלום נחשק אבל בלתי מושג עבור רבים, שכן להיות דמור אומר פעמים רבות להיעלם. וזה רבותי וגבירותי דבר שאף אחד שגדל במאה ה־21 יכול לסבול. אחרי הכל, מה זו אהבה אם היא לא מקבלת לייק ציבורי?
View this post on Instagram
אנטיתזה לבורגנות החדשה
אפשר לומר שבילי אייליש הייתה בגלגול הקודם שלה הגרסה הגרועה ביותר של התקינות הפוליטית ותרבות ה־woke – הגרסה שלא מודעת לעד כמה היא דלה ומנג׳סת ולוחשת. זו הסיבה מדוע חוץ מהאלבום האחרון המצוין שלה, אייליש הייתה זקוקה נואשות לטינופת שמביאה איתה צ׳ארלי XCX כדי להתקדם ולשחרר את כולנו.
והטינופת נמצאת על השולחן בלהיט האקספוננציאלי Guess. רובו ככולו שיר על תחתונים, אבל בעוד שתחתונים הם מושא שירי לגיטימי (סיסקו עשה את זה עוד לפניהן), כאן מדובר בפטישיזם חייתי שהולך הרבה יותר רחוק.
בהצעה הנוכחית של צ׳ארלי XCX, תחתונים הם לא רק משחק מקדים אלא המשגל עצמו – משחקים איתם, מלקקים אותם, מזיזים אותם, מחליפים אותם, מודדים אותם וטועמים אותם. ובהתחשב בעובדה שסביר להניח שאף אחד לא היה רוצה לדחוף לפה תחתונים בטעם מרכך כביסה או של מפעל בסין, הדעת נותנת שהזמרות מציעות סיבוב על תחתונים שספגו פרומון אחד או שניים. הקליפ לא מותיר ספק, אגב.
האם צ׳ארלי XCX פשוט העזה לשים על השולחן את מה שלא היה נהוג לשים עליו לפני כן? ללא ספק. אבל היא גם חלק ממגמה הולכת וגדלה שמגלה עניין בבגדים אינטימיים שעשו עליהם סיבוב או שניים (או שלושה).
מעצב אופנת הגברים הניו יורקי ווילי צ׳אוואריה שחרר בשבוע שעבר קולקציית תחתונים ״מלוכלכת״, שנראית כמו משהו שחייל טירונות לא החליף חודש. עיצוב דומה של ״תחתוני מוסכניקים״, קרועים כנדרש, הוציא לפני כמה חודשים המותג KVRTSTVFF. המותג דיזל לא נותר מאחור וכלל גם הוא תחתוני נשים מתפוררים, לצד דוגמאות רבות נוספות של גרביונים או גרביים קרועים במותגים אחרים. כהרחבה לרעיון אפשר לציין גם חולצות טי ספוגות ״זיעה״ של המעצב לואי גבריאל נוצ׳י, או ג׳ינסים מוכתמים בשתן של המותג ג׳ורדן־לוקה.
בעוד שבגדים במראה משומש ומכוסח מאפיינים את אופנת המיינסטרים משנות ה־60 ואילך, עד כה הלבשה תחתונה נותרה מחוץ לתחום. זו גם נחשבת הקטגוריה שלא מוכרים בחנויות יד שנייה. אז מה מתדלק העניין הגובר לבגדים אינטימיים שמגלים את סימני הגוף והמיצים האנושיים?
בדיוק זה – סימני הגוף והמיצים האנושיים. יש בהם חייתיות שהיא אנטיתזה לבורגנות החדשה שצמחה בעשור האחרון, שעסוקה יומם ולילה בפיקוח, עיקור וניטרול סביבות רעילות עד לרמה שהופכת את התרבות למשותקת. וכשמוסיפים לקלחת הזו גם בינות מלאכותיות שמדביקות אותנו למסך אפילו יותר, פלא שבני אדם רוצים להרגיש אחד את השני ולהסניף את הסטיות?
View this post on Instagram
השלב הבא אחרי האופנה המהירה
״הלקוחות הקודמים של היצרן הזה? אלכסנדר וונג ומקס מארה״. זו ההצהרה הגלויה שממתינה בעמוד המוצר לכל מי שמתעניינת במעיל הקשמיר החדש של המותג Italic.
כמעט מיותר לציין שהמעיל של Italic – קלאסי, רך וזהוב – מתומחר בחמישית ממחיר מעילי הקשמיר של אלכסנדר וונג או מקס מארה. ואם זה לא מספיק – לחיצה על השם של מקס מארה באתר של Iitalic, שאינו מוכר כמובן את פרטי בית האופנה האיטלקי, תוביל לאוסף שלם של בגדים שמיוצרים במפעלים המייצרים עבור מקס מארה.
כפי שמציין האתר ביזנס אוף פאשן, תופעת הכפילים הזולים (Dupes) מעלה הילוך. אם עד לאחרונה התרגלנו למותגי בישום המציינים באופן מפורש את המקור שאותו הם מחקים, הרי שכעת הכפילים ניכרים גם בקטגוריות עיצוב הבית ובגדים קלאסיים.
מלבד Italic, אפשר לדוגמה למצוא את Quince, שמציע בעמוד המוצר טבלת השוואה של הפריט עם מוצרים דומים במותגים אחרים. כך למשל אפשר להשוות בין בלייזר קשמיר, שנמכר במחיר של 299 דולרים ב־Quince, לבלייזר דומה בעיצובו ובחומר לזה של בית האופנה היקר להחריד Loro Piana (כ־6,000 דולרים, בהשוואה).
בעוד שחיקויים תמיד היו חלק בלתי נפרד מהאופנה, התופעה הזו מעניינת – או מטרידה, תלוי את מי שואלים – במיוחד. זהו השלב הבא אחרי האופנה המהירה משתי סיבות עיקריות.
האחת, במותגים כמו זארה לעולם לא אומרים את מי הם מחקים. אנחנו צריכים להבין את זה לבד, אם בכלל. מותגי כפילים לעומת זאת, מספקים את המידע הזה בצורה מפורטת.
הסיבה השנייה היא שמותגי כפילים מבקשים להעביר אותנו הלקוחות את אותה חוויה שהמוצר עצמו מספק מבחינת ביצועים. זו לא שמלת פוליאסטר שאמורה להיראות זו של סטלה מקרתני, אלא שמלת משי שמיוצרת במפעלים ומחומרים שמספקים לסטלה מקרתני.
בעוד שנדרשת חקירה כדי להבין האם ההצהרות של מותגי הכפילים כנות, הם דוקרים נקודה חשובה מאוד: בגדי מעצבים היום יקרים להחריד, אבל לא בגלל החומר או המקום שבו הם נתפרים, אלא בגלל הוצאות שיווק ופרסום. כשמנכים את ההוצאות האלו, ומוותרים על תצוגות ענק וחנויות מושקעות, אפשר למכור מעיל קשמיר בפחות מ־500 דולר. אחרי הכל, מי צריך את כל האוויר החם הזה?
