ביד חופשית: גור ענבר מתפרש לעיצוב טקסטיל

כשגור ענבר ואני מתיישבים לראיון, בסטודיו שלו בקריית המלאכה בתל אביב, הוא לוקח לידיו דף נייר וחבילת צבעים ומתחיל לצייר (וגם שואל אותי אם אני רוצה גם). זו הדרך שלו להתרכז בראיון. ״ככה אני נוהג״, הוא אומר. לצד הדף שעליו הוא מצייר הוא מחזיק גם מחברת שבה הוא כותב, רושם ומצייר. ״זו מחברת קבועה, שהולכת ונוסעת איתי לכל מקום״.

עד סוף הריאיון הוא משלים עוד ציור מקסים בשפתו ובצבעוניות האופיינית לו, שמתווסף לאוסף הציורים שעליהם הוא שומר בקנאות. ״אני מאוד איטי״, הוא מעיד על עצמו – וזאת למרות שאנחנו פותחים את השיחה דווקא בהתפתחויות שקרו אצלו לאחרונה.

לשאלה ״מה זה איטי ואיך הגעת עד הלום״? הוא עונה ״ממש לא ברור. לוקח לי המון זמן לעשות דברים. להניע תהליכים, להבין מה אני עושה. זה לא שכלתני, לא מתוכנן ולא ערוך.

״דברים קורים הרבה פעמים בלי הצבת מטרות ויעדים ברורים, אלא מבוססים על אינטואיציה. כשמשלבים את הכל עם הפרעת הקשב שלי זה חמור יותר. עכשיו כשאני מתבגר (35) זה מעצים, ואני משתדל להכניס את עצמי לסדר. אני מקווה שאצליח עם זה״.

ענבר הוא אמן שמפזר סביבו אבק קסמים. הוא אחד מאמני הקרמיקה המצליחים והאהובים במחוזותינו שגם מתפרנס מאמנותו – עניין לא מובן מאליו, בוודאי לא בגילו היחסית צעיר. בחודשים האחרונים השיק (לראשונה ביריד צבע טרי האחרון) קולקציית פריטי טקסטיל: מפות שולחן עשויות פשתן מעורב עם כותנה וכריות נוי עשויות מבדי כותנה.

אומרים עלי שאני משתמש בכדים כקנבס ואני לא אוהב את האמירה הזו. אני רוצה שהעבודות שלי יהיו יצירה אחת. הכדים שלי לא נושאים עליהם את הצבע, הם עבודה שלמה. כך אני רוצה שיהיה גם עם האריחים שאני מעצב

״אני מאוהב בהן. לא בגלל שהן שלי או בגלל שאני חושב שהן כל כך יפות, אלא בגלל שהחוויה הזו – של לראות רעיון גולמי קורם עור וגידים והופך למציאות – היא חוויה אחרת״. הבדים בקולקציה מודפסים בארץ בדפוס קדנה ומוצעים בכמה דוגמאות ומידות (350-1,300 שקלים). ענבר, מצידו, מחלק שבחים לכל מי שליווה אותו בתהליך היצירה, שלדבריו בלעדיהם לא יכול היה להשתלט על זה.

לצד פריטי הטקסטיל הרחיב ענבר את סגנון עבודתו. בתערוכה ״צבע״ שמתקיימת בימים אלה במוזיאון העיצוב חולון (אוצרים: יובל סער, העורך הראשי של פורטפוליו, וליאורה רוזין), הוא מציג עבודות עשויות אריחי טרה קוטה רדי־מייד, עשויים אבנית ופורצלן, שעליהן צייר בצבעי אנדרגלייז. גם בצבע טרי הציג אריחים כאלה, על גבי שולחן. בתערוכה בחולון הם תלויים על גבי הקיר במידות גדולות יותר, ויוצרים יחד עבודה אחת.

״אומרים עלי שאני משתמש בכדים כקנבס ואני לא אוהב את האמירה הזו. אני רוצה שהעבודות שלי יהיו יצירה אחת. הכדים שלי לא נושאים עליהם את הצבע, הם עבודה שלמה.

״כך אני רוצה שיהיה גם עם האריחים שאני מעצב. אני עדיין קונה את האריחים ולא מייצר אותם לבד, אז אני מרגיש שהם כן עדיין קנבס עבורי, ואת זה אני רוצה לשנות ולפתור. ייצור עצמאי של אריחים בארץ הוא טיפה מורכב, אני צריך למצוא לזה פתרון״.

ענבר הוא בוגר המחלקה לעיצוב קרמיקה וזכוכית בבצלאל (2015). ״הבחירה בלימודי קרמיקה הגיעה כי חשתי שזה תחום שנמצא במיינסטרים. אני רוצה להבין את האיכויות של החומר שבו אני עובד. אם בתקשורת חזותית מצפים ממעצבים להבין את התוכנות שבהן הם יוצרים, אני רוצה להבין ולהכיר את החומר, מה הוא יודע או לא יודע לעשות״.

בבצלאל למד במסלול קדרות ועיצוב. ״בעיצוב העבודה שלי היתה די מוגבלת מבחינה צבעונית, לעומת הקדרות, שבאמצעותה הבעתי את עצמי תמיד בצבעוניות. שם הייתי אני״. בעבודת הגמר שלו בבצלאל עיצב ענבר חמאם תורכי שבו אפשר היה להשתמש הלכה למעשה – עבודה שזכתה להרבה תשומת לב ושבחים.

עם סיום לימודיו התקבל לתכנית רזידנסי בת שנה בבית בנימיני. ״לא היה לי מקום לכל תבניות היציקה שהכנתי בבצלאל, לזה נדרש סטודיו ייעודי וזה לא היה המקום. זה הביא אותי לחזור ולעשות קדרות ׳כמו שצריך׳. עם עבודת הקדרות, התחלתי לצייר על העבודות שלי. אני לא יודע איך זה קרה, פשוט התחשק לי.

״התכנון שלי היה למקסם את השנה בבית בנימיני כדי לבנות תכנית עסקית. זה לא קרה. עשיתי המון כלים באובניים ועליהם ציירתי. עם הזמן הם הפכו לשפה שלי״.

אהבה לצבע ולמרקם

בתום השנה בבית בנימיני פתח את הסטודיו העצמאי שלו, שגם במסגרתו שפת היצירה שלו מובהקת ומוכרת הודות לכלים הצבעוניים שהוא יוצר באבניים ועליהם הוא מצייר בעבודת יד. בעבודתו יש קבוצות מוגדרות של סגנון וצבעוניות, ביניהן סדרות של כלים ואגרטלים בצבעי אדום וכחול; סדרה של כחולים, ירוקים וסדרות של כלים צבעוניים.

לשאלה מה מוביל אותו לציור המסוים שאותו יצייר על גבי כלי, הוא אומר ש״מדובר בתהליך אינטואיטיבי״. בעוד באמנות הקרמיקה החומר מגיע בדרך כלל לפני הצבע, אצל ענבר לא ברור מה בא לפני מה. הצבעוניות שלו חיה ואינטנסיבית ויש לה משקל רב בעבודותיו.

״הציורים לא חוזרים על עצמם אף פעם, אבל כשמדובר בפריט מסחרי אני כן עובד על פי צורך ובהתאם לדרישה. יש לי חזון שאפתני לפיו אני ממש אהנה מכל מה שאני עושה, ואז לא אצטרך להפריד בין האמנות שלי לפרנסה שלי.

״כל אלו תלויים גם בתחושה שהיצירה שלי מדויקת ושאני שבע רצון ממנה. מטרת היצירה שלי היא בראש ובראשונה הנאה. את האהבה שלי לצבע ולמרקם אני מבטא באמצעות עבודה ביד חופשית על גבי הכלים״.

בחשיפה גדולה לעבודתו הוא זכה כשהשף הבינלאומי אלן דוקאס הזמין ממנו כלים לארבע מסעדות שאותן הוא מפעיל במונקו. ״התחלתי לייצר כלי אוכל כי אהבתי לאכול מכלים שלי. נהניתי להכין אותם פה ושם, אבל זה לא היה חלק מהעשייה המרכזית שלי. זה תמיד הגיע איכשהו להורים ולחברים. באמצעות המעצב טל לנצמן, השף אלן דוקאס ראה את הצלחות שלי והזמין ממני כלים למסעדה שלו. זה היה מטורף. אני עוד ממשיך ומייצר להם כלים. הם מגישים רק בכלים שלי״.

בקיץ האחרון יצא ענבר לרזידנסי ב־Haystack Mountain School of Crafts שבמדינת מיין בארצות הברית, בית ספר שמיועד לאמנים מכל העולם שמחפשים להתמחות בקראפט. ״זה גן עדן. מגיעים לשם אמנים שפשוט מקדישים את כל חייהם ליצירה.

״זה שונה ממה שאנחנו חווים כאן השתתפתי בתכנית בת 15 ימים וריחפתי בה. למדתי אריגה, תחום שאני חולם להתפתח בו. בנובמבר הקרוב אציג שלושה שטיחי קיר גדולים ועבודת קרמיקה בתערוכה שתאצור גלית גאון במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית״.

בעוד שנה מתוכננת לענבר תערוכת יחיד ראשונה, בבית בנימיני, שעתיד לאצור אברהם קריצמן.״אני חושב שאהיה ראוי לתערוכת יחיד כשתהיה לי פרקטיקה יותר ברורה כאמן. בשנים האחרונות ניסיתי לנווט את כל הדבר הזה של לנהל את הסטודיו, להתפרנס מזה וגם ובעיקר להיות אמן. אני רוצה שבתערוכת היחיד שלי יוצגו עבודות חדשות, לא עוד כדים״.

על תכניותיו לעתיד הרחוק יותר הוא אומר: ״אני רוצה לאהוב את כל מה שאני עושה. זו אולי תשובה נדושה, ואני גם אוהב את מה שאני עושה עכשיו. אני באמת חושב שאני בר מזל, אבל זה די קשה להיות בר מזל.

״הדבר שאני הכי רוצה הוא שהחיים המקצועיים שלי יאפשרו לי לחזור הביתה בשעה סבירה. שיהיה לי בית נעים שאני מבלה בו ויהיו לי חיי פנאי. אני רוצה להשיג את זה באמצעות קריירה שבה אני משלב קו מסחרי מצליח ויכלול מגוון גדול של מוצרים. זה עולם ומלואו שעוד לא גירדתי את קצה קצהו של הפוטנציאל שלו. כל זה יקרה במקביל לעבודה שלי בסטודיו שבו אני אצור את האמנות שלי״.