״הגישה של תום זיידמן פרויד קרובה יותר לקוד פתוח מלעולם ספרי הילדים״

יובל: בוקר טוב מרית, מקווה שאת בטוב בתקופה המורכבת הזאת. אנחנו פה כדי לדבר על ״יום בארץ תום״ שיצא לאור בהוצאת אסיה, בדיוק שנתיים אחרי שדיברנו על ״ספר תום״, רק שהפעם יש פה סיפור יוצא דופן – את כתבת טקסט על בסיס איורים קיימים של תום זיידמן־פרויד שליוו טקסט אחר

מרית: אני כבר לא שואלת אנשים לשלומם כי זה כמו לדרוך על פצע. אבל יום בארץ תום הוא מקום של אור בשבילי, של שמחה ושל הרפתקה. וכן, זה סיפור חדש לגמרי שכתבתי מתוך איורים של סיפור אחר

יובל: מאיפה הגיע הרעיון? כי בדרך כלל ברגע שיש טקסט ואיורים לא כותבים מחדש טקסט, מקסימום לוקחים את הטקסט הקיים ומעדכנים אותו לשפה הרווחת כיום

מרית: נכון, אבל ״בדרך כלל לא״ ותום – לא מתחרזים. מה שקרה הוא שהיה ספר בשם ״מסע הדג״ שתום ציירה וכתבה. האיורים פשוט נפלאים, פשוטים ומסתוריים, מאופקים ומלאים רגש. וגם הטקסט יפהפה, הוא פשוט לא לילדים. לא בגלל התכנים – אלא בגלל שהוא לא יכול להחזיק קשב של ילדים – לא של פעם, ובטח לא של היום. 

הוא מתחיל בשלוש כפולות דרמטיות של חורבן ומסע קסם מסתורי, ואז העלילה עומדת מלכת. יש המון מלל שכמעט מייתר את האיורים אבל כלום לא קורה. יש לזה סיבות עמוקות, סבטקסט שמבוגר יכול להרגיש ולהבין, אבל ילדים שקוראים דברים כפשוטם יתקשו לצלוח טקסט כזה.

ומצד שני, לא רציתי לפשט ולקצץ, חששתי שזה יהרוס את הקסם המסתורי של האיורים. וכשחזרתי לתום ראיתי שכותרת המשנה של מסע הדג היתה ״ספר תמונות מאת תום זיידמן פרויד״, כמין איתות לקוראים, שעל אף כמות המלל, העיקר נמצא בתמונות. וניסיתי לצאת מהן למסע חדש. זו היתה הרפתקה

יובל: תגידי רגע, איך עובד העניין של זכויות היוצרים? גם של טקסט וגם של איורים?

מרית: יש לי כל כך הרבה דברים להגיד על זה…

ראשית אין בעיה של זכויות יוצרים כי חלפו 70 שנה מאז מותה. אבל הפורזץ למשל, שמעולם לא פורסם, לקוח מעזבונה וזו המתנה של נכדתה, אילה דרורי לספר. ומעבר לזה, את המהלך עשיתי באופן אינטואיטיבי, בלי לחשוב יותר מדי, כי תום בשבילי היא חברת נפש אחרי השנים שביליתי באיורים שלה, אבל רק אחרי שסיימתי קלטתי עד כמה הוא נטוע ברוחה, בכל מה שלמדתי ממנה.

את המהלך עשיתי באופן אינטואיטיבי, בלי לחשוב יותר מדי, כי תום בשבילי היא חברת נפש אחרי השנים שביליתי באיורים שלה, אבל רק אחרי שסיימתי קלטתי עד כמה הוא נטוע ברוחה, בכל מה שלמדתי ממנה

אני יכולה לדבר על זה שעות – אבל רק כדי לתת דוגמה – ניקח את ״ספר הדברים״ שלה, שמוכר בארץ כספר של ביאליק שהיא איירה. זה ממש לא היה כך. קודם הוא יצא בגרמניה בתור ספר תמונות בלבד, ואז ביאליק כתב את השירים שלו בהשראתן. אבל כשהספר יצא בפלמית וברוסית, נכתבו לו טקסטים שונים לגמרי, בהשראת האיורים – על ידי סופרים מקומיים, וגם שמו שונה בכל שפה.

וגם את הטקסטים שלה היא לא החריגה. התרגום של מסע הדג לאנגלית, שיצא לאור עוד בחייה, באישורה ובחסותה, מקצץ את הטקסט, הופך אותו למצחיק וביקורתי ומשנה את הסיום, למעשה הופך אותו על פיו. זה אחד הדברים המופלאים אצל תום, הנכונות שלה לשחרר שליטה, הסובלנות, הסקרנות, הביטחון באיורים – הגישה שלה קרובה יותר לקוד פתוח מאשר לכל מה שנהוג עד היום בעולם ספרי הילדים

יובל: אהבתי את מטאפורת הקוד הפתוח 💛

ונחזור אליך: יש איורים ויש טקסט ויש את ההכרות המעמיקה שלך. מאיפה התחלת? מה את יכולה לספר על התהליך?

מרית: יש את המשפט הזה של גתה שמלווה אותי מאז שקראתי אותו לפני עידן ועידנים: המחשבה נעלה מן הידיעה אך לא מן ההתבוננות. אז דבר ראשון ניסיתי למחוק את כל מה שאני יודעת על הסיפור; להתבונן באיורים בראש נקי ולמצוא נקודות אחיזה חדשות, לעלילה חדשה. מצאתי בקלות (עד כדי כך שהתחלתי לחשוד שאלה סימני דרך שתום השאירה לי 🙂 ), ואז חיפשתי בתמונות מוטיבים חוזרים שיאפשרו לי להדק את העלילה שלי וגם כאלה מצאתי. 

ההתמודדות הכי מאתגרת היתה עם חוסר ההמשכיות של האיורים, שנמצא בספר המקורי. הגיבור עובר מתמונה לתמונה, אבל הילדים שמצוירים איתו מתחלפים בכל תמונה. שום ידידות אישית לא נרקמת, שום קונפליקט לא נוצר או נפתר.

תום כתבה חלום, וגם אני כתבתי חלום, וזה כאילו לגיטימי לקפוץ מעניין לעניין, יש אליבי פואטי, אבל מהר מאד קלטתי שזה יוצר אי שקט אצל הילדים. כי מי יודע מה מצפה מעבר לדף, אולי משהו מבהיל מדי או מגעיל או מעציב.

בסופו של דבר נתתי לגיבור לבטא את חרדתו־חרדתם, וציידתי אותו בלחצן מצוקה. אני יכולה כמובן לפרט ולהיות ספציפית, אבל זה מצריך לצטט טקסטים ותמונות. ואגב – הספר מסתיים בשיר ערש שאת כולו כתבתי בהשראת איור העטיפה המקורי של תום

יובל: אז אם לא דוגמה ספציפית, מה את יכולה להגיד על האיורים של תום? על הסגנון הזה שעדין מחזיק מעמד ורלוונטי גם היום? אני יודע שזו שאלה מאוד רחבה, ובכל זאת

מרית: זאת שאלה מאוד רחבה ואני אענה עליה מאד בקיצור. ראשית לתום היה ידע אמנותי מעמיק, באמנות המאוד סוערת של תקופתה – המודרניזם על כל זרמיו, וגם באמנות העבר, ואחד הדברים המופלאים אצלה היא היכולת להטמיע את הדימויים האלה באיורים שלה מבלי שייראו כמו נחש בריח שבלע פיל.

בפתיחת הספר למשל היא עושה מחווה לסדרת ״הנופים האפוקליפטיים״ של לודוויג מאייר, סדרה עוצמתית של ציורים שנוצרה בבולמוס, בעיצומו של גל חום שפקד את ברלין ב־1911 ונחשבת למבשרת של נוראות מלחמת העולם הראשונה. הציור של תום בהיר ומאופק, ועם זאת כל הסערה האקספרסיוניסטית נמצאת בו.

בנוסף היא היתה רב־תחומית, וגם הידע שלה בתיאטרון ובמחול מוטמע באיורים של ״מסע הדג״. היא לקחה למשל את מושג הסבטקסט מהתיאטרון ותרגמה אותו לאיור. בתיאטרון יש מחזה – הטקסט שאותו אומרים השחקנים וישנו הסבטקסט, שהוא הטקסט הפנימי המושתק או המוכחש או הלא מודע – שהשחקן חייב לפענח כדי שהדמות תהיה חיה ומורכבת. ו״במסע״ הדג יש תמונות עם סבטקסט איורי. תמונות שנאמנות כביכול לטקסט אבל גם חותרות תחתיו, מסגירות רגשות כמוסים והפוכים.

זאת אמנות והיא לא רק עומדת במבחן הזמן, הזמן מוסיף לה במקום לגרוע.

יובל: יפה. מה עוד? לפני סיום, משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת?

מרית: כן! כל התהליך הזה גרם לי לחשוב. ״יום בארץ תום״ נולד מצירוף ייחודי של נסיבות. אבל מה יקרה אם נחיל את העיקרון על כלל הספרים? הרי מרגע שפקעו הזכויות על טקסט הוא מותר לכל מאייר. ולמה שלא נהפוך את היוצרות – נפקיד את הפרשנות בידי הטקסט ונראה מה קורה כשהוא תלוי באיור ונבחן ביחס אליו.

אם מאיירת תדע שיצירתה היא אינסופית, שסופרות שמעולם לא פגשה יגלו בה סיפורים חדשים, זה ישפיע מן הסתם על החירויות שתאמץ, על הסודות וסימני הדרך שתטמון בתמונות. וגם רק מתי מעט מן המאיירים או מן הסופרים ינסו את כוחם זה עשוי להשפיע על האבולוציה של האיור בדרכים שקשה לשער.

וגם זה מבחינתי חלק מהמורשת של תום