משחקי אור וצל: גופי התאורה החדשים של חן זלקינד

בחודש מרץ השנה תכנן המעצב חן זלקינד להשיק שלוש סדרות חדשות מבית הסטודיו שבבעלותו ״זלקינד – Hand Made Furniture בקבוצת יבנה. אלא שלצד התכנונים עומדים החיים עצמם והם לא תמיד מסתנכרנים, כך שהסדרות החדשות מושקות רק בימים אלה.

״המציאות הקשה שנפלנו אליה וששיבשה את כל ההתנהלות הרגילה במדינה, לא פסחה גם עלי״, מספר זלקינד. ״מאז ה־8 באוקטובר ולמשך שלושה וחצי חודשים הייתי מגויס, ובהתחלה גם העובדים לא יכלו להגיע לעבודה. אחרי כחודש וחצי התחיל איזה טפטוף של חזרה לפעילות וגם אחד העובדים חזר לעבודה, ואז ההתמודדות הייתה בעיקר עם הזמנות קיימות שצריך היה לטפל בהן. כולם חוו את אותה סיטואציה כך שהאיחורים התקבלו בהבנה, וקיבלנו גם עזרה מיוזמות חברתיות שנחלצו לסייע לעסקים של מילואימניקים בפעילויות שונות כמו פרסום״.

גם כשהשתחרר ממילואים זה עדיין לא היה סוף פסוק. זלקינד נקרא לתקופה נוספת עם ימים של און אנד אוף כפי שהוא מגדיר זאת, שאפשרו לו לקפוץ מדי פעם לסטודיו. ״למרות שכבר הבנתי איך להפעיל דברים מרחוק, עדיין ההבנה הייתה שהעסק תלוי בי, וכשחזרתי סופית לקח לי הרבה זמן להניע את עצמי. עם המיינד הציוני שלי, החיבור שאני חש לגודל השעה הוא טוטלי. זה לא כמו מילואים רגילים שאפשר לקטר. ההרגשה היא שזה המשך של השירות הסדיר״.

כשהחיים התחילו אט אט לחזור לאיזו שגרה החל גם הסטודיו לחזור למסלול, והגיעה השעה להשיק את הסדרות החדשות. כמו מרבית עיצובי הסטודיו, מדובר בפיתוחים של קולקציות קיימות, שמגלמות במידה רבה את כתב ידו של זלקינד.

סבא שלי, ממקימי הקיבוץ, עסק בגרפיקה והיה מראשוני הסטודנטים בבצלאל. הוא היה גם סופר סת״ם והייתה לו סדנה קטנה. לימים, כשאני הקמתי את הסדנה שלי, התברר שזה אותו המקום שבו הייתה הסדנה שלו

כתב היד התגבש עוד בתקופת לימודיו במחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון, ומאפייניו העיקריים הם דגש על פרטים שמהווים נקודת מוצא לעיצוב, לעיתים עד כדי הפיכת הפרט לכדי אובייקט בפני עצמו; שימוש בטכניקת למינציה (שבעיצובים מסוימים מבוצעת היום בשילוב עם טכניקות כרסום); רמות דיוק וגימור מוקפדות וניקיון צורני חף מכל קישוטיות מיותרת. ״האוביקטים הם תמיד מוצרים פונקציונליים, שבחיבור שלהם עם עיצוב ועם מגע יד היוצר, מייצרים אותנטיות ואסתטיקה הנוגעות ברגש ומעוררות אותו״.

ממדפים לגופי תאורה

זלקינד הוא בן קבוצת יבנה, שדרכו לעיסוק בעיצוב מוצר נסללה, כך נראה, שנים רבות לפני שהגיע ללימודי התחום, שלפניהם למד ועסק בנגרות. ״במבט לאחור אני קולט שמגיל צעיר נהגתי להסתובב בין סדנאות ובתי מלאכה בקיבוץ וליצור קשר עם העובדים. תמיד הרגשתי חיבור לחומר ומצאתי עניין בטכניקות ביצוע״.

לכך אפשר להוסיף גם מטען גנטי שהוא נושא עמו. ״סבא שלי, ממקימי הקיבוץ, עסק בגרפיקה והיה מראשוני הסטודנטים בבצלאל. הוא היה גם סופר סת״ם והייתה לו סדנה קטנה. לימים, כשאני הקמתי את הסדנה שלי, התברר שזה אותו המקום שבו הייתה הסדנה שלו״.

המשיכה של זלקינד לפרטים החלה בפרויקט הגמר שלו, שבמסגרתו פיתח מחבר מבוסס על לחץ, שאינו דורש כל שימוש נוסף בברגים או דבקים. במקביל הוא נחשף לטכניקת למינציה, המבוססת על שכבות לוחות פורניר דקים וכבישתן בתבנית, התאהב בה והחל לחקור אותה ולהעמיק בה.

עם סיום לימודיו ואחרי תקופה קצרה שבה עבד כשכיר בחברות רהיטים, החליט שהוא רוצה להיות עצמאי בעל סטודיו משלו, שבו יוכל להביא לידי ביטוי את תפיסת עולמו. הסטודיו שהקים בקיבוץ כולל גם גלריית תצוגה, ומתמקד היום בעיצוב ריהוט משלים וגופי תאורה. ״במקום הצבת רהיטים על הרצפה התחלתי ״לטפס׳ על הקירות ומהם ׳טיפסתי׳ הלאה, לתקרה״.

אחת הקולקציות הראשונות שיצר – שעכשיו הורחבה עם סדרת אובייקטים חדשה – היא WAVES, שהמוצר המוביל בה היה מדף שעיצובו משלב שני גלים המכילים בתוכם דיבל עץ. בהמשך הפכו פרטים אלה למזוהים איתו, והמדף התפתח לקומפוזיציות שונות – מיחידות ספריה גדולות, דרך מערכות מידוף ועד גרסאות נוספות המשלבות מראות או תאורה. גם דיבל העץ זוקק עד כדי הפשטה, ומפרט גרידא הוא מופיע היום בתצורת ״כפתור״ עץ שמשתלב כנגיעה מעוצבת באוביקטים מסוימים, כמו מראות.

״יש עיצובים שהתפתחו בעקבות בקשות של לקוחות״, מספר זלקינד, ופורש את הדרך שהביאה אותו להתרחב עם פריטי הריהוט לתחום התאורה, ואף להוסיף לטכניקת הלמינציה טכניקות כרסום. ״ייצור המדפים שמתבצע בטכניקת למינציה, הותיר שאריות, וככל שהביקוש להם גדל כך גם הצטברו השאריות שנותרו. כשתהיתי מה לעשות איתן היה לי רעיון לנצל אותן ליצירת גוף תאורה, שהיה מנורת קיר שבה במקום הדיבל שולב ספוט. תחום התאורה לא היה זר לי, כי באותם ימים רחוקים כנער שנהג לשוטט בבתי המלאכה בקיבוץ, התוודעתי מקרוב לעבודת ה׳חשמליה׳ של הקיבוץ, כך שהיה לי רקע טוב״.

בה בעת, תוך כדי עשייה, הבין זלקינד שההתעסקות עם שאריות לצורך עיצוב גופי התאורה מסרבלת את התהליך, אינה נכונה לו ואינה יעילה. ״היה לי קונפליקט פנימי, כי אני מאמין בממד המסורתי של למינציה ידנית ובערך הכנות שמביא מגע יד היוצר. אבל לטובת ייעול התהליך, הפתרון היה לשלב אותו עם ממד חדשני של כרסום ממוחשב״.

כל תהליך עיצוב תמיד מתחיל אצלי בדיאלוג עם החומר. רק אחר כך, ועל סמך התחושות שעולות בי בעת המגע איתו, אני מגיע לשלב הסקיצות, ולעיתים גם למחשב

גוף התאורה שעיצב על בסיס השאריות הפך לסנונית ראשונה לעשייה שהתרחבה, והיום תופסת נפח משמעותי בסדר היום של הסטודיו. אחת הסדרות החדשות שהוא משיק עכשיו ושמיטיבה להמחיש זאת היא סדרת ״פרינגלס״ – סדרה שנבטה מרעיון לייצר אהילים בטכניקת למינציה ולשלב אותם עם תאורת דאון לייט. היא החלה לדברי זלקינד כעיגול שכופף בלמינציה, והצורניות שהתקבלה הדהדה את החטיף האהוב שהעניק לה את שמה.

פרינגלס מוצעת במנעד גרסאות המאפשרות שילובים מגוונים שלה בבית: אם כגוף תלוי בודד, ואם כמה שזלקינד מכנה ״להקה״ – מספר גופים בגדלים שונים שתלייתם כמקבץ בגבהים שונים מייצרת קומפוזיציה בעלת נוכחות נאה למראה. גופים נוספים בסדרה משלבים בעיצובם זרוע ברזל מקושתת ומוצעים גם הם בגרסאות שונות, דוגמת כמנורת עמידה או כמנורה צמודת קיר.

סדרה חדשה נוספת היא ״טקסטורה״, שבה האור מהווה מרכיב חומרי לכל דבר ועניין במכלול השלם. ״טקסטורה נולדה מתוך רצון לבחון את השפעת האור על העץ והשפעת העץ על האור, ובתוך כך ניסיון להיכנס עם כרסום צורני לעומק העץ, שחושף טקסטורות נוספות של החומר עצמו. פיתוחה היה כרוך בתהליך של ניסוי וטעייה מורכב״. אך למראם, אין ספק שהוא עשה את שלו, כשהניב אוביקטים הראויים למעמד של ״פיסים״ דקורטיביים.

מופעם הנקי והמדויק החל עם שילוב של חירוץ בעץ המבוצע בכרסום צורני והתפתח לשילוב שכבות של חומר פולימרי המיושמות בהתזה תוך יצירת נראות חומרית של טרצו. מקורות האור שמשולבים בהם הם כדורים לבנים שצורתם, אומר זלקינד ״חוברת לקו העיצובי ומשלימה אותו. בנוסף, האור המופץ מהם משתנה, כמו משתחל ומתפוגג לתוך ובתוך החריצים, ומייצר עניין נוסף של משחקי אור וצל״.

השנים שעברו מאז שהתאהב זלקינד הסטודנט בעץ ובטכניקת הלמינציה, לא כרסמו באהבתו לחומר – לעל זמניות שלו, למגע הישיר איתו ולרצון ליצור עיצובים שנוגעים ברגש. ״כל תהליך עיצוב תמיד מתחיל אצלי בדיאלוג עם החומר. רק אחר כך, ועל סמך התחושות שעולות בי בעת המגע איתו, אני מגיע לשלב הסקיצות, ולעיתים גם למחשב״.

עם מבט לעתיד זלקינד נחוש להמשיך ולפתח את הסטודיו עוד ועוד, אך באותה נשימה מציין שלא שיער את מידת הזמן שכרוכה בתפעול שלו. לכן, הוא מדגיש, ״החלום שלי הוא שיהיה לי יותר זמן פשוט ליצור. לעסוק בעיצוב נטו, כי זוהי בסופו של דבר האהבה הגדולה שהניעה אותי מלכתחילה״.