הלל קוגן // ניכוס

לקראת העלאה מחודשת של הבלט ״ניכוס״ שיצרתי לאנסמבל בת־שבע, בחרתי לכתוב טקסט עבור הקהל. זו הזדמנות לעדכן את היצירה ולהתאימה לקאסט החדש הנוכחי של הרקדניות והרקדנים, וגם לעת המטלטלת שאנו חיים בה.

במפגש בין הקהל למופע בעונה שעברה, חשתי שלעתים השכבה הספקטקולרית כיסתה על המסרים הביקורתיים יותר. גיליתי שהכותרת ״ניכוס״ שנתתי כדי להזמין את הקהל לצפייה חסרת נינוחות, לא הספיקה כדי להעביר צדדים פחות מרהיבים וקסומים שקיימים בעבודה. הפעם אני מבקש, ולא במרומז, אלא באמצעות טקסט שמכונן מבט יותר ספקני על היופי, לרבד את החוויה של הקהל ולהזמין אותו להצטרף לשאלות לא פשוטות.

המושג ״ניכוס תרבותי״ משמש בשיח העכשווי לתיאור פרקטיקה שבה אדם שואב אלמנטים מהון תרבותי של קהילות שאינו משתייך אליהן, מנתק אותם מהקשרם, ומנצלם לצרכיו. לאמנות המערבית היסטוריה ארוכת שנים של ניכוס תרבויות, גם במחיר החלשה, שחיקה או השפלה של התרבות המנוכסת. ההשתלטות על הון סימבולי של תרבות אחרת היא מאפיין מובהק של הקולוניאליזם שלא רק כובש ושולט, אלא גם מציב את נכסי המנוכס לראווה בהיכלים שונים, מעין חדרי פלאות שמציגים את ״האחר״ ללא נוכחותו או הסכמתו.

הבלט מתפקד כאחד מההיכלים הללו – צומת אמנותי של אי־תקינות פוליטית. ככזה הוא חוגג את המבט הקולוניאליסטי־פטישיסטי שמוקסם מהאחר והאקזוטי ונמשך אליו, תוך שהוא מקדש את מודל הגוף היפה ומשמר סטריאוטיפים של גזע ומגדר ללא כל אחיזה במציאותו של מושא ההתבוננות.

הבלט חוגג את המבט הקולוניאליסטי פטישיסטי שמוקסם מהאחר והאקזוטי ונמשך אליו, תוך שהוא מקדש את מודל הגוף היפה ומשמר סטריאוטיפים של גזע ומגדר ללא כל אחיזה במציאותו של מושא ההתבוננות

כך לדוגמה, בניגוד לבלרינה הצחורה, דמויות של נשים ערביות, אסיאתיות וצועניות מיוצגות בתלבושת שמדגישות את המיניות, והריקוד הסיני מהבלט ״מפצח האגוזים״ (שב״ניכוס״ מוצגת גרסה אירונית שלו) מיוצג תדיר בקריקטורה סטריאוטיפית של איפור צהוב, כובעי במבוק ושפמים מחודדים. ותמיד יהיה קהל שייהנה מכך.

הבלט ״ניכוס״ מאמץ את מבטו העיוור של היוצר המנכס, ועושה שימוש בריקודי עמים ובהון של תרבויות וקהילות כאילו היו בנק של אפשרויות הזמינות לקישוט, למחיקה ולביזה. זהו מסע גס רוח ולא תקין פוליטית של כיבושים אסתטיים, מרובי ציטוטים וחיקויים מזויפים.

סגנונות ריקוד מהתרבות השחורה וההיספנית מנוכסים כ״אלמנטים אסתטיים״ ל״לקסיקון האוניברסלי״ של המחול העכשווי ללא הגנה על זכויות יוצרים, ותוך התעלמות מהמטענים ההיסטוריים, פשוט כי לרקוד היפ־הופ זה מגניב. האם אמן יכול להרשות לעצמו עמדה של בורות נאיבית?

למען הסר ספק, גם אני, הלל קוגן האמיתי, תופס את עצמי כמנכס, ומעמיד לדיון גם את פעולתי שלי. מצויד ומגובה בחופש אמנותי שבימנו קדושתו מתערערת, אני מנכס גם את המנכסים – את הבלטים ואת מחזות הזמר והאופרות, ואפילו את להקת בת־שבע.

אף על פי שאני הומו ויהודי, בן לקבוצות מיעוט שלהן היסטוריה מרה של ייצוגים משפילים, אני מדחיק היסטוריה ארוכה של פרקטיקות ייצוג גזעניות. אני נמשך אל הספקטקל. הוא מסמא אותי. אני מתעקש ליצור יופי נשגב ודימויים מענגים, מרהיבים אך בו בזמן ממולכדים.

---

הלל קוגן | ניכוס
להקת מחול בת־שבע
מרכז סוזן דלל, החל מ־19.10