גיא רז: ״זו המסה. אלה האנשים. דרך העיניים שלהם אנחנו כותבים את ההיסטוריה של הצילום״

יעל: אנחנו נפגשים סביב הבית לצילום, הביתן המקוון של מוזיאון ארץ ישראל. זה פרויקט יפה, השיטוט הראשוני בו היה פשוט תענוג. אפשר למצוא שם קטלוגים שלמים, מאמרים מרוכזים על צילום ישראלי, צלמים ישראלים עם העבודות שלהם. 

זו עבודה ארכיונית שעושה מקום להיסטוריה של הצילום בישראל, וזה נראה מאוד קשור לעבודה שלך בכלל. אני זוכרת את הספר הראשון שלך על צילום ישראלי; בעצם זה הדבר שלך, חוץ מלצלם: לתעד את המתעדים באיזשהו אופן. אז אולי תתחיל מהדבר הזה, ממה רצית בהקמה של הביתן המקוון הזה

גיא: בגדול הבסיס של הבית לצילום הוא הספר ״צלמי הארץ״, שנובע מאותו חסך. כסטודנט בקמרה אובסקורה שסיים ב־93, לא לימדו אותי היסטוריה של צילום בארץ. למדו תאוריה, בנימין, רולאן בארת וכו׳. אבל היסטוריה של צילום ישראלי התחילה מבחינת המורים שלנו לצילום מהם עצמם, משנות ה־70-80. אמרתי אז, כסטודנט, זה לא נראה לי הגיוני

יעל: באיזה אופן זו היתה ההתחלה?

גיא: פרויקט הגמר שלי היה פרויקט רומנטי לחלוטין שקשור למאה ה־19. עניינו אותי הטכניקות של המאה ה־19, והבנתי שאני רוצה להדפיס על חומר שהוא לא נייר צילום, וחיפשתי חומרים, ואז בגדול הדפסתי באמולסיה על בלטות מהמזבלה של נווה צדק; פרויקט של חצי טון. לא באתי ללימודים בשנה ד׳, התעסקתי בלקנות כימיקלים, לעשות ניסיונות, לבחור מה אני מדפיס, מה אני רוצה לזכור על הרצפה שלי, על המדרכה. 

המדרכה כן לקוחה מוולטר בנימין לצורך העניין, מ״המשוטט״. הוא כותב על זה שבפריז המשוטט מעדיף את הריח של הבלטות על המקומות הגדולים, האופרה וכו׳. יצאתי מהריח של הבלטות והלכתי איתו. שאלתי מה אני רוצה לזכור, איזה זיכרון, ופה נכנסתי לארכיונים

גיא: פרויקט הגמר שלי כצלם לא היה פריים שלי. המורים שלי לא הבינו מה אני רוצה. אז גם אי אפשר היה לשלוח בלטה בפקס, אז יש על הבלטות אלבומי משפחה, אמא שלי על חוף הים בתל אביב, המשפחה של אבא שלי מקיבוץ גבע. יש בפרויקט את האחים רייט, איזה פילבוקס בעמק הירדן. 

זה היה פרויקט של 200 בלטות, חצי טון, בחדר כביסה על גג בתל אביב. תדמייני שחדר הכביסה הוא חדר חושך, ועם זה יצאתי לעולם

יעל: ומשם התחיל הבית לצילום?

גיא: כן, אפשר להגיד ששם מתחיל הבית לצילום. למשל, אחד הצילומים שהדפסתי היה הסטודיו של סוסקין. ראיתי את הצילום ואמרתי היה פה צלם, נעשה לו הומאז׳. זה מתחבר לזה שבספר שלי צלמי הארץ יש קורות חיים של 200 צלמים ב־150 שנה. בבית לצילום זה כבר מגיע ל־600. 

בספר, מעבר לזה שפעם ראשונה יש פה רצף הסטורי, כלומר ניסיתי לכתוב את ההסטוריה של הצילום המקומי, בשורה התחתונה של הספר והמחקר ההיסטורי אני אומר שהצילום בארץ לא נופל ממה שקורה בעולם. זה עניין של מודעות, חשיפה. יש פה חומרים מטורפים.

כסטודנט בקמרה אובסקורה שסיים ב־93, לא לימדו אותי היסטוריה של צילום בארץ. למדו תאוריה, בנימין, רולאן בארת וכו׳. אמרתי אז, כסטודנט, זה לא נראה לי הגיוני

לדוגמה, בטקס הכרזת המדינה היו שבעה צלמים. עד הספר הזה וייסנשטיין מהצלמניה טען שהוא היה היחידי. אני מצאתי עוד ששה, כולל רוברט קאפה וקלוגר, ובנו רוטנברג; כלומר היו צלמים.

כתבתי אז שדרך ההיסטוריה של הצילום בארץ אני כותב גם את ההיסטוריה הפרטית שלי. זה אלבום המשפחה שלי, אלו סבא וסבתא שלי, שמצטלמים ב־1918 אצל סוסקין בסטודיו. כלומר ההומאז׳ שלי לסוסקין הוא כפול: הוא משאיר לי מזכרת מהסבא והסבתא האלו. 

ואם נכנס רגע לבית לצילום עצמו, ואני לוחץ על צלמים, זה הרגע שאתה מבין שזו המסה. אלה האנשים. דרך העיניים שלהם אנחנו כותבים את ההיסטוריה של הצילום

יעל: אז בוא נדבר רגע על האתר. התחלת בצלמים עצמם. איך אתה בוחר אותם? כי בטח יש המון בעידן הדיגיטלי הזה

גיא: יש קטגוריות. בגדול עד 1970 אני מחליט, לפי גוף עבודה, איכות צילומית, אם יש חותמת, צלם שעשה לעצמו חותמת הוא הגדיר את עצמו כצלם. 

מ־1970 ואילך יש קטגוריה של בית ספר לאמנות, גם בארצות הברית. אז קודם כל הבוגרים, אבל לא כל בוגר, בוגר שהציג תערוכת יחיד מוזיאלית זה איזשהו רף. ויש חריגים לשם ולפה

יעל: ואיך נעשית הבחירה של העבודות של כל צלם שמוצגות באתר?

גיא: המתים אני בוחר, החיים אני נותן להם לבחור. אני מבקש מהם דיוקן, קורות חיים ו־20 צילומים. חלקם התייעצו על הבחירה, וההצעה שלי היתה שיבחרו ארבע סדרות, ויקחו חמישה אימג׳ים מכל סדרה, ואז רואים את גוף העבודה. ואפשר להעלות כמובן גם לינק לאתר האישי.

הרעיון הוא כמובן לתרגם, לפחות את ההיסטוריה המרכזית, לאנגלית וערבית. זה יהיה שלב ב׳. ובצד החומרים האלה יש פה לינקים למאמרים ועוד

יעל: יש הפניות למה שפתוח ברשת בעצם?

גיא: בדיוק, זה אתר מבוסס לינקים, זה הרעיון שלו

יעל: זה ריכוז בשביל כל מי שמתעניין בצילום של כל הדאטה שיש אונליין, וכמובן אתם מעלים משלכם

גיא: בדיוק, ושוב, אין לי כל כך זמן להעלות משלי. כלומר אני מעלה את המחקרים, ובגלל זה יש את הדף של חוקרים ומאמרים. כל חוקר שכותב משהו על צילום, מוזמן לשלוח אלי קובץ.

יעל: כלומר זה הם יוזמים, זה לא איסוף שלכם בהכרח

גיא: אני עשיתי את המהלך הראשון כדי שתהיה התחלה. אבל כרגע זה פתוח. הנה למשל יש אתר שנקרא מדף, ויש קישור לאתר הבית שלהם, ויש פה טקסטים על צילום. ואפשר להגיע לזה דרכנו 

יעל: אז בסוף זה בעצם ארכיון שמרכז ארכיונים אחרים, שמי שרוצה לחפש צילום הכל יהיה לו מרוכז

גיא: כן. ואם לא, אז יש פה אימייל, ומגיעות שאלות שעדיין לא קיימות באתר. למשל מיילים מקולגות ששואלים אותי

יעל: סקרנה אותי הקטגוריה שיצרת של צילומים איקוניים. זו בחירת אוצר

גיא: אין ספק. יש את החשודים המיידיים

יעל: הכותל, 67 וכו׳

גיא: כן, והנה גם את זה כבר הכנסתי, הפריים של נחל עוז. או למשל הצילום הקלאסי של אמיל גרינצווייג, וגם עליו יש טקסט, או ההחלטה שלי לשים את כוכבה לוי ממלון סבוי. אז זה מין מיקס כזה.

למשל פריים כזה, אין בו כאילו כלום, זה רחוב שער יפו, צילום של אמריקן קולוני, אבל זה מה שנקרא הבית לצילום של ה־119. ברחוב הזה היו כל הצלמניות. פה הצלמניה של קרקואין, ופה של חליל ראאד, פה של סבידס, ופה בפנים זה אמריקן קולוני. אז מבחינתי הוא איקוני, זה בעצם רחוב שלא קים, הוא נעלם. ויש דברים שכחוקר מעניינים אותי. כלומר יש פה גם איקונות פנים עולם הצילום

יעל: מה הכי מאוחר מהצילומים האיקוניים? מתי משהו הופך להיות איקוני מבחינתך?

גיא: זו שאלה שעולה תמיד, על צילומים איקונים בכלל ועל צילומי מלחמה, תמונות ניצחון. צילומים איקונים לא חייבים להיות תמונות ניצחון.

למשל, צילום איקוני שעוד לא נכנס ויכנס מתישהו, זה הצילום של ציר פילדלפי וחיילים שמחפשים שרידים של חיילים. זו לא תמונת ניצחון. או נגיד הפריים הזה של אבישג שאר ישוב של המימונה (עם ביבי ושרה). את רואה שהיא באה בכלל לצלם מימונה אבל יש פה את תולדות האמנות, על הדרך איזו מין סעודה ראשונה, אחרונה, אין סוף סעודות

יעל: עוד קטגוריה שעניינה אותי זה הקטלוגים שסרוקים. קודם כל זה פשוט תענוג שהכל נגיש ככה לציבור

גיא: הרצון הוא שיהיו את כל הקטלוגים שיש פה בספריה. אבל כמובן יש עניין של זכויות. קטלוגים ישנים מאוד אני מעלה, לצד כמובן הקטלוגים של עדות מקומית והשנתון של פטר מרום, וזה בסיס מאוד גדול. פטר מרום הוא העדות המקומית של שנות ה־60. אפשר להגיד שהוא אולי אוצר הצילום הראשון בישראל. או למשל העיתון של קמרה

יעל: מעניין אותי הסיפור של מוזיאון. נגיד אני אומרת לעצמי הרבה זמן לא הייתי במוזיאון, השבוע אני לוקחת רכבת ובאה. מעניינת אותי הכניסה לכאן. איך אנשים יודעים על זה, מי האנשים שנכנסים לכאן, איך עובדים על זה שהמוזיאון הזה יהיה נוכח בתודעה הציבורית. המוזיאון הוירטואלי הזה

גיא: יש פרסום, אבל זו כמובן ריצה למרחקים ארוכים. מנהלי הארכיונים שפניתי אליהם, או מה שנקרא הקהל הבסיסי, יודעים. כבר עושים בזה שיטוטים וחיפושים

יעל: מה התכניות הבאות?

גיא: כשהגעתי לכאן לא היה אוצר צילום, אז זה לייסד מחלקה. היו שני פרויקטים שבאתי איתם, הבית לצילום פיזי או מקוון, שעשיתי לו מאצ׳ינג עם מפעל הפיס. והפרויקט השני הוא תערוכה של צילום ים תיכוני, פוטומנטה. כלומר, לחשוב על המטריצה של הים תיכוני, ולארח את זה פה. זה היה פרויקט מטורף, והוא אמור לקרות פעם בחמש שנים, ופוליטית אני עוד לא יודע איך הוא יקרה

יעל: אנחנו עוד לא בדיוק שם

גיא: כן, גם ב־2021 בתערוכה הראשונה לא הצלחתי להביא מכל הארצות, מצרים לבנון סוריה ולוב לא השתתפו. אבל כל השאר, גם אם זה צלמים שלא חיים שם, העבודות הן בזיקה לשם, לאלג׳יריה, מרוקו, תוניס, שזה היה מבחינתי משמעותי מאוד.

ועכשיו אני עובד על שתי תערוכות בתוך המוזיאון שקשורות לבית לצילום. אחת היא תצוגת מצלמות היסטוריות. שאפשר יהיה ממש לראות אותן פיזית. במקביל בדצמבר תפתח תערוכה של צלמת פלסטינית בשם כרימה עבוד. בעולם הפלסטיני היא צלמת חשובה, נקרא לה הצלמת הפלסטינית הראשונה. היא תוצג במקביל לעדות מקומית, כשהרעיון הוא שאני כאוצר צילום מעמיד עד או עדה מקומית.

בגדול אלו התכניות, ויש גם פרויקטים גדולים שעוד לא נעשו וארצה לעשות; סדרת ספרים למשל. ב־2019 אצרתי תערוכה בפסטיבל הצילום על צלמות, אני ארצה להוציא פה ספר או מחקר גדול על צלמות

יעל: עוד משהו שתרצה לומר?

גיא: במעבר לדיגיטציה כל בוקר הוא קצת חציית ים סוף. גם בגלל שהכל נורא קשה בארץ, אבל גם כי הדיגיטציה מציפה. מצד אחד עושים דיגיטציה של ארכיונים ומצד שני כולם מצלמים דיגיטלי. ויש המון מצלמים ומעט אוצרים. והתפקיד הזה בשדה הצילום, זה לזהות, להנגיש, כי הרוב הרי ממשיך הלאה. זה המהלך הזה של החצייה.

מצד שני, בצד הדיגיטציה אני מקווה שתהיה אפשרות להקים בית פיזי לאוספים. מין מחסן, שגם אם אין משפחה עשירה או מישהו שמוכן לקלוט את זה, יהיה לזה מקום. וזה מוביל אותי לצורך בחוק הצילום. יש חוק קולנוע, והמודל של חוק הצילום הוא חוק הקולנוע. אם יהיה חוק, אז בחוק יהיה כתוב שצריך לתקצב את הבית.

וצריך מוזיאון, כי אין מוזיאון צילום בישראל. המחסן, החוק, והמוזיאון הפיזי לצילום. בכל מדינה מתוקנת יש מקום כזה. במוזיאון ברוטרדם יש בכניסה מאה צילומים שהם ההיסטוריה. אז זה מה שאני מקווה אליו בעתיד.

אני לא בעל המאה, אבל כל ראיון עם זה אני מסיים. אולי אם משהו יקרא את זה וזה יתפוס אותו, אולי הוא ירים את זה