היפהפייה מעזה: רגעים שוברי לב לצד אהבת אדם, נדיבות וחמלה

הכותרת של הסרט ״היפהפייה מעזה״ מתעתעת; מתעתעת במכוון. כמה שנים לפני העבודה על הסרט צילמה הבמאית שלוש נשים טרנסג׳נדריות שחיות בשוליים הקשוחים של תל אביב. על אחת מהן סיפרו לה שהלכה ברגל מעזה כדי להגיע לחיות בתל אביב.

עם ״הסיפור הקולנועי״ הזה היא יוצאת לכאורה לעשות את הסרט. היא פוגשת נשים טרנסג׳נדריות, מסתובבת באזורים שהן עובדות בזנות, במועדונים שהן מבלות, שואלת אנשים שמכירים נשים מהקהילה, לכולם היא מראה את הצילום ומחפשת. באחת הפעמים שהיא עסוקה בחיפושים הללו אומרת לה אשה טרנסג׳נדרית אחרת, ״אם יש כאן אחת שהיא מעזה היא לא תגיד את זה. אם היא תספר את זה יגרשו אותה״.

איך מספרים סיפור על דמות שאסור לה לחשוף את סיפורה? איך מתעדים דמות שבהכרח מטשטשת או בודה חלק מן הספור שלה? האם אפשר ״להאמין״ לה כשהיא אומרת שזו היא או כשהיא מכחישה? 

איך מתעדים מציאות של חיים בשולי השוליים, נשים פלסטיניות טרנסג׳נדריות שעובדות בזנות בתל אביב, מבלי להתבונן בהן במבט פטרוני או מרחם? איך מדברים איתן על מיניות או על סקס, על היכולת להנות ממנו אחרי הניתוח, על הלבטים הקשורים בהחלטה לעשות ניתוח תחתון? איך עושים את כל זה מבלי להפוך את ההקשבה לפורנוגרפית או מציצנית?

איך מתעדים מציאות של חיים בשולי השוליים, נשים פלסטיניות טרנסג׳נדריות שעובדות בזנות בתל אביב, מבלי להתבונן בהן במבט פטרוני או מרחם? איך מדברים איתן על מיניות או על סקס? איך עושים את כל זה מבלי להפוך את ההקשבה לפורנוגרפית או מציצנית?

הסרט ״היפהפייה מעזה״ של הבמאית יולנד זאוברמן, שהוקרן בפסטיבל קאן ופתח השנה את פסטיבל הקולנוע הגאה בתל אביב, נע בין הניסיון למצוא את אותה אשה, להקשיב לסיפור שלה, לתעד דמות שהיא כמעט אגדה, לבין הידיעה שהמעשה הזה הוא לא אפשרי.

החיפוש המתועד הזה הופך לסרט שהוא בעיקרו התבוננות ותיעוד של הנשים שהיא פוגשת ״בדרך״, נשים טרנסג׳נדריות ערביות ישראליות או פלסטיניות שחיות בתל אביב. הסיפורים של הנשים היפות האלה, קשים ככל שיהיו, מסופרים ובעיקר מצולמים באיזה אופן שמשווה או חושף אצל הנשים האלה איזה יופי קולנועי, כמעט גלאם זוהר בדרום של תל אביב. 

בשבילה תל אביב לא היתה רק אגדה 

מפתה לחשוב על תל אביב כעל איזו אופציה לחיים גלויים למי שהמשפחות שמהן באו, או הדת שאליה הן שייכות, לא מאפשרות להן קיום ובחירה של חיים מלאים שהן ראויות להם. חלק מהן מספרות על השמועה ששמעו על העיר הגדולה ורבת האפשרויות הזו והלכו כל הדרך בעקבותיה. האם ההבטחה הזו מקיימת? האם עצם האפשרות לחיות חיים בזהות מינית גלויה היא הבטחה לביטחון או תקווה שלא לדבר על אושר?

השאלה הזו מורכבת כמובן, והסרט במובנים רבים נמנע מלשאול אותה במלואה. איך אפשר להכריע בין האפשרות לחיים בזהות מינית מוכחשת או מוסתרת לבין ההתפרנסות מזנות וחיים בשוליים? איך אפשר לשאול על הבחירות האלה מבלי להיכנס לסוגיות של חיים בזהות פלסטינית או ערבית בישראל. ומה המשמעות של להיות להט״ב פלסטיני שמבקש מקלט בישראל?

״אמנת הפליטים״ שישראל חתומה עליה (וגם היתה בין היוזמות שלה אחרי מלחמת העולם השנייה) מחייבת לתת מעמד של פליט חוקי למי שיש איום על חייו בשל זהותו המינית. האם המחויבות הזו ״מעניינת״ את רשויות החוק הישראליות? האם הרשויות תובעות ״לשלם מחיר״ תמורת ההכרה הזו? האם הנשים האילו מודעות לכל זה, או שהן מבינות שלהכרה הזו תהיינה גם מחירים קשים מנשוא עבורן והן מעדיפות לוותר עליה?

אי האפשרות לדבר עם הנשים הללו על הסוגיות הקיומיות כל כך בחייהן לא רק שלא מאפשרת לספר את הסיפור במלואו, אלא גם לא מאפשרת להכריע בגלוי אם סיפור ההגעה מעזה הוא סיפור אמיתי או ״אגדה אורבנית״. 

זאוברמן כמובן מודעת לכל זה, או לפחות נעשית מודעת יותר ויותר עם הזמן. ההכרעה שלה היא לא לוותר על הסיפור, אלא לספר בדיוק את זה. להקשיב למה שהן כן יכולות לספר, לנסות לתעד את הקיום המתגונן הזה, את הקושי היומיומי, את המחיר העצום של ניתוק ממשפחה וחברה. אבל בו זמנית היא רוצה לצלם אותן במלאותן: נשים יפות, חיות, חזקות, מתמודדות יום־יום עם אתגרים בלתי נתפסים. 

שברי הסיפורים שהן מספרות נוגעים ללב. האחת מספרת על חלום החתונה וההורות, האחרת על הכבוד למשפחה שממנה באה והקבלה של המחיר הכרוך בכך. יש מי שמתפללת באמונה אדוקה, יש מי שכחלק מהמהפך הזה בוחרת ללבוש דווקא חיג׳אב. 

אחת הדמויות שהסיפור שלה יכול להיות מסופר באופן יותר מלא היא תאלין אבו חנה, אשה טרנסג׳נדרית פורצת דרך שמוכרת אולי לחלק מהצופים. היא יכולה לספר את הסיפור בגלוי לא רק כי היא כבר מזמן ״יצאה מהארון״, הופיעה בתכניות ריאליטי בישראל, דגמנה, וזכתה בתחרות יופי.

היא יכולה לספר אותו בגלוי גם כי היא אזרחית ישראלית ולא פלסטינית חסרת מעמד. והיא יכולה לספר אותו במלואו גם בזכות המשפחה שלה. כשהיא נוסעת עם אבא שלה והם מדברים על התקופה שבה הוא סרב להכיר בה, על הכעס שהיה לו על הבחירה שלה, כשהיא מבקרת בבית ילדותה ומתבוננת יחד עם אחיינים בתמונות ילדות שהיא עדיין מופיעה בהן כילד, אלו רגעים מרגשים מאד ומעוררי השראה.

אבל גם בתוך ״סיפור ההצלחה״ הזה היא מספרת על המחירים המחרידים ששלמה בילדותה. היא מספרת על ילדות שבה הילדים סביבה מרגישים בחושים חדים של ילדים שמשהו בה אחר או נשי, על הפחד מהאלימות שלהם כלפיה. היא מספרת על הדרכים הבלתי נתפסות שבהן ״הרגיעה אותם״, על האופן שבו היא נפגעת מהם מינית שוב ושוב, גם אם האלימות הזו התחפשה לדבר אחר. בשבילה תל אביב לא היתה רק אגדה, אלא פתחה אפשרות לחיים אחרים, גלויים, והיא בכוחות מרשימים בנתה חיים מלאי השראה.

הסרט ״היפהפייה מעזה״ לא פולש לחיים של הנשים האלה, אבל גם לא בונה סביבם הילה. הוא משרטט דיוקן של חיים שקשה להחזיק בהם, אבל שיש בהם גם תאוות חיים ותקווה וכוחות גדולים. יש בו רגעים שוברי לב, אבל גם איזו אהבת אדם, ונדיבות, וחמלה.

---

היפהפייה מעזה
בימוי: יולנד זאוברמן
צרפת, 2024, 76 דקות
4 כוכבים