״מי שחושב מת״: ראיון/האזנה מודרכת עם Allan Tune

דיוויד: ברכות על האלבום החדש איתמר!

איתמר: תודה רבה (: 🍁

דיוויד: מכירים אותך בתור Allan Tune. ספר על הבחירה בשם הזה

איתמר: זה סיפור. הייתי בלונדון עם שני חברים וקלטתי שיש שם הופעה של ליאם גלאגר. הם לא כל כך רצו לבוא, אז התחלתי לחפש כרטיסים וראיתי שמישהו בפייסבוק בשם Allan Tune מוכר כרטיס להופעה. ישר התלהבתי וקניתי ממנו את הכרטיס.

נסעתי לבד ל־O2, שזה מקום ענק, והקופאית בכניסה אמרה לי שהכרטיס מזויף. שאלתי אותה כמה עולה כרטיס אמיתי והיא השיבה שזה 75 פאונד. הסתכלתי בכיס שלי וכל מה שנשאר לי זה 30 פאונד לכל הטיול. נכנסתי לסטארבקס והזמנתי שוקו חם תוך כדי שהתבוננתי בנחיל מעריצי אואזיס מאושרים שנכנסים להופעה. יום מזעזע, אבל ידעתי שזה יהיה סיפור טוב, אז גנבתי לו את השם

דיוויד: סיפור טוב 🤍

דיוויד: I Think U Should Leave הוא האלבום השני שלך מ־2024, כשלפניו יצא אלבום ב־2023. אתה עובד מהר

איתמר: כן, אני עובד מהר ואני ממש אוהב את זה. אני מרגיש שאין זמן לחשוב פעמיים. היה לי מורה פעם בשם שחר אליסוף שאמר שמי שחושב מת. נדמה לי שהמחשבה על היצירה היא לא רלוונטית כמעט והתהליך האמיתי שלה הוא יותר שחרור מבנייה

דיוויד: מעניין. נשמע כמו תהליך חסר עכבות כמעט

איתמר: אני רוצה שהמוזיקה שלי תספר בדיוק את מה שאני חווה באותו הרגע – ובשביל שזה יקרה צריך לא לעכב את תהליך היצירה בגלל דברים כמו חוסר ביטחון וחרדה. פשוט להיות חסר פחד מול מי שאני באמת

דיוויד: בהרבה מהשירים באלבום – וכמעט בכל גוף היצירה שלך – יש איזה ממד דוקומנטרי. טקסטים שמרגישים כמו תיעוד בזמן אמת, עם כל הבהילות והסערה הכרוכים בכך

איתמר: כן, זה לגמרי נכון. הדבר שאני הכי אוהב בעולם זה אלבומים שמספרים על איזה רגע בחיים שבו נלקחו כמה החלטות ושינויים ועל הקשיים וההצלחות שלהם

דיוויד: I Think U Should Leave הוא אלבום פרידה?

איתמר: כן, מכל מיני דברים. תמיד קשה לי עם סופים ואני לא באמת מבין אותם. באלבום הזה ניסיתי לספר על כל מיני פרידות שחוויתי בזמן האחרון

 

דיוויד: בוא נצלול קצת. Dream About a Dream, השיר הפותח את האלבום. יש בו מתח שמתגבר לכל אורכו, בין הטקסט החלום־בהקיצי לאיזה צליל ניסור – שבסוף השיר נותר לבדו. השלווה היא רק למראית עין

איתמר: Dream About a Dream הוא באמת לא שלו כל כך, בניגוד למה שאולי נדמה. אני מספר שם על כל הפעמים שנסעתי באוטו והרגשתי עייף אבל מלא השראה. תמיד יש את הרגע שמגיעים הביתה עם האוטו ונשארים בו עוד קצת כדי לבהות ולחשוב קצת. הרבה מהרעיונות לשירים הגיעו מהרגע הזה

דיוויד: הטקסט שלו רב משמעי, פתוח כמעט לחלוטין לפרשנות

איתמר: אני תמיד מניח שמישהו יראה כל סוג של יצירה שלי מזווית אחרת לגמרי, אז תמיד פרשנות המאזינים תהיה הדבר שבאמת יקרה. אני נורא אוהב להשאיר מקום לדמיון ולא לספק את כל המידע בכפית

דיוויד: זה שיר שהוא אונומטופיאה. המסמן נשמע כמו המסומן. אנחנו בחלום

איתמר: לגמרי. אני אוהב שדברים מרגישים כמו חלום, וכל הכיף בחלומות זה שאפשר לפרש אותם במיליון דרכים

דיוויד: נמשיך ל־Bad News. ספר עליו קצת 🙂

איתמר: השיר האהוב עלי באלבום! הוא התחלה של מכתב פרידה של כל מה שחשבתי שאני, והוא תהליך קבלה של מה שאני באמת. לפעמים מעופף, לפעמים כלום לא הולך – וזה בסדר

דיוויד: מרגישים בו איזה מתח בין הקצוות. המציאות VS הפנטזיה

איתמר: המילים שלו באמת משחקות על הסתירה הזאת, בין מה שאנחנו מקווים להיות לבין מה שאנחנו באמת. כתבתי אותו במצפה רמון בתקופה של אחרי פרידה ממערכת יחסים ארוכה שהייתה לי והוא ניחם אותי מאוד: גם בגלל המקצב האפריקאי שלו וגם בגלל הנושא שלו שאני צועק; אני לא אבוד כמו שחשבתי ואני יודע בדיוק איזה חיים אני רוצה לחיות.

אני חושב שהסיבה האמיתית שאני עושה מוזיקה היא סוג של בריחה תמידית. המציאות לא קלה וככל שמתבגרים היא גם הופכת לאכזרית. אני תמיד רוצה שמוזיקה תחזיר אותי למקום שממנו באתי שזה ילד שחולם ומעופף וחסר שורשים שרק רוצה להביא את הרעיונות שלו לחיים

דיוויד: הידיעה הזו, של איזה חיים אתה רוצה לחיות – נותרה בך? או שזה היה רגע חולף שנלכד בשיר?

איתמר: כל שיר הוא רגע חולף. הניסיון בכלל של כתיבת שירים היא להכניס רגש חד וספציפי לתוך תווים מוזיקליים. וכמו כל שיר, גם הרגש חולף. גם אחרי שמרגישים הרבה אהבה או צחוק תמיד מגיע כאב או סבל אחרי וגם שכותבים את השיר הכי יפה בעולם אחר כך גם מרגישים הכי מכוער בעולם

דיוויד: הכל חולף. נחלוף ל־All I Ever Wanted. אני מנסה לחשוב על אמנים שהשפיעו עליך. שמות שעלו לי לראש: Mk.gee. סטיב לייסי. הביטלס. רדיוהד. אולי MGMT? טווח שנע בין קצוות פרומים יותר של אינדי לשכבות הכי פופיות שלו. ספר קצת על ההשפעות שלך, בשיר הזה ובאלבום בכלל 🙂

איתמר: האמת היא ששמעתי מלא סטיב לייסי בתקופה שכתבתי את All I Ever Wanted. משהו בסאונד שירה שלו נורא השפיע עלי. כשאני חושב על זה, ההשפעות המרכזיות של האלבום הם פרנק אושן, רדיוהד, קניה ווסט ופרד אגיין.

הם ארבעת האמנים האהובים עלי כרגע ומכל אחד מהם לקחתי קצת מחוכמת החיים שלו ופחות מהסאונד שלו. גדלתי על הרבה פרוג רוק של שנות ה־70 כמו קינג קרימסון וג׳נסיס ואחר כך גם התחלתי לשמוע ביטלס בכמויות וגם MGMT דפקו לי את המוח עם האלבום הראשון שלהם – אז יש אמת בדבריך 🙂

דיוויד: מעניין שהרבה מההשפעות שאתה מונה הן מעולמות ההיפ־הופ האלטרנטיבי. ניכר שהסאונד של האלבום אמנם שואב מהם, אבל לא מתמסר לחלוטין לז׳אנר. מה לקחת מההיפ־הופ?

איתמר: היפ־הופ נתן לי השראה לעשות הכל בעצמי. בשבילי הוא מסמל את החופש לעשות מה שאתה יכול עם המגבלות שיש לך. גם סטיב וגם פרנק הם אנשים שעובדים, או עבדו, עם ציוד מאוד מינימליסטי – והם לא צריכים יותר מידי כדי להגיע לסאונד הפסיכי שלהם.

בעולמות שגדלתי עליהם, שהם יותר בכיוון הרוק אלטרנטיבי, תמיד מקליטים באולפנים הכי יקרים עם המיקרופון הכי יקר והציוד הכי שווה. אבל אני תמיד מרגיש זר בחדר שנראה טוב מידי. ולראות את קניה בחדר שלו עם הסאמפלר או את פרד אגיין עושה מוזיקה במטבח שלו נתנו לי השראה לא להתבייש במי שאני. וכמובן שאני אוהב גם את הבאסים והג׳אז שמגיעים מההיפ הופ. שילוב מדהים

דיוויד: מושלם. נמשיך ל־Till It’s Over. אחד השירים היפים והמרגשים באלבום לטעמי

איתמר: השיר הזה הוא הדבר הכי יפהפה באלבום. אני עובר איתו דרך ארוכה מאוד והוא נכתב כבר לפני ארבע שנים עם מילים אחרות לפזמון. ההפקה שלו לקחה קצת זמן ובעיקר לא הצלחתי לשיר אותו בעצמי. 

הקול שלי יצר את הדמות הלא נכונה לשיר הזה. בערך באותו הזמן הכרתי את אומה שהיא חברה יקרה מאוד ומוכשרת בטירוף ויש לה קול של מלאכית!

דיוויד: אכן. אני חושב על השורה הזו, Try to move on but you’re on TV. אאוץ׳. קשה להפרד ככה

איתמר: אומה ואני כתבנו מילים חדשות לפזמון והיא הציעה את המשפט Try to move on but you’re on TV. וחשבתי לעצמי שזה רעיון מדהים, כי לכל אחד היום יש ערוץ טלוויזיה משלו עם האינסטגרם והטיק טוק וזה קשה לעבור הלאה כשאתה רואה את החברה הקודמת שלך בסטוריז כל היום

דיוויד: זו גם תקופה שבה יותר קל מאי פעם ליצור ולהפיץ מוזיקה. מה דעתך על זה?

איתמר: אני חושב שזאת התקופה הכי מדהימה שיש לאנשים יצירתיים כי התחרות שווה בין כולם. אני לא הייתי מצליח להתקיים בשום תקופה אחרת מסיבה פשוטה שאני לא אוהב אולפנים יקרים וציוד באלפי שקלים. אני אוהב את החוסר ולעבוד עם הקצת ציוד שיש לי. ואני אוהב לעשות הכל בדרך העקומה שלי. 

כמובן שיש לתקופה הזאת גם חסרונות כי יש כל כך הרבה שירים שעולים לספוטיפיי וקשה למצוא מוזיקה טובה בתוך אוקיינוס של מוזיקה מאוד ממוצעת

דיוויד: נמשיך ל־I’ll Follow You, השיר והאינטרלוד. הפקה פראית!

איתמר: השיר הזה הוא אור באפלה בשבילי. אני מגיע ממושב מאוד מיוחד בדרום ולמזלי כל החברים שלי עוסקים באמנות. לפני חצי שנה עברתי את הפרידה הכי קשה בחיים שלי, ובערך חודשיים אחרי הפרידה הייתי מרוסק לגמרי על ספה של חבר ששמו שחר יצחקי.

הוא השמיע לי ביט שהוא בדיוק הכין ואני לא אשכח איך תחושת הדיכאון שלי הפכה לתחושה של שמחה ותקווה. שאלתי אותו אם אני יכול לקבל את זה והוא הסכים בלי בעיה. הוא הפך לאינטרלוד של I’ll Follow You.

אחר כך הפקתי אותו עוד טיפה בעצמי והקלטתי לו תופי שבט וסידרתי אותו מעט, אבל הוא נשאר כמעט כמו במקור שלו. תודה שחר יצחקי אתה אור באפלה

דיוויד: ממה אתה נפרד באלבום הזה?

איתמר: זה לא רק אלבום פרידה ממישהי אלא גם מכל מה שחשבתי שאני. יש לנו הרבה תכניות בראש, וכשחלקן לא מתגשמות אנחנו כועסים על עצמנו וחיים חיים מלאי אכזבות מרירות. באלבום הזה אני נפרד מכל מה שחשבתי שאני ומקבל את כל מה שאני באמת. לא רק מבחינת המילים אלא גם כל כלי שמנגן בו וכל תוף שעושה קצב

דיוויד: מה דרשה ממך הקבלה העצמית הזאת?

איתמר: להסתכל עמוק עמוק לתוך הנפש שלי ולהבין מי אני באמת ולא מי שאני חושב שאני. מעבר לאגו יש את כל הגלקסיה, עם כל החסרונות והיתרונות שבזה. אנחנו יכולים לבלות חיים שלמים של שקר אמיתי לגבי מי שאנחנו באמת ולחשוב שאנחנו זה השם שלנו וההישגים שלנו והדברים שצברנו אבל זו רק קליפה. הרבה פעמים הקליפה הזאת מכוערת מאוד, והיא כל הזמן רעבה לעוד ולא יודעת איך לשבוע. 

דרך יצירה הבנתי מי אני באמת וכמה דרך עוד יש לי לגלות והדבר הכי מעניין הוא שככל שאני יוצר עוד ועוד אני מבין שכל מה שאני עושה זה לחזור למקורות שלי: לילד הקטן שנוגע בגיטרה ושומע את כל היקום בבת אחת. לצחוק האמיתי שלי ולא לצחוק המזויף של המבוגרים שרק רוצים להשיג דברים. לסקרנות האינסופית שלי ולאנרגיה המיוחדת שתמיד נתנה לי להרגיש משמעות בעולם

דיוויד: אתה מרגיש שאתה מקבל את עצמך לחלוטין?

איתמר: תראה, זה תהליך נצחי שקורה בכל יום ובכל רגע והוא קשור הרבה בלסלוח ולחבק את עצמך; ובעיקר בלא להתעצבן כל הזמן. אני תמיד תלמיד ולעולם לא מאסטר אבל אני כן מרגיש שאני חי בקבלה עצמית מסויימת

דיוויד: החיים לא מקלים על מפלס העצבים לאחרונה. איך כועסים פחות לפי אלן טיון?

איתמר: כשאתה בטוח במי שאתה אין לך שום סיבה להיעלב ממישהו או להיכנס לפינות קטנות. אף אחד לא יכול לדרוך עליך. גם לא המצב.

כשאני שוכח משהו, אני מוצא את עצמי צוחק על זה לפעמים במקום לכעוס על העולם. כשמישהו מנסה להעליב אותי אני רואה גם את הילד הקטן בתוכו שרק רוצה להרגיש שהוא יותר חזק ממישהו אחר ואני הרבה פעמים כבר לא נעלב בכלל מאנשים

 

דיוויד: יפה מאד. ממשיכים ל־STOP!

And I still love you / But I wish I won’t / You buried your heart in a plastic grave / Forever on display. הלב שלה קבור בקבר מפלסטיק. מילים נוקבות

איתמר: האלבום הזה הוא הפעם הראשונה שהתעסקתי ישירות באהבה, ורציתי לגשת אליה מכמה זוויות שונות. בשבילי השיר הזה הוא תסמיני הגמילה של אהבה שנגרמה והגועל שהם מביאים איתם. קלטתי שאני פשוט מתחיל לשכוח המון רגעים טובים ממש כמו בסרט ״שמש נצחית בראש צלול״ וזה כאב. 

הרגשתי את כל הימים הטובים והריבים הגרועים נמחקים לי מהראש וניסיתי במשך ימים להבין איך אני משאיר אותך בתוך הראש שלי אבל הם ברחו ועדיין בורחים לאט לאט – עד שהבנתי שטבע האדם זה לשכוח הכל. את הטוב והרע. ובסוף אנחנו נשארים עם הרגש של הבן אדם וזה הכי חשוב.

המילים שציינת נכתבו תוך כדי קרב עם המוח שלי לנסות להקיא את כל הרוע החוצה ולהתרכז בכל הדברים הרעים שאני זוכר ממנה. ובכללי אני מרגיש את זה על אנשים. ככל שמתבגרים הלב הופך להיות קשוח יותר ופחות אמיתי ואנחנו רק מתרחקים מהאמת

דיוויד: אז השאיפה מבחינתך היא ליצור מתוך מקום ילדי?

איתמר: לגמרי

דיוויד: הרבה מוזיקאים מעדיפים להתהדר בעמדה בוגרת ביצירה שלהם. עמדה ילדית עלולה להחשד כילדותית. נשמע שאתה מבקש להחזיר את הכבוד לילדות

איתמר: חשוב מאוד להפריד בין ילדות לילדותיות. אני מרגיש שכל הרעיונות שלי שאני הכי אוהב הגיעו ממקום של חוסר מחשבה ופשוט לשחק. כל פעם שאני חושב על משהו הרבה הוא נהרס.

יצירה ממקום ילדי עבורי היא יצירה שלא מבוססת על המחשבות והרצונות שיש לנו אלא על האינסטינקטים שלנו וזה משהו שאפשר להבחין בו יותר אצל ילדים

דיוויד: ממשיכים ל־A Heart Shaped Stone. אחרי הסערה והאופל שב־STOP! שיוצאים לעבר האקסית, פתאום מגיע שיר שהוא כולו התבוננות פנימה. ודווקא הקריאה לאהובה היא אחרת – Give me a reason / Not to say goodbye

איתמר: זה נכון. תמיד חשוב לי להסתכל על אותו דבר מכמה זוויות שונות ובשיר הזה אני מסתכל יותר על הזווית האדישה שיש בפרידה, כי הרבה פעמים ההפך האמיתי מאהבה זה אדישות ולא שנאה.

אבל השיר הזה גם בשבילי מסמל את ההפיכה של הגיבור לנבל, כי בן אדם באמת מפסיד בחיים האלה כשהוא נהיה אדיש לכל מה שקורה לו והוא מפסיק לראות את הטוב ואפילו את הרע

דיוויד: האדישות הופכת אותו לנבל?

איתמר: לגמרי. אדישות זה המצב שאני הכי מפחד להיות בו לגבי הכל. לא רוצה להיות אדיש לחברים שלי ולאמנות שלהם או מול כל אהבה שיש לי, וזה קצת הסיפור של כל נבל או איש רע. הייתה בו הרבה אהבה עד שהוא הפסיק להרגיש אותה והלב שלו התחיל להתקשות לאט לאט, וכל ההחלטות שמגיעות מפה והלאה הן החלטות ממקום שהוא רחוק מהאמת. 

למדתי המון על הנושא הזה מברייקינג בד: מדען גאון שהיה יכול לעשות רק טוב לעולם בחר בחיים פושרים שלא רואים אותו בהם ונשאר במצב סטטי עם משפחה רגילה וכלום לא ריגש אותו במשך יותר מידי זמן עד שהוא התחיל להיות סוחר סמים ולאט לאט איש עם אימפריית פשע. אם הוא רק היה עוקב אחרי מה שהוא אוהב ולא אחרי ההיגיון שהקפיא לו את הלב

דיוויד: ספר לי איך שיר נולד. איך אתה כותב ומפיק. אולי גם בהתייחס ל־I Think You Should Leave היפהפה, שיר הנושא של האלבום

איתמר: אני כמעט תמיד לא זוכר את הרגע הראשון שבו נולד שיר, כי הוא מאוד כמו חלום והחלומות שלי לרוב הם מאוד אבסטרקטיים וחסרי עלילה אבל אני כן יודע למה שיר נולד וזה תמיד קורה שאני מוצף רגשית ממשהו: יום ממש בודד או לב שמרגיש כבר שבור מידי, או שיחה ממש טובה עם חבר שנותנת לי השראה.

תמיד שאני מוצף פשוט יוצא שיר. גם אם הוא לא טוב בכלל – זה עדיין שיר. אני אוהב לא לפתח דפוסים לגבי איך שאני כותב ומפיק, אז אחרי שהשיר נכתב אני מנסה תמיד לגשת להפקה שלו בדרך שונה כל פעם.

מה שאני ממש אוהב לעשות זה לעקור שיר מהמקור שלו. למשל, אם כתבתי שיר על הגיטרה שלי אז שלא יהיה סאונד גיטרה בהפקה של אותו השיר. לגשת לדברים ממקומות לא צפויים יכול לתת המון הפתעה וזה גורם מאוד חשוב באמנות.

I Think You Should Leave הוא השיר הכי כן שכתבתי בחיי. אני כל כך אוהב את הצורה שבה הפסנתר שלו מתחיל, בניגון לא יאמן של דניאל יצחקי – חבר מאוד קרוב שלי ואמן פסיכי. זה היה אילתור מאוד ארוך שלו שערכתי לתוך השיר.

את המלודיה של הפזמון כתבתי ביחד עם עלמה גוב המדהימה והיא פשוט שרה לי אותה אחרי שהתקשיתי למצוא לו מלודיה. כשכתבתי אותו הייתי בסאבלט בקיבוץ רבדים שזה מקום יפהפה וירוק. כמו שאני אוהב שיר טוב, אני גם אוהב להיזכר איפה הוא נכתב ומה הרגשתי באותו הרגע ופשוט יש בתוכו כל כך הרבה זכרונות יפים.

האלבום הזה מדבר על סוף ופרידה מתוך משהו מוכר אל משהו זר וחדש, ואני חושב שהשיר הזה מסכם את הנושא הזה הכי טוב; בכל מילה שלו ומלודיה של שירה וכל הכלים שמנגנים בו

דיוויד: אלבום פרידה יכול להיות גם פרידה ממציאות. אני תוהה איך המציאות שאחרי 7.10 השפיעה עליך כיוצר, ואם יש קשר בין הדברים

איתמר: המציאות אחרי ה־7.10 שינתה לגמרי את כל מה שאני תופס לגבי מוזיקה והיא גרמה לי לראות את הכח האמיתי והמשמעות של מוזיקה: לעזור ללב לעבור את היום־יום הקשה שלנו; לנחם אותנו בזמנים קשים.

אני בא ממושב מיוחד שבו כמעט כולם מנגנים על כלי או מאוד אוהבים מוזיקה. כשאיבדנו חבר ב־7.1- ראיתי איך הנגינה המשותפת מצילה אותנו מהאבדון. 

אני רואה למה צריך להכניס תקווה למוזיקה והתחלתי להאמין בכח של מוזיקה שמחה לאט לאט. הבנתי שגם בימים הכי קשים אני עדיין פותח את התוכנה ומקליט. כאילו אני צריך לעשות את זה כמו שאני צריך לאכול ולשתות.

הדבר שאני הכי אוהב לעשות זה להפיק ולדמיין ולהיות שנייה מנותק מהכל כדי לחזור בריא יותר ורגוע יותר

דיוויד: נמשיך ל־She a Bird. פתאום דראם אנד בייס, פתאום אנגלית שבורה במתכוון. פתאום ציפור

איתמר: דראם אנד בייס זה אחד מהדברים האהובים עלי בעולם הזה. כל כך כיף לי עם הקצב המהיר שלו כי אני מרגיש ככה גם בחיים שלי.

הסיפור ביני לבין הציפור ישאר אנונימי, אבל כתבתי אותו אחרי התאהבות מהירה מאוד עם מישהי שחשבתי שיהיה איתה טוב, אבל היא נעלמה מהר ולא השאירה שום עכבות. הצחיק אותי לקשר את הסיפור הזה לציפור, כי תמיד חשבתי שיש משהו קצת בוגדני בציפורים – כאילו אי אפשר לדעת מה הן חושבות

דיוויד: Birds aren’t real. מכיר?

איתמר: חחחחח זה להקה או בכללי את זה שציפורים זה חרטא?

דיוויד: זו תנועה חברתית! ציפורים הם פיקציה, המצאה של ממשלת ארצות הברית 

איתמר: חחחחחחחחחח מההה. סוף־סוף אני אהיה חלק ממשהו!! נכנס אליה עכשיו

דיוויד: סינתזה בין ז׳אנרים חשובה לך? היא בערכים המוזיקליים שלך?

איתמר: בהחלט. אני מאמין שככל שמכניסים יותר אלמנטים מוזיקליים לתוך היצירה היא פשוט מקבלת עוד ממדים ועולמות והיא תופסת כיוון עגול יותר. כל האמנים שאני אוהב בעולם כל הזמן מתנסים עם כיוונים וסאונדים חדשים. והדבר הזה יוצר את אחד הדברים שאני חושב שהכי חשובים במוזיקה: אלמנט ההפתעה. כשאני ממש ממש אוהב משהו אני קודם כל מופתע ממנו

דיוויד: עוברים ל־I Feel This Love Now & Forever. איזה שיר יפה. העלה בי הדהודים של Massive Attack מחד ואת Aphrodite’s Child מאידך. אנחנו ממש מתקרבים לסוף האלבום, ואתה שר על ניסיון להסתכל מבעד לקירות ההחלמה, שבסופו אתה עדיין רואה את הידיים של אהובתך לשעבר. בסוף הן תמיד נשארות?

איתמר: וואו זה שני אומנים מאוד מיוחדים. תודה (: וכן. כל הזכרונות שלנו נמחקים לאט לאט, אנחנו יצור ששוכח – אבל הרגש הוא נצחי ותמיד נשאר איתנו. בסוף לא נזכור מה אמרנו או אכלנו או איפה היינו, אלא רק את מה שהכל גרם לנו להרגיש – וזה שיר שממש מדבר על זה.

כל מי שאהבתי עדיין נמצא אצלי בלב.

דיוויד: מהמם. זו הזדמנות לספר עם מי עבדת על האלבום הזה. נגנים/מפיקים שותפים

איתמר: הפקתי את כל השירים באלבום לצד החברים הכי טובים שלי בעולם. כל העבודה נעשתה בשעות חופשיות ובלי לחץ וזמן.

טל איפרגן ודניאל יצחקי ניגנו הכי הרבה בעולם והידיים שלהם עשויות ממלאכים יוונים. הם נתנו לי המון השראה עם התפקידים שלהם לאורך האלבום. יונתן שפרעם הוא המפיק האגדי שאני עובד איתו ועושה את הדברים האלקטרונים הכי טובים ולעניין. יש לו ראייה מטורפת לאיך סאמפלים צריכים לעבוד.

שחר יצחקי עזר לי נפשית ורוחנית ופשוט נתן לי קטע שהוא בעצמו עשה שבסוף הפך ל־I’ll Follow You Interlude. נורי קנארק עזר לי עם ההפקה בכל האלבום ותופף ב־She a Bird. הרעיונות היצירתיים שלו עזרו לי להשלים את חצי השני של הפרוייקט הזה. הבחור גאון!

אומה ספנג׳ין שרה קולות לאורך כל האלבום ויש לה קול של מלאך והיא המלאך שלי באלבום הזה. עלמה גוב היקרה שנתנה לי השראה בכל רגע בו והייתה קו מנחה של שאלות ותשובות לאורך כל השירים האלו. בנוסף היא גם הלחינה את הפזמון של I Think You Should Leave.

רותם שטיין ניגן בתופים ועזר לי להבין המון דברים על הפרוייקט הזה ובמיוחד בסוף, כשלא הצלחתי לעשות לו סדר שירים. ניר קליינר ניגן בתופים בשיר האחרון באלבום וזה הטייק הכי יפייפה בעולם . 

רומי קופלמן ושון ליון (צ׳יל פיל) ניגנו בנפרד את הצ׳לו והכינור הכי מדהימים באלבום הזה. הם הדבר הכי מוכשר שיצא לי לפגוש. מאור אלוש המנטור והאיש האגדי עשה את המיקס הכי יפה בעולם, ולימד אותי תוך כדי שמוזיקה לא עושים בלחץ – עושים בנחת. הוא הממקסס הכי טוב שפגשתי.

ירדן ארד ניגנה חליל צד ברגישות ויופי. היא מדהימה. נדב לוזיה עזר לי עם התהליך הנפשי של להוציא אלבום ושיחות אינסופיות של מה זה בכלל אלבום. תודה לך, אתה גאון

דיוויד: שיר אחרון. I’m Ready. אתה מסיים את האלבום בסוג של קריאת השכמה עצמית

איתמר: שיר מיוחד וקרוב לליבי. הוא הראשון שנכתב לאלבום והרבה זמן הוא היה אמור להיות השיר הראשון באלבום. כשכתבתי אותו פשוט בכיתי שנייה אחרי וזה היה ממש יפהפה לדעת שהצלחתי לדייק כל המחשבות שלי בנושא פרידה לתוך שיר כל כך קצר ומתוק.

הוא מדבר על זה שאני לא מפחד להיכשל ומוכן להיפרד מהאגו שלי. להיפרד מהציפיות שלי וממה שחשבתי שאני אהיה ובעצם לקבל אותי כמו שאני. עם כל היתרונות והחסרונות של זה. זה הטקסט שאני אני גאה בו באלבום. וכל פעם שאני שומע אותו אני נזכר מי אני

---

Allan Tune
השקת האלבום החדש, מופע להקה
המרץ 2, תל אביב, 5.12 בשעה 20:00