דפנה אורבך: המומחיות שלנו היא להפוך כל פרויקט ל״ראוי״ אדריכלית

יובל: הי דפנה, בוקר טוב. מה שלומך בתוך כל הכאוס שמסביב?

דפנה: בוקר אור, שלומי כמו כולם, עצוב ממש מה שקורה כאן, אבל אני טיפוס אופטימי מטבעי אז כרגע עסוקה עד מעל הראש בעשייה, זה גורם לי לא לשקוע לחדשות כל הזמן

יובל: כן, מה היינו עושים בלי היצירה. ואנחנו פה כדי לדבר, בין השאר, על ההתרחבות שלכם – שאם אני מבין נכון זה משרדים חדשים כי גדלתם השנה

דפנה: אכן כן, היצירה מושכת אותנו למעלה. ואכן גדלנו השנה, רכשנו פעילות של משרד אדריכלים ותיק ומכובד, GAB (גולדשמיט ארדיטי בן נעים) שעיקר עיסוקו במתקני ספורט ומלונאות

יובל: איך זה עובד, תמיד עניין אותי לדעת. האני מניח שכל מקרה לגופו אבל איך נוצר הקשר, הצורך, ואיך זה עובד בסוף

דפנה: בעקרון אנחנו לא כאלו מומחים, אבל יש לנו כבר שתי רכישות שכל אחת התנהגה ומתנהגת שונה לחלוטין. הכל מתחיל בפניות אלינו, אנחנו מקבלים הרבה מאוד כאלו, אבל מה שמעניין אותנו אלו משרדים קטנים עם התמחות מדוייקת שמשלימה את ההתמחויות שלנו ומעניינת אותנו. אנחנו משרד דינמי ויצירתי ומחפש כל הזמן את התחומים שייקחו אותנו לצעד הבא, הן ברמת תחומי העיסוק, הן ברמת הטכנולוגיה, הן ברמת תחומי הניהול ובכלל

יובל: מה היה המשרד הקודם שרכשתם?

דפנה: משרד דב קורן אדריכלים, משרד המתמחה בדיור מוגן, מאז אנחנו חזק בתחום

יובל: אז רגע לפני שנדבר על המשרדים החדשים, נראה לי שזה הזמן לפתוח טאב אם תוכלי לספר קצת עליכם – אורבך הלוי – לטובת מי שלא מכיר.ה

דפנה: אנחנו משרד שהוקם בשנת 2000, על ידי אדריכל אורי הלוי ועל ידי, מהנדסת בוגרת תואר שני מהטכניון. יחד חלמנו על משרד ״אחר״, כזה שמצטיין בכל מה שהוא עושה.

התחלנו במשרד קטן בתל אביב והיום אנחנו 80 אדריכלים בלוד. בשנת 2013 הצטרף אלינו אדריכל אורי רותם כשותף ומאז שלושתנו משיטים את האוניה הזו: אני השותפה המנהלת, הלוי המעצב הראשי ורותם אחראי על ״הייצור״ ומעצב מחונן בעצמו. המומחיות שלנו היא להפוך כל פרויקט ל״ראוי״ אדריכלית: פרויקטים שבעבר היו ״לולים״ גדולים, הפכו על ידנו לאיקוניים, מרכזים לוגיסטיים, מוסכים, מבני תעשיה, בסיסי צבא

יובל: מה זה אומר ״ראוי״ אדריכלית?

דפנה: ראוי זה פרויקט שהושקעה בו מחשבה, הן ברמת התכנון והן ברמת העיצוב. זוכר איך פעם נראו המוסכים? ראית איך הם נראים היום? מחשבה על העובד, על הלקוח, על המותג, החויה כולה השתנתה, והרבה מזה דרך איכות המתקנים. זה ראוי

יובל: כלומר את מדברת פה בעיקר על מבני ציבור בקנה מידה גדול

דפנה: אלו לא מבני ציבור קלאסיים אבל כן מבנים שהציבור מגיע אליהם

יובל: כן, לזה התכוונתי. אז מעניין אותי איך את מתרגמת את כל זה כשה מגיע מה שנקרא אלייך הביתה, כשיש צורך להגדיל את המשרד ולתכנן לעצמך משרדים. זה בדרך הכי קשה, לעצב/לתכנן לעצמך

דפנה: במשרדים שלנו אנחנו תמיד מנסים את כל מה שהיינו רוצים לראות בעתיד אצל הלקוחות שלנו: חומרים, טרנדים, טכנולוגיות, והולכים הכי רחוק שיש. בפעמים שעשינו (זה כבר המשרד הרביעי שלנו) זה הלך נהדר

זוכר איך פעם נראו המוסכים? ראית איך הם נראים היום? מחשבה על העובד, על הלקוח, על המותג, החויה כולה השתנתה, והרבה מזה דרך איכות המתקנים. זה ראוי אדריכלית

יובל: לפני שנדבר על הפעם הנוכחית, תני דוגמאות מהעבר?

דפנה: התחלנו במשרד בנמל תל אביב, היינו בין הראשונים לעבור אליו (2002), ייצרנו לופט מהממם, עם סטודיו פתוח ובמרכזו אזור עבודה משותף. היינו בנמל עד שהוא הפך למקום בלתי נסבל לעבודה עם ריח של אוכל כל היום.

בשלב הבא יצאנו מתל אביב לקרית שדה התעופה. היינו המשרד הגדול הראשון שמעז לצאת מתל אביב. עברנו למבנה שתכננו לקומת הקרקע וגם שם ייצרנו חלל על זמני.

מקרית שדה התעופה עברנו ללוד, בגלל מעבר לא טריוויאלי למקום לא טריוויאלי. נכס מהממם בבעלותינו, פנטהאוז עם גג מטורף. פה כבר הלכנו ממש רחוק מכל הבחינות: מטבח מבשל, חללים מרכזיים, חומרים חדשניים. בקיצור, חגיגה

יובל: ועכשיו ההתרחבות – איך זה עבד? וכמה עובדים אתם היום?

דפנה: עם הרכישה האחרונה והתרחבות המשרד, קנינו קומה נוספת בבניין והתחלנו לתכנן את הסטודיו הנוסף. גם פה החלטנו לחשוב מחדש על החומרים, על הישיבה, על החלל, תוך לימוד מלקחי המשרד הקודם ותוך כדי שחלק מהפונקציות המשותפות נמצאות בקומה הראשית. היום במשרד בלוד אנחנו כ־70 עובדים

יובל: את יכולה לתת דוגמאות ספציפיות – מה זה אומר לחשוב מחדש על חומרים? על ישיבה? על חלל?

דפנה: במשרד הקיים הייתה בעיה של אקוסטיקה כשיש פגישות זום מרובות, אז ייצרנו תאי פגישות על מנת לפתור את הנושא. לקחנו חומרים שקיימים במשרד החדש כמו רצפת טרצו, והקפצנו אותה למשהו יותר אמנותי, שילבנו בה אריחי שיש.

מיקמנו חלל עבודה משותף במרכז החלל שיאפשר ישיבות צוות גדולות לצוותים שגדלו. מיקמנו את חדרי השותפים במרכז החלל

יובל: נראה גם שיש משהו מאוד רך וזורם, הרבה קווים עגולים

דפנה: המשרד תוכנן ברמת הצוות מאחר והוא סטודיו שניזון מהמשרד הראשי, ולכן המחשבה הייתה לייצר חלל שעובד פנימה, מעוגל, מזמין

יובל: אז לקראת סיום, אם את צריכה לסכם את השאלה הגדולה הזו של סביבת העבודה הנוכחית – מה הדבר החשוב היום, ולאן הולכת העבודה ברימוט? האם יחזרו למשרדים כמו פעם? האם צריך בכלל? ואם כן, איך גורמים לזה לקרות?

דפנה: הדבר החשוב היה ונשאר החיבור למותג: העובד צריך לאהוב לבוא למשרד וסביבת העבודה צריכה לייצג את ערכי החברה לא רק ברמת האמירה אלא ברמה הפיזית. העבודה ברימוט חוזרת לממדים נורמלים של פעם פעמיים בשבוע ותפקידנו ללמוד לנהל כך שהעובד יהיה בבית אבל ירגיש חלק באותם ימים שהוא רחוק

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

דפנה: משהו חשוב נוסף, אנחנו אופטימים, אין לנו הרבה ברירה אבל אנחנו עושים את זה מבחירה, מאמינים גדולים בעשייה והרוח הזו היא מדבקת ! דווקא בזמנים אלו אנחנו חושבים שהשקעה בעובד, במצב הרוח שלו ובחדוות היצירה שלו, חשובה פי כמה. המשפט ״בבניין הארץ ננוחם״ לא היה אף פעם רלוונטי יותר מהיום!