בחזרה לעתיד // בילי רגב

לפני 10 שנים

פרויקט הגמר של בילי רגב ב־2014 באקדמיה לעיצוב באיינדהובן, Somewhere In The Future, היה מיצב מולטי־דיסציפלינרי שעסק בתרחיש עתידי שבו אוכלוסיית העולם מזדקנת ואחוז הזקנים באוכלוסיה עולה. ״לקחתי את העיר תל אביב שבה גדלתי כמקרה בוחן ויצרתי שירות חדש שמקימה העירייה ומופעל על ידי האזרחים״, סיפרה רגב לפני עשור – ״הקיוסק – דוכן שמחבר בין הרחוב לבנייני העיר, מקום מפגש שבו כל אזרח יכול למכור את שירותיו, ממוכר עפיפונים, ועד לספר, עורך דין, רואה חשבון או מוכר עוגיות.

״הקיוסקים ימכרו שירותים שונים במהלך היום ויהיו זמינים לתושבי שכונות העיר להשתמש בהם, כשהחוק היחידי הוא שמחיר השירות לא יכול לעלות על 25 שקלים. הקיוסק של העתיד מיועד לדור חדש של זקנים. בעתיד, וכבר היום, אין הרבה הבדל בין בחור בן 20 לבין אדם בן 60: שניהם יכולים לגלות תחום חדש שמעניין אותם, ללמוד להתפתח וליהנות מהחיים. מה שיחריף בעתיד הוא מצבם הכלכלי של הזקנים – אותם צעירים של היום״.

למה איינדהובן?

״החלטתי ללמוד באיינדהובן לאחר שבפעם הראשונה שניסיתי להתקבל ללימודי עיצוב תעשייתי בארץ, לא התקבלתי לאף אחד מבתי הספר. בשנה לאחר מכן החלטתי להוסיף את איינדהובן לרשימה. בסופו של דבר החלטתי ללמוד באיינדהובן, אחרי שהתקבלתי גם לבתי ספר אחרים, כדי שלא יכניסו אותי לקופסה: במהלך הלימודים אף אחד לא הגביל אותי להיות מעצבת תעשייתית או מעצבת גרפית.

״בנוסף, יש דגש די גדול על מחקר בתכנית הלימודים: מחקר חומרי, תאורטי ואישי. וגם כל העניין החברתי חשוב – אנחנו דואגים אחד לשני פה, יש איזו הרגשה שאנחנו תקועים פה ביחד על אי בודד, והעובדה שאנחנו לומדים עם אנשים מכל העולם פותחת פתח להרבה השראה״. 

אני פותרת אתגרים באמצעות עיצוב, וההגדרה הבסיסית ביותר של האתגר לא מגדירה עבורי את המדיה או את החומריות שלו; אלו בדרך כלל באים בשלבים מאוחרים יותר של האפיון

עשור לאחר מכן היא אומרת ש״כשדיברנו לפני עשר שנים הייתי ממש ניצן קטן שמחכה לתנאים המתאימים לגדול ולפרוח. במהלך הלימודים רכשתי המון עמדות ושאלות כלפי עיצוב, אני גם בנאדם כזה שמנסה להבין את הכלל את המערכות כדי להשתמש בהן במידה ולהטיל בהן ספק. גם באותו מעמד סיום במחלקה מאוד חומרית, סיימתי עם פרוייקט מחקרי ספוקלטיבי אל־חומרי״.

ואז מה? 

״בנקודה הזו הבנתי בעיקר איזה מעצבת אני לא רוצה להיות, אבל לא ממש ידעתי לתאר מה כן. הבנתי כמה דברים על עצמי בפרויקט הזה שעבדתי עליו: אני אוהבת לפעול בסקיילים שונים בתוך פרויקט, להבין איך נראית המערכת, מה הכללים שלה, ואז לצלול לפרטים הקטנים. 

״וגם משהו התבהר בהגדרה הבסיסית של מהו עיצוב עבורי. אני פותרת אתגרים באמצעות עיצוב, וההגדרה הבסיסית ביותר של האתגר לא מגדירה עבורי את המדיה או את החומריות שלו; אלו בדרך כלל באים בשלבים מאוחרים יותר של האפיון. התחלתי כל פרויקט בלימודים עם שאלה מאתגרת, וגם את פרויקט הגמר התחלתי ככה. בפרויקט הזה בסופו של דבר נפתחו בפני עולם ומציאות שלא ידעתי לפתור באמצעות פורצלן או אבן או עץ אלא באמצעות סיפור אוטופי ושירות עירוני. 

״במהלך הלימודים צברתי התנסויות במדיות שונות חומריות וא־חומריות שבבוא השנים עוזרות לי לייצר היררכיה וסדר בתהליכי עבודה, בתהליכי מחקר ועיצוב ובמינונים הנכונים עבור הנפש שלי כיוצרת״. 

פאסט פורוורד

לאחר סיום הלימודים, במשך מספר חודשים, הייתה רגב במה שהיא מכנה ״פלירטוטים מקצועיים״ עם המנהלת של מחלקת אסטרטגיה בפיליפס תאורה. בסופו של דבר זה לא יצא לפועל, ״אבל הבנתי שיש תחום שנקרא service design ושהוא מעניין אותי. עיצוב באל־חומר, זוכר?

״אז היו עוד כמה סיבובים בין איינדהובן לטרנטו באיטליה, שם עבדתי חצי שנה כחוקרת במעבדה לאפיון חווית משתמש, שיתוף פעולה של האוניברסיטה המקומית וחברת טלקום איטליה. ומשם לארץ בעקבות הגעגועים לאקלים. מעולם לא עליתי חזרה לארץ באופן רשמי, מול עצמי לפחות, אבל אני כאן כבר שמונה שנים.

״נקודת ההתחלה שלי בעשייה המקומית החלה מיד כשנחתתי מטרנטו, במפגש עם שרה אוסלנדר. כתבתי לה עוד מטרנטו, כי הבנתי שהיא הביאה לארץ את מה שכבר התחיל והפך לטריוויאלי בעולם – עיצוב שירות״. 

בהמלצתה החלה רגע לעבוד כמעצבת שירות פרילנסרית בחברת וויטבורד, ״שם הכרתי את הדס אילני שהפכה לקולגה וחברה יקרה, ורכשתי המון נסיון בפרוייקטים שונים ומגוונים. שם גם הבנתי שגם בתחום הזה, שכביכול הופך כל ארגון לארגון הומני מתוך הסתכלות על הצרכים של המשתמש ועיצוב מענים שמתאימים לאורך חייו, תפיסתו והתנהגותו, יש לי קווים אדומים״.

מה למשל?

״זה התחיל עם סירוב לעבוד עבור גורמים בטחוניים וגופים פיננסיים. לאחר מכן הבנתי שככלל אני לא מוצאת עניין גדול לעבוד עם השוק הפרטי, ושגם ככה הפתרונות שאנו הוגים מסורסים על ידי מחלקות השיווק והאסטרטגיה, והתחלתי לעבוד עם עמותות ועם המגזר הציבורי. שם הרגשתי שיש לעבודה שלי ערך אמיתי: במגזר הציבורי טובת המשתמש היא טובת הארגון, לפחות על הנייר.

אני לא מוצאת עניין גדול לעבוד עם השוק הפרטי, גם ככה הפתרונות שאנו הוגים מסורסים על ידי מחלקות השיווק והאסטרטגיה. במגזר הציבורי הרגשתי שיש לעבודה שלי ערך אמיתי: טובת המשתמש היא טובת הארגון, לפחות על הנייר

״למרות הדיוק בעשייה, פרויקטים כאלה הם מפגש עם המציאות ב־200 קמ״ש, וחסר לי בהם הממד הרך יותר, או אולי הסלחני יותר של מחקר עיצוב. את הממד הזה אני משמרת במקביל בעבודה העצמאית שלי כמעצבת חוקרת, ובשיתוף הפעולה המתגלגל שלי ושל איה בנטור במסגרות שונות, כשאנחנו חוקרות התנהגות אנושית, מחוות גוף ושימור של תרבות״.

איך זה בא לידי ביטוי? 

״זה בא לידי ביטוי בפרויקטים שיש בהם מכל העולמות הסתכלות על תופעה רחבה וצלילה לפרטים הכי קטנים, למחוות הכי עדינות, כמו בפרויקט הגמר שלי מהתואר השני במסלול לעיצוב וטכנולוגיה בתואר השני בעיצוב תעשייתי בבצלאל – un_apathy movement. שם התבוננתי בשיא מגפת הקוביד על התנהגות אנושית מול מסכי המחשב והגדרתי מצב תודעתי של אפתיית מסכים, אותה מזהה האלגוריתם כשהוא צופה במשתמש במהלך יום העבודה שלו. 

״זה בא לידי ביטוי גם בפרוייקטים המשותפים לאיה ולי: Un-Fearing, פלטפורמה שמלמדת את המשתמשים כוריאורגרפיה שמורכבת ממחוות של תגובה לפחד על מנת להתגבר עליו; או הפרוייקט המשותף האחרון שלנו, performative couscous, ארכיון דיגיטלי של בשלני קוסקוס המתעד את תהליך ההכנה תוך הסתכלות על מחוות הגוף של המשתתפים. מסיום הלימודים באיינדהובן ועד היום אנחנו ממשיכות את שיתוף הפעולה הזה במסגרות שונות ולעיתים רחוקות מדי. כשאני משלבת בין העולמות יש לי איזון בעשייה״.

ויש גם את הקרקס.

״כן, יש גם את הקרקס: אני ואלדד פריבס, בנזוגי לחיים ושותף מקצועי, מייצרים פעולות תיאטרליות במרחב הציבורי במסגרת הליצן איקס: הוא כותב ומביים ואני מעצבת את הקונספט של הפרויקטים השונים שבהם אנו מקימים מרחבים אוטופיים ופועלים במדיות שונות מתוך דיסציפלינות של תיאטרון ועיצוב. זה עוד מרחב יצירה אפילו יותר פרום שמאפשר לי לעבור על החוקים״.

10 שנים אחרי

״לפני עשר שנים מצאתי את עצמי עוסקת בנושא הזדקנות הערים המערביות (או בזום אין: הזקנה של הדור שלנו בעתיד אל מול הזקנה של דור ההורים שלנו בהווה), מתוך זיהוי של בעיה אמיתית ורצון להבין כיצד עיצוב פוגש תופעה כזאת רחבה ומציע פתרונות אופרטיבים״.

ובהווה? 

״בהווה, אני ממשיכה לעסוק בממד העירוני בעבודה שלי. בשלוש השנים האחרונות אני עובדת בחברת civix, ומובילה צוותים רשותיים בפתרון של אתגרים עירוניים באמצעות חשיבה עיצובית. אנחנו גוף גדול שמחזיק שלוש תוכניות שונות ועוד פרויקטים אחרים וממומן על ידי קרן בלומברג הפילנתרופית, יד הנדיב ועובד עם מרכז פרס לשלום וחדשנות, משרד הפנים ואוניברסיטת תל אביב, במטרה לשפר את איכות חיי התושבים בישראל על ידי עבודה עם רשויות מקומיות״.

באיזה אופן? איזה סוג של פרויקטים?

״אני עובדת על פרויקטים ארוכים עם צוותים עירוניים מגוונים בכל הארץ. לדוגמה, הגברת הליכתיות באילת, הפחתת השמנת ילדים בקריית ים, או הגברת השתתפות בני נוער ברהט בפעילויות פנאי כדי להתמודד עם חוסר מעש בחברה הבדואית.

״הנה משפט אופטימי, למרות שהאופק שחור שחור משחור – משהו גדול קורה בארץ בשילוב של מעצבים בפוזיציות שונות ומגוונות בשוק העבודה. אנשים מהמגזר הפרטי והעסקי מכירים טוב מושגי באזז כמו חשיבה עיצובית, או עיצוב מבוסס אדם. בסיויקס אנחנו צוות של 14 מעצבות ומעצב שעובדות יום־יום מול רשויות מקומיות בארץ; זה המון. בהסתכלות אחורה, השדה העיצובי בארץ התפתח מאוד״.

ופחות אופטימי?

״בנימה פחות אופטימית, אנחנו בצרה גדולה. התהליכים הפוליטיים והחברתיים שקורים פה משפיעים על היכולת של הרשויות והיכולת שלנו לסייע, תקציבים מנותבים למקומות שלא מיטיבים עם האוכלוסיה באופן שוויוני, פרויקטים מפסיקים והמלחמה עוצרת הכל. 

״אמרתי שאני אוהבת להסתכל על דברים בסקיילים שונים – אז בגלל שהעבודה שלי מאפשרת לי לשמוע את האנשים, אני שומעת ממקור ראשון איך הקוטביות, החשש, חוסר הודאות והפחד משפיעים על היום־יום של התושבים, והיכולת שלי להשפיע על הרגשות האלה מאוד מינורית. זה שוב המפגש המאוד לא פשוט עם המציאות, ויש ימים שאני מעדיפה לחזור הביתה ולכרוך ספרים או להקליט תנועה של אנשים במצלמות רשת ברחבי העולם ולזהות דפוסים התנהגותיים. 

״בהקשר הגלובלי, אני מרגישה ממש כאן כרגע. קשה לי להתייחס או להתעמק במה שקורה מחוץ לגבולות המדינה, זה לא מה שתכננתי שיקרה. המציאות הישראלית שואבת המון אנרגיה: מצד אחד יש כאן הרבה מה לעשות, הרבה אתגרים לפתור, אבל אי אפשר לשבת ולחשוב בשקט. יש תחושה מתמדת של סכנה, שהכל יכול לקרוס בכל רגע וצריך לפעול עכשיו לפני שלא יהיה יותר״. 

בעוד 10 שנים

״אני מקווה שנדבר על שלום; שזה יחזור להיות מושג שמדברים עליו בתרבות המקומית. אני מקווה שהזירה המקומית תמשיך לחלום ולהתפתח ולחזור להיות רלוונטית במושג הגלובלי. 

״אני אהיה במקום שיאפשר לי להמשיך ולקיים את הבלאנס הזה בעשייה שבין המציאות לדמיון לחומר וא־חומר; ההיפר־ריאליזם אל מול האוטופיה. קשה לי לראות יותר מחצי שנה קדימה בסיטואציה הנוכחית, אבל אם לפני עשור דיברתי על התואר השני, אז עכשיו ובמיוחד לאור המצב, אני מאמינה שאגיע לנחת כדי לחשוב על דוקטורט במקום שקט ורגוע. אולי יהיה שם קר יותר, אולי יהיו ברווזים, לא יודעת עדיין…״

אולי יעניין אותנו גם

״FormaFantasma: אני בטח לא הראשונה שמציינת אותם, אבל הם אנשים טובים חכמים ויקרים, שגם הנחו אותי בפרויקט הגמר ב־well being באיינדהובן. הם מצליחים בפרויקטים שלהם גם לסקרן, גם להעלות נושאים רלוונטיים לדיון בצורה מעמיקה ואסתטית, וגם נראה לי שברמה האישית הם מצליחים לשמור מרחק זהיר מהמציאות.

״Forensic Architecture של אייל ויצמן: מעבדת מחקר שיש בה אדריכלים, אנשי קולנוע, מתכנתים וכו׳, שמתעסקת בעוולות הפוליטיות של החברה האנושית ומשתמשת בכלים של עיצוב כדי לאסוף מידע אוביקטיבי ולהציג אותה באופן חופשי לציבור ולמחלקות המשפטיות הרלוונטיות״.