Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
The Critical F // מתי זה יותר מדי
אולימפיאדה על סטרואידים
מה שבתחילת השנה היה נדמה כהזיית ההזיות, הגיע אתמול למה שנחשב בעיני רבים כעיתון החשוב בעולם, ה״ניו יורק טיימס״. אמנם לא בטוח שהכותרת בעיתון הופכת את המיזם להגיוני יותר, אבל היא בהחלט עושה אותו למוחשי ונוכח יותר.
אם דברים ייצאו לפועל כמתוכנן, בשנה הבאה צפויה להתקיים גרסה חדשה של משחקי ספורט שקיבלה את הכינוי ״האולימפיאדה המשופרת״, או ״אולימפיאדת הסטרואידים״.
לפי היומון The spectator World, הרעיון פשוט – בניגוד לאולימפיאדה המסורתית, בגרסה של החדשה והממוטבת כל המתחרים נוטלים סטרואידים ותוספים אחרים שיכולים לשפר ביצועים אנושיים באופן ניכר. לפי הפרסומים השונים, אחד התומכים הנלהבים במוסד החדש הזה הוא המיליארדר פיטר טיל, שבביוגרפיה שלו אפשר למצוא את ייסוד אפליקציית התשלומים פייפאל, השקעות ניכרות בפייסבוק בתחילת דרכה וגיוס כספים למפלגה הרפובליקנית, לרבות עבור ידידו דונאלד טראמפ.
הדבר הקל הוא להתייחס לאולימפיאדת הסטרואידים, שמייסדו רואה בה הדור הבא של האנושות, כקשקוש גמור וחסר היגיון. אבל האמת היא שלהתנער ממנה ומהמשמעויות שלה יהיה לכל הפחות צבוע. לא כי כבר נתפסו ספורטאים מזריקים, ולא כי אין פיקוח רציני על תחרויות בידור כמו נינג׳ה, אלא שהתחרות החדשה הזו בסך הכל שמה דברים על השולחן ומסתכלת למציאות בעיניים.
כבני אדם, כל ההתנהלות שלנו נעזרת במשהו. אלה יכולים להיות כלי עבודה, מסכים או נעליים. למעשה אנחנו לא יכולים להתנהל רק בכוחות עצמנו. גם ספורטאים אולימפיים משתמשים בביגוד ובטכנולוגיות אחרות כדי למקסם ביצועים (כולל בגד ים שנפסל פעם כי הניחו שהוא מסייע מדי לשחייה).
מעבר לכך, אנחנו אולי רוצים להאמין יכולותיו של הגוף הטבעי, אבל השאלה האם קיים אחד כזה וכן אז למה הכוונה. מיותר לציין שכתרבות אנחנו מוסרים את עצמנו לשינויים גופניים משמעותיים ותכופים מתוך הכרה שהיכולות של כל אחד מאיתנו שונות. חלקם קלים כמו תוספי מזון לחדר הכושר, חלקם אגרסיביים יותר כמו סטרואידים, וחלקם כבר נמצאים בקטגוריית הניתוחים. המשותף לכולם, אגב, שהם מטשטשים את קו הגבול שבין כושר, מסוגלות ויופי.
למרות הפוטנציאל להפוך לאירוע גרוטסקי, אולימפיאדת הסטרואידים מעוררת שאלה גדולה הרבה יותר – מתי זה יותר מדי, והאם יש דבר כזה יותר מדי. בכך, היא מעמתת אותנו עם מה שכולנו מנסים להדחיק כל הזמן – איפה חצינו את הגבול ומה אנחנו באמת שווים בלי עזרה מלאכותית כזו או אחרת?
View this post on Instagram
שלט חוצות של גבריות
סוגיית שיער הפנים של יאיר לפיד מעסיקה את התקשורת בשבועות האחרונים. דווח איפשהו שזו אחת השאלות החוזרות שהופנו לעיתונאים נוסח יאיר שרקי, בזמן שמדורי האופנה השונים העלו אין ספור השערות וקונספירציות בנוגע לכך שראש האופוזיציה הפסיק להתגלח.
בעוד שלגמרי הגיוני ש״סתם לא בא ליאיר להתגלח״, מעניין לחשוב על כך שהמערכה אחרי השביעי באוקטובר התחילה עם מגמה הולכת וגוברת של מילואימניקים שצימחו לעצמם שפם עבות, מה שהוביל לסרטוני אתנחתא־קומית נדרשת ברשתות החברתיות (כולל סרטון מעולה של לוחמות שציירו לעצמן שפם, וקצת שמטו את הקרקע מתחת למופע הגבריות שרכב על זיקפה לאומית וביקש לשרטט מחדש את ההבדל בין אנחנו ו״אתן״).
בעוד שההשוואה לאהוד ברק מתבקשת, קשה שלא לראות בזקן של יאיר לפיד תולדה של ייאוש. שנה ויותר לתוך המערכה ומצבה של האופוזיציה עדיין גרוע מאוד. מילא שהתמיכה ב״יש עתיד״ צונחת, אלא שרבים לא מצליחים להבין כיצד הממשלה עדיין לא נפלה, איך לא נמצאו ארבעה או חמישה עריקים, בהינתן כל התנאים שהצטברו. את האימפוטנציה של האופוזיציה כבר אי אפשר להחביא.
בניגוד לסממנים גופניים אחרים – שיער פנים הוא סממן מגדרי מובהק ובולט. הוא שלט חוצות של גבריות. גם כשהגוף מכוסה כולו, לפנים של גברים, בהכללה, יש תכונה שנעדרת מפנים של נשים – היכולת להצמיח שיער עבות על הלחיים, הצוואר וסביב הפה.
האם שיער הפנים החדש נועד לחפות בעיות הביצוע? או אולי הוא נועד להחזיר את הכבוד שאבד? זו קריאה פשטנית למדי של הסיטואציה, אבל ייתכן שהיא רומזת לשינוי אסטרטגיה מצד לפיד. בראיונות האחרונים הוא ניכר מיליטנטי יותר, וייתכן שגם הוא מבין שלאור האקלים הפוליטי והחברתי בארץ ובעולם, שפעם אחר פעם בוחר בשמרנות מסורתית, לא נותר אלא לתת לקהל הרחב את מה שהוא רוצה – גבריות לפי כל כללי הספר וההופעה.
View this post on Instagram
השקעה שתעמוד ברוח הזמן
מסתבר שיש יתרונות לשיער כסוף. לא רק כי השערות הלבנות שלי בגיל 16 אפשרו לי להיכנס לרייבים במדבר בלי יותר מדי שאלות (בזמן שהחברים שלי מהשכבה נשארו ברובם בחוץ); אלא כי נדמה שהן הפכו להיות עניין רווח בתעשיית האופנה.
בשבועיים האחרונים גם היומון ביזנס אוף פאשן וגם האתר Highsnobiety, הפנו את תשומת הלב לכמות הגדולה של פרנזטוריות מבוגרות ודוגמנים מבוגרים שנבחרים לקדם את הקולקציות העונתיות – החל מוופי גולדברג ל־AMI, דרך דבי הארי לגוצ׳י ועד בוב דילן לסלין. מבוגרים גם מככבים בקמפיין הכריסמס החדש – והעולץ מדי – של ברברי. בארץ, אגב, אפשר לציין באותה הנשימה את הקמפיינים האחרונים של פקטורי 54, בכיכובם של יובל סגל ומארק איווניר.
רבים רואים במגמה הזו עדות לתיקון שנרקם בתעשיית האופנה. שגם היא, אחרי הקריאות ל״יופי אמיתי״ בשנים האחרונות, מוכנה לנטוש את מודל היופי הצעיר, ולגוון אותו קצת
הלוואי והמציאות הייתה כל כך הוגנת, והלוואי והיינו יכולים להרגיש טוב רק למשמע המילים ״אתם יפים בכל גיל״. בעוד שיש לא מעט מבוגרים בקמפיינים, הם לא משמשים כעדות להרחבת מושגי היופי. אם כבר, הם משמשים בעיקר כעדות למצבה של הכלכלה העולמית.
המבוגרים והמבוגרות בקמפיינים שייכים לשכבה סוציו־אקונומית מסוימת מאוד, והם משלבים דבר שצעירים לא יכולים לשדר ולגלם – סמכות וכסף. בעוד שכבודם של הנעורים שמור במקומו, ויש להם לא מעט יתרונות, מבוגרים מביאים איתם ציווי וניסיון שרק גיל מסוגל להביא. יש במינוי שלהם כוונה בוטה להראות לנו מה כדאי, ומה נכון לצעירים מהם, לצרוך בתקופות מורכבות. הם מגלמים הבטחה לבחירה נכונה – השקעה שתעמוד ברוח הזמן.
היופי הוא, שאותם פרזנטורים, חלקם בני 70 ו־80, מתבררים גם כמכונות שיווק יעילות לצרכנים בוגרים יותר. בהינתן התנאים הכלכליים בעולם, והאינפלציה הגואה בשווקים שונים, הכסף נמצא בכיסם של אלה שצברו קילומטרז׳, ואחריהם תעשיית האופנה מבקשת כעת לחזר. זה לא שהיא חושבת שהם נעשו יפים יותר; הם פשוט, כרגע, משתלמים יותר.
View this post on Instagram
הכיוון: הודו
בשנת 2019, רגע לפני שהקורונה הפכה מחדשות רחוקות למסכות מעיקות, טסתי במסגרת סמינר חוקרים והאוניברסיטה העברית להודו. עברנו וראינו שם המון (כולל סטודנטית שהתעקשה לאכול אננס בשוק, למרות אזהרות חוזרות ונשנות. לשירותים שלום).
אבל אחד הזכרונות החזקים ביותר שלי היא דווקא סצנה שהתרחשה במלון בג׳ייפור. זה היה מלון קטן ואלגנטי, עם גינה אנגלית פורחת. הכל היה פשוט מאוד, אבל נעים מאוד. אחד הדברים שמשכו את תשומת ליבי היו ישיבות העסקים שהתנהלו בה ובסלון הסמוך אליה.
מצד אחד – נשות עסקים אירופאיות, מהסוג שמקפיד על ספריי ״אלנט״ בשיער, לבושות באופן ספק־מגוחך בבגדים הודים מסורתיים. מצד שני – נציגים מקומיים של בתי מלאכה מהאיזור. ג׳ייפור, שידועה באמנות השימושית שלה, כמו לדוגמה טקסטיל מודפס בעבודת חותמות עץ, הייתה מוקד עליה לרגל לכל מי שרצה לרכוש סחורה זולה למדי, אוריינטלית ויפה, ולמכור אותה ברווח הגון בצד השני של העולם.
חמש שנים לאחר מכן, וייתכן שהמופע הקולוניאליסטי הזה נמצא בסכנת הכחדה, או לפחות שיחסי הכוחות משתנים. אחד המסרים המובהקים ביותר שעולים מדו״ח מצב האופנה 2025 של ביזנס אוף פאשן, הוא צמיחתה של הודו כשוק אופנה משמעותי, גם בקטגוריית היוקרה וגם בכלל. בכך היא יורשת את מקומה של סין, שבסוף שנות ה־90 החלה להפוך מהיצרנית הגדולה של המערב, לצרכנית הגדולה בעולם, נעשית על ידי כך יעד מועדף על מותגים ובתי אופנה, שהקפידו לפתוח בה חנויות נוצצות ולקיים בה תצוגות אופנה עתירות תקציב.
בימים אלה היא עוברת תהליכים שדומים לתהליכים שעברו על סין לפני 40 שנה. הודו מגוונת מאוד: מצד אחד היא ידועה ברמת חיים נמוכה, מה שמעודד יצרנים להתיק את הייצור שלהם מסין – שהולכת ונעשית יקרה – לאזורים רבים בהודו. מנגד, האליטה ההודית הולכת ומתבססת בעקבות השליטה שלה על הכלכלה המקומית. האליטה ההודית הזו, כמובן, היא צרכנית רעבתנית. בתרבות שגם ככה מגלה משיכה לעודף ולנוצץ (מי יכול לשכוח את החתונה המופרכת ההיא?), אופנת היוקרה מתאימה כמו כפפה ליד.
וכך, כשהכלכלה הסינית ממשיכה לקרטע, נוצר בהדרגה מצב שבו הודו היא גם היצרנית של קונצרנים בינלאומיים וגם הצרכנית של קונצרנים בינלאומיים. וזהו שלב חדש של גלובליזציה. פלא שבית האופנה דיור בחר לקיים במומבאי תצוגה מתוקשרת ולואי ויטון בחרו לראשונה פרזנטורית הודית?
View this post on Instagram
לחיות בכבוד
הניצחון של טראמפ, העקביות בשלטון הקואליציה בארץ; יש לא מעט אנשים שתולשים את שיער הראש הכמוש שלהם ביחס למה שנראה להם כל כך בלתי סביר. איך יכול להיות שפעם אחר פעם אלה מקבלים תמיכה רחבה למרות שהם מגלים במופגן עמדות אנטי־דמוקרטיות במקרה טוב, ועסקנות פוליטית נבזית שאינה מחויבת לשום מושג של אמת או טובת הציבור?
את אחד ההסברים הטובים ביותר מספק הפילוסוף האמריקאי פרנסיס פוקויאמה, שנחשב כאחד התלמידים של אלן בלום, ומקוטלג לפעמים כשמרן, מה שמאפשר ליותר מדי אינטלקטואלים נודניקים וליברליים־לכאורה לצאת נגדו. אבל הבחור מבריק. אמנם הכרתי אותו עוד מימי התואר הראשון (היוש החוג למדע המדינה), אבל בסיבוב הנוכחי הגעתי אליו די במקרה, במסגרת מחקר חדש שסיימתי לאחרונה שעוסק במיתוג ופוליטיקת הזהויות (אמן ויתפרסם בקרוב).
הספר שלו Identity, או בשמו השני –״הדרישה להכרה ופוליטיקה של טינה״, מצליח לשרטט באופן משכנע ובהיר את המהלכים שהביאו לבחירתו של טראמפ ב־2016, וגם להסביר אותם. מה שהופך לדבריו של פוקויאמה את הימין הפופוליסטי למשגשג כל כך הוא האופן בו מנהיגיו למדו את פוליטיקת הזהויות והצליחו לנכס אותה.
היסטורית, השמאל צמח על מושגים הקשורים אל שוויון כלכלי או תודעה סוציאליסטית, עניינים רוחביים רלוונטיים גם למעמד הפועלים וגם לחלקים ממעמד הביניים. העיסוק בסוגיות כלכליות וברווחה קשר יחד אינטרסים דומים של אנשים שונים.
אך עם השנים אותו שמאל נטש את הבסיס הזה. משנות ה־60 ואילך השמאל החל לקדם סוגיות הקשורות לקבוצות מיעוט, ממגדר והעדפה מינית ועד לסוגיות הקשורות במוצא, זכויות פליטים וגזע, וויתר במובן מסוים על הבסיס הכלכלי שחיבר את רבים באינטרס משותף – לחיות בכבוד.
כמו שפוקויאמה מציין – השמאל, שידע לתת קול למיעוטים, נעשה עיוור לאלה שהם לא מיעוט. קרי, לחלקים עצומים באוכלוסייה. הוא נעשה עיוור לאותם אנשים שרואים עצמם נורמטיביים, מחויבים לדגל, ללאום ולמדינה לפני כל דבר אחר, וראו את הכבוד העצמי והלאומי שלהם, ואת ההזדמנויות הכלכליות שלהם, נרמסים על ידי זהויות חדשות, זרות להם.
לפחות מעיניים ליברליות, הטרגדיה היא שלאום ודגל – כמו דת – הם זהות משותפת שקושרת יחד הרבה יותר אנשים, במיוחד בהשוואה לזהויות של להט״ב או מיעוט אתני (כשפעמים רבות אלה לא רואים עצמם חלק מאלה, וההפך). במילים אחרות, אנחנו רואים עכשיו את הרוב, זה שיש לו לו זהות לאומית משותפת וחזקה יותר מכל זהות קבוצתית אחרת, נוטר טינה ותובע בכעס את מקומו מחדש. וזהו סיפורה של הדמוקרטיה כולה.
View this post on Instagram
הטקסטים התפרסמו לראשונה בחשבון האינסטגרם של לירוי שופן
