המוזיאון היהודי בניו יורק רכש את הפרויקט של רות פתיר מהביאנלה בוונציה

המוזיאון היהודי בניו יורק רכש את עבודתה של רות פתיר M] OTHERLAND], היישר מהביתן הישראלי בביאנלה בוונציה. ההודעה על הרכישה פורסמה שבוע בדיוק לאחר נעילת הביאנלה ועימה בשורה משמחת במיוחד לאוהבי אמנות בישראל: הפרויקט כולו יוצג בתערוכת יחידה במוזיאון תל אביב בחודש מרץ הקרוב.

בשיחה עם פורטפוליו היום (ג׳) אמרה פתיר: ״המתח הבלתי נתפס וגודל הכאב של אירועי השנה הזו שמים את הכל בפרופורציות אחרות. בחלק האישי – אני חשה הקלה עצומה בכך שהפרויקט מצא בית באוסף המוזיאון, אחרי שזה הרגיש כאילו הוא יעלם כלא היה. זו תמיכה אמיתית, גם רגשית, ולא מובנת מאליה.

״עוד מפתיחת הביאנלה באפריל, צוות המוזיאון היהודי בניו יורק פרס עלינו חסות: הם הביעו תמיכה בפומבי ותמיכה בצעד שעשינו כמחאה וכאקט של סולידריות עם משפחות החטופים ולמען הפסקת אש. התמיכה שלהם – הן כעת בהחלטת הרכישה, והן בהזמנתי לניו יורק, לשיחה מול קהל עם מנהל המוזיאון והאוצר הראשי ג׳יימס סניידר, היא הדרך שלהם להראות כמה הם מעריכים אותנו – את האוצרות מירה לפידות ותמר מרגלית ואותי.

״עם זאת, אני לא חושבת שזו הוכחה שהחרם לא עובד. אולי להיפך, לצערי. אין ספק שיש כאן פעולה של הציבור היהודי בעולם, שרוצה לתמוך באפשרות של ישראל להיות דמוקרטית ולאפשר לאמנים להיות מסוגלים להביע את דעותיהם מעל הבמה הבינלאומית ובערוצים ציבוריים. אותה תמיכה אינה נרשמת על ידי מוסדות שאינם יהודיים. ועדיין אני חושבת שזה דורש אומץ מצידו של המוזיאון היהודי בניו יורק לעשות זאת.

״אני גאה להיות חלק מהאוסף של המוזיאון הזה – שיש לומר שהוא אינו עוסק בישראל, אלא באמנות טובה וחשובה. כשראיתי את החלקים מהאוסף שמוצגים במוזיאון התרגשתי בטירוף לחשוב שאני הולכת להיכלל בין השמות האלה. אבל יותר מהכול, במהלך אותה שיחה שאירח המוזיאון, זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אנשים מגיבים לסרטים, והתרגשתי עד דמעות לראות שהכוח של היצירות עובד. המחשבה שאנשים יוכלו להתרגש מהעבודה ולראות בה את עצמם, זה כנראה הדבר הכי מרגש.

״באותה נשימה, ג׳יימס סניידר וחברי הנהלת המוזיאון התעקשו שהראשונים לראות את הפרויקט יהיו קהל המבקרים של מוזיאון תל אביב, וגם בזה יש משהו אצילי בעיניי״.

אני לא חושבת שזו הוכחה שהחרם לא עובד. אולי להיפך, לצערי. יש כאן פעולה של הציבור היהודי בעולם, שרוצה לתמוך באפשרות של ישראל להיות דמוקרטית ולאפשר לאמנים להביע את דעותיהם

את חוששת שרכישה כזו עלולה לעמוד בדרכה של העבודה להגיע למקומות מרכזיים ופחות מסומנים בזהות והזדהות ספציפית, או שאת אופטימית – כי הדברים נשארים חיים והעבודות סוף סוף יקבלו את החשיפה שמגיעה להן, והכל יתגלגל הלאה?

״אני די בטוחה שיש סיכוי נמוך שהעבודה תגיע למקומות אחרים. ואני גם מבינה למה, עם אופי ההחלטות של הממשלה והשנאה שגוברת בעולם כלפינו. בואי נגיד שאני מקווה שאני טועה, אבל די בטוחה שאני צודקת״.

אגיד לך מה גורם לי לאופטימיות זהירה בהקשר הזה: העבודה האיקונית ״שולחן ארוחת הערב״ של ג׳ודי שיקגו כמעט נרכשה לאוסף המוזיאון הלאומי בוושינגטון, סמיתסוניאן, כשהוצגה לראשונה, ובגלל לחץ פוליטי שמרני באותה עת היא הוכרזה כתועבה והרכישה בוטלה. היא נעלמה לכמה שנים אבל לימים זה רק תרם לחשיבות ולנוכחות שלה (כיום היא חלק מאוסף מוזיאון ברוקלין). זה מעודד אותי לחשוב שהמטוטלת תנוע ולא הכל צפוי.

״אין ספק שאם יהיה לזה חיים זה יקח עוד הרבה זמן. ביליתי עכשיו שלושה חודשים בפגישות עם אוצרים בינלאומיים. אנשים מפחדים להיות קשורים לישראל באופן עמוק מאוד וזה לא אנטישמיות, או לפחות לא רק אנטישמיות, זה מה שקורה בעזה״.

חשופה בגופה ובנפשה

עבודתה של פתיר עוסקת בתמציתה ב״פולחן פוריות״: היחס לילודה, להריון וללידה, לגוף האישה ולזכויות נשים. העבודות טעונות במשמעות ועוצמה כיוון שהן מבוססות על סיפורה האישי ומתעדות את הדברים שהיא עוברת בגופה ובנפשה.

פתיר, כנשאית של גן BRCA, קיבלה את המלצת הרופאים לעבור תהליך של שימור פוריות. הפרויקט שיצרה, M] OTHERLAND], מורכב מסרטים דוקומנטריים שמתארים בגוף ראשון אותה מזריקה הורמונים לגופה, עוברת הקפאת ביציות ובדיקות MRI שד ועוד. רגעים אינטימיים, ונושאים אישיים רגישים, מונחים לפני הצופים כמו הגוף החשוף של מטופלת מול המערכת הרפואית.

פתיר מתבוננת בהיבטיו החברתיים, האוניברסליים, התרבותיים וגם האישיים, הגופניים האינטימיים, והרפואיים של נושא הפוריות, הריון והורות. היא נשענת גם על פולחן הפוריות במובנו ההיסטורי, משחר האנושות, ועושה זאת באמצעות המפגש הבלתי אפשרי בין טכנולוגיות חדשניות (רפואיות ואמנותיות) לצלמיות פריון פרה־היסטוריות.

בווידאו ארט של פתיר צלמיות פריון תופסות את מקומן של נשים בנות זמננו, כשהן עוברות טיפולים הורמונליים ופרוצדורות רפואיות, מתלבטות בדילמות של שימור פוריות, ולבסוף – גם כאימהות מקוננות, זועקות ומפגינות, בתהלוכת מחאה בזמן המלחמה.

פתיר נבחרה לייצג את ישראל בביאנלה בוונציה עם הפרויקט המרתק והמורכב שלה, ונקלעה לסערה אימתנית אחרי ה־7.10. כשהתאוששה מההלם והכאב האישי, מצאה עצמה מול מחאה וחרם שכוונו כנגדה. עם התקדמות המלחמה גברו גם הקולות המאיימים והאלימים בעולם האמנות, שדרשו להוציא את ישראל מהביאנלה. הנהלת הביאנלה בוונציה לא השעתה את הביתן הישראלי, אך בפועל התחושה בעת העבודה על הביתן הייתה של חרם ונידוי של ישראל מהאירוע, ואפילו של סכנה אמיתית לפגיעה במי שמזוהה עם הביתן הישראלי.

עבודת הווידאו ״המקוננות״ היא גם היחידה שנעשתה אחרי ה־7.10, ואת הזעקות והקינות שהיא מציגה ניתן היה לראות ולשמוע מבעד לחלון הגדול בחזית הביתן

לאות מחאה על מצב המלחמה בעזה, ולאות סולידריות ודאגה לחטופים ומשפחותיהם, עם פתיחת הביאנלה צוות הביתן – פתיר ואוצרות התערוכה – החליטו באומץ שהביתן ישאר סגור ורק עבודה אחת תפנה לקהל. עבודת הווידאו ״המקוננות״ היא גם היחידה שנעשתה אחרי ה־7.10, ואת הזעקות והקינות שהיא מציגה ניתן היה לראות ולשמוע מבעד לחלון הגדול בחזית הביתן.

האוצר ומבקר האמנות החשוב פרנצ׳סקו בונאמי כתב על הביתן שגם הוא שבוי והעבודות של פתיר ממתינות בתוכו ומייחלות לשחרורן, כמו הקריאה לשחרר את החטופים ולהפסיק את מלחמת הנקם המרסקת את עזה. בעת הפתיחה, באמצע אפריל, היה אפשר לחשוב שיש סיכוי להפסקת אש ולהסכם חדש שיביא לשובם של החטופים. ככל שחלפו הימים והחודשים, העמיק הייאוש וחוסר האונים, והתרחבו גם החרם וההוקעה של תרבות ישראלית בעולם, בעקבות המלחמה בעזה.

בשולי הדברים מענין לראות שהידיעה על רכישת העבודה פורסמה לראשונה ובהרחבה בניו יורק טיימס, שמוביל על רקע המלחמה קו מערכתי בוטה כנגד ישראל וישראלים, גם בזירת התרבות והאמנות. העיתון הקדיש לכתבה על פתיר עמוד שלם גם במהדורה המודפסת, ובכך הוא מעיד על חשיבות העבודה וממשיך לעקוב אחר סיפורה, שהחל בסיקור נרחב של בחירתה של פתיר להעביר את תשומת הלב מהביתן הישראלי לדיבור על הפסקת אש ועל החטופים, בפתיחת הביאנלה. כעת כאמור, העבודות זוכות לראשונה לעיסוק בתוכנן ובקרוב גם יגיעו לקהל המגיע להן.

---

ביום שלישי, 10.12, הרצאתה של חגית פלג רותם על הביאנלה בוונציה: אולם ירון ירושלמי, מרכז סוזן דלל. לרכישת כרטיסים >>>